נקודות עיקריות בשיטת
אור שבעת הימים – הבעל שם טוב הקדוש

תורת הבעל שם טוב

הרבה דיו כבר נשפך על אודות הבעל שם טוב הקדוש ודרכו המיוחדת שהנחיל לישראל. מאז עלה בסערה השמימה, בחג השבועות תקכ״א, נכתב רבות כדי לתת ביטוי הולם לאותה דרך נפלאה ונוראה ולמחוללה ענק הרוח. ספרים מספרים שונים ביקשו להפיץ אור על שיטתו העלומה והסוחפת כל כך, תלמידים ותלמידי תלמידים מסרו כל אחד צד אחר מדרכו דרך הקודש; כל מחבר, כל בא בהיכלו, תיאר זאת לפי הגוונים שנצנצו אל מול עיניו, לפי חלקו בתורה ושורש נשמתו.

משמע, הרבה ניצוצי אור, ככוכבי השמים לרוב, נצנצו מאותה שמש בצהרים, מזוהר פניו של איש האלוקים, שורש נשמות ישראל, שהארץ האירה מכבודו.

כי על כן, כל אשר תחפוץ תמצא בדרכו הקדושה. כל עצה, כל דבר חכמה, הכל כאשר לכל כלול בדרך החסידות שהיא ״כלליות גדול״ ושלימות על אנושית של השקפה והשגת אמת.

ואם באנו להוציא נקודות נקודות משיטתו ולנתחם, מה ממנו יהלוך לבחור דוקא בנושאים אלה או אחרים, אם כל כך רבים הנושאים בדרך הבעל שם טוב?

אכן, רק דרך האספקלריא המאירה של רבינו הקדוש, נכדו רבי נחמן מברסלב זיע״א, עולה בידינו לבחור נקודות נקודות מדרך הבעל שם ולראות בהם עיקרי שיטתו, יסודות תורתו, נקודות המרכז של בריאתו הגדולה.

עם הקדמותיו ומבעד חלונות דרך רבינו ניתנת לנו האפשרות לראות מרחוק מה אמנם עיקר חידושו של זקנו הבעל שם טוב הקדוש, שכן רבינו ז״ל, איזן וחיקר להוציא את תמצית התמצית, את גרעיני היסוד מתורת הבעש״ט זיע״א, ולפיכך, גם אנו ההולכים לאור שיטת רבינו, כאשר אנו ניגשים אל תורת זקנו הבעל שם, ביכלתנו לחדור הישר אל היסוד ולגשת מיד אל העיקרים דווקא.

☆ ☆ ☆

דרך התשובה בחסידות

אחת הנקודות האופייניות מאד לדרך עבודת ה׳ של הבעש״ט זיע״א, היא היחס שכולו חסד אל נושא התשובה.

כלומר לחסידות גישה של חסד ורחמים בענייני חטאים וחוטאים, גישה שאין בה הטפת מוסר; אין ספרי החסידות מפילים את רוחו של החוטא וזורקים בו מרה של עצבות ומרה שחורה.

במקום זאת, ובמקום תעניות וסיגופים על העוונות, באה תורה שלימה של דברי חכמה, עצה וחיזוק, איך לעלות מהתהום ולהשליך את הבגדים הצואים בהדרגה.

״… כי תחילה, בעולם התוהו – כותב רבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו הגדול של הבעש״ט – גם שהיו אנשי מעשה שעשו סיגופים … מכל מקום, י‎ִרְאָה לחוד, בלי שום עבודת השמחה ואהבה … מה שאין כן אחר כך, בעולם התיקון – לעבוד את ה׳ באהבה ובשמחה בשיתוף היראה״ (בן פורת יוסף, בראשית) לא שהחסידות באה לשלול את היראה ח״ו, אלא שתמיד צריכה היא ללכת שלובת זרוע עם השמחה בבחינת הכתוב: ״וגילו ברעדה״ (תהלים ב).

אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת התורה

שאלו לבעש״ט: ״הלא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו שבימים הקדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם ביטלתם את הדבר הזה, ואמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא שמענה את נפשו. על כן, הגידו נא לנו, מהו עיקר העבודה?״

והשיב להם הבעש״ט: ״אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר. והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו, היינו: אהבת ה׳ ואהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים״ – כך סיפר הרב הקדוש מוהר״ר ברוך ממז׳בוז׳ בשם זקנו הבעל שם טוב זיע״א״ (בוצינא דנהורא די״ח, ע״ד).

להאיר את אור האהבה

נמצינו למדים שדרכו של הבעש״ט אינה לדון את הגוף ברותחין על כי עבר עברות, אלא להאיר לו מאור האהבה ולהטעימו טעם נעימות התורה. הוא אשר אמרנו בתחילה: דרך החסידות היא דרך חסד ורחמים בנושא התשובה.

ומכאן הדרך לא להשבר מן הכשלונות, אלא להתחזק בכל עוז בשמחה ותקווה טובה מתוך מעמקי הקליפות; שם בשאול תחתיות – למצוא את נקודות הטוב והחסד ״כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך וגם שם יכילין לדבק את עצמי אליי יתברך״ כלשון רבינו בלקוטי מוהר״ן (ח״א תורה ו).

לצאת מכף חובה לזכות

השם יתברך מלא טוב, מלא רחמים, מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, ואף החוטא הגדול, אם מטה עצמו לכף זכות, מתחזק בשמחה כדי לשוב אליו יתברך הרי הוא ממתיק את הדין מעל עצמו, ועל ידי כן ״ייצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה״ – כדברי רבינו בתורה רפ״ב, בה ביאר לכאורה דבר יסודי מאד שמביא בעל התולדות יעקב יוסף בשם מורו הבעל שם טוב: ״מה שביארו בכתבי האר״י להמתיק דינין בשרשם, היינו: שימצא בדין שורש חסד, אז נעשה הכל חסד ונמתק הדין בשורש חסד שמצא בו״ (תולדות יעקב יוסף, בראשית).

כאשר אתה פותח ספר תולדות יעקב יוסף, המכיל את עיקר שיטת הבעש״ט, אינך מוצא אף חצי דבר של תוכחה. כל הדברים, כמעט, על דרך החיוב: מה צריך לעשות, איך ומה לעשות; ולא: מה עשית, ולמה עשית רעה פלונית ואלמונית.

להפוך כשלון להצלחה

יתירה מזו – הספר מלמדך איך תהפוך את הכשלון עצמו להצלחה, את הרע לטוב. כך למשל הוא החידוש הנפלא שבתורת החסידות, שניתן לו לאדם להפוך כל אהבה או יראה רעה לטוב, דהיינו לנצלה תיכף להתעוררותה בלבו לטוב – אם יתעורר אדם לאהבה רעה יפעל בהתעוררות זו לאהבת השם יתברך, אם חמד לתענוג של עברה יזכור, למשל, איזה עונג רוחני צפוי לו לעתיד לבא, ושאם זהו תענוג על אחת כמה וכמה שמקור התענוגים גדול עד מאד.

ובזאת יכנס באהבת הא-ל וכיסופים אל טובו וחסדו, ואם תתעורר בלבו יראה ופחד מהבלי העולם, יעלה על לבו ברגע זה את הפחד הגדול מן הא־ל הגדול והנורא, עוצם רוממותו ונוראותיו.

בצוואת הריב״ש הרי זה מנוסח כך:

״אם מתאווה לאיזה עבירה… ואם לאיזה מידה רעה מתאווה ר״ל… יקשור המדה הזאת להקב״ה. כגון אם יש לו ח״ו אהבה רעה, לא יאהב, רק את השי״ת וכל מגמתו יהא לזה, ואם בכעס, שהוא י‎ִרְאָה רעה [הנמשכת] ממידת הגבורה, יגבור על יצרו, ויעשה מהמידה הזאת מרכבה להשי״ת״.

למצוא תמיד את נקודות האור

בדרך החסידות לימודים מיוחדים איך למצוא תמיד, ובכל רגע, את נקודות האור, את הניצוץ המחיה את הקליפה. תלמיד הבעל שם טוב, בכתבו על המחשבות הזרות הבאות לאדם בתורתו ותפילתו, מוסר בשם רבו: ״שידע האדם בדרך כלל [כוונתו: תמיד] שמלוא כל הארץ כבודו ובתוך כל ההסתרות והקליפין והכיסויין מתלבש בהם אור השם יתברך כביכול״ (תולדות יעקב יוסף, בראשית).

היינו, שמאחר שמלוא כל הארץ כבודו, הן ברוב המעלות והן בשפל המדריגות כביכול – ״אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך׳ (תהלים קלט) ״ולית אתר פנוי מיניה״ (תפילת ׳פתח אליהו׳) – הרי האדם אפילו בהיותו בשאול תחתית, בעוונות ופשעים, יכול לגלות את אור השם יתברך ולמצוא דרך לטובו וחסדו, ואף אם הוא שקוע חלילה בטינופת הגרועה ביותר אין לו מה להתייאש, כי השם יתברך ״אלופו של עולם מסתתר״ בכל אלה כביכול (ובעל ה׳תולדות׳ מביא זאת כך: ענין חמשת אותיות א, שבראשי התיבות של הפסוק אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק – ״שאלופו של עולם הוא כאן בהסתר״).

דבקות בבורא עולם

עוד נקודה עיקרית מאד בחסידות, היא הדביקות התמידית בה׳ יתברך.

חידוש גדול נתחדש בבית מדרשה של תנועת החסידות, שאף אכילה ושתיה ועסקי משא ומתן, אם נעשים הם ״לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה״, הרי בכוחם לתקן תיקונים גדולים.

״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג,ו) – זהו הכלל הגדול שהבעש״ט פירטו לפרטי פרטים ולימדם הלכה למעשה לכל איש ישראלי:

״כי לכאורה קשה: למה ברא הקב״ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם, רעב לאכול וצמא לשתות?! אך הטעם, שהם ממש ניצוצות אדם הראשון [=חלקי קדושה ש׳נשרו׳ הימנו בשעת חטאו] שהם מתלבשים בדומם, צומח, חי, מדבר … וכל אכילה ושתיה שאדם אוכל ושותה הוא ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן… וכל הדברים שהם משמשים לאדם, הם ממש בסוד הבנים שלו שהלבישו, והבן״ (תולדות יעקב יוסף פרשת אמור).

לחשוב על ה' בכל דבר

אשר על כן, כותב הרב הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה זצוק״ל: ״בכל דרכיך דעהו הוא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, שבכל דבר ודבר שעושה, אפילו גשמי, יראה לייחד ד׳ אותיות הוי׳, כי כל אכילה ושתיה ומלאכת אדם מן ל״ט מלאכות ושאר משא ומתן – הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום היוולדו… וכשעושה על כוונה זו, הרי מעלה מ״ן להשכינה שהוא אות הא לקבל מיין דוכרין, השפעה והמשכה מן אות ואו. והיינו שיעשה בדחילו ורחימו שהם י־ה, הרי עושה מן גשמי רוחני״ – – –

– סודות שלכאורה שייכים למקובלים בלבד, באו כאן בתורת הבעל שם טוב הקדוש בתור דרכים לכל איש ישראל, וזו רק דוגמא אחת מני רבות של דברי הדרכה ועצה מעשיים שהורה הבעש״ט, וגילה היאך הם לקוחים מדברי הקבלה והנסתר.

החסידות פישטה רזי תורה ממחלצות גבהי הרוח ורתמה אותם לשמש כעצה ותושיה לכל איש ואיש.

בספרי החסידות אתה מוצא הרבה דברי עצה מעשיים בעבודת ה׳ הלקוחים מעולם הסוד, מעניני ניצוצות, ספירות וכו׳ וכו׳.

להיות ׳בקי ברצוא ובקי בשוב׳

על דרך זו גם בנויה, כידוע, התורה ״קרא את יהושע״ בליקוטי מוהר״ן, שעם שהיא באה לפרש קטע מספר עץ חיים של האר״י הקדוש, מלמדת היא בכך הדרכה נפלאה לכל עובד את הי, לפיה ״בין שיזכה לאיזה עליה״. שיהיה בקי בזה מאד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר… וכן להיפך – שאפילו אם יפול ח״ו למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם… כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך״ (ליקו״מ, ח״א תורה ו).

דברים אלה על עליה וירידה בעבודת ה׳ הינם אף הם נקודה עיקרית וחשובה מאד בחסידות, הלא הוא הכלל הלקוח מן הפסוק ״והחיות רצוא ושוב״ (יחזקאל א,יד) המוזכר רבות בספרי תלמידי הבעש״ט.

ואנו נמצאים למדים מכך, שכמו שהחיות והשרפים העומדים לפני כסא הכבוד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אינם דבקים תדיר בו יתברך אלא רצים ושבים, עולים ויורדים ממדריגתם – כן כל איש, בכל דרגה ודרגה שהשיג, הרי הוא רץ ושב, עולה ויורד.

והרבה סיבות לדבר ״יש בחינות – כותב בעל התולדות בפרשת וירא – שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד, כדי להעלות המדריגות התחתונות … וזה סוד רצוא ושוב ונקרא קטנות וגדלות, וקטנות שני, ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות שלא ישאר ח״ו״…

ירידה לצורך עליה

עוד הרבה הסברים יש בספרי חסידות על סיבת נפילותיו השונות של האדם ממדריגותיו שהשיג, ומכולם משמע חידוש אחד: שישנם ירידות רבות אצל האיש הכשר שהן ״לצורך עליה״ וכפי שאנו לומדים בספר הטהור כתונת פסים: ״ידוע ומבואר כבר בענין החיות רצוא ושוב שהוא בסוד ׳שבע יפול צדיק וקם׳ ושהירידה הוא צורך העליה״ (כתונת פסים, פרשת שמיני).

אין כאן המקום לבאר איך יתכן וירידה תשמש לעליה; מה ולמה יש בנפילה לתרום לעליה, אך יצויין שבבית מדרשה של חסידות שמענו זאת לראשונה, והגילוי הזה היה לשורש ההתחזקות לנופלים ברשת היצר, להשיבם למקומם הראשון. הרבה מהעצות להתחזקות שרבינו כל כך מחדיר ומבאר בספריו, שאובים אפוא מאמרותיו הקצרות של זקנו הבעל שם טוב.

לגלות את גדולת הנשמה היהודית

החסידות גילתה הרבה מגדולתה של נשמה יהודית, וכך הכניסה את כל איש מישראל אל אותם כללי חיי הרוח שמלפנים ביקשו לייחסם רק לצדיקים, וכשם שגילה הבעל שם טוב, שנפילת אדם מעבודת ה׳ היא בבחינת ״שבע יפול צדיק וקם״, כך דיבר על כל גוון וגוון מחיי האדם הפשוט כעל דברים עליונים גדולים ונוראים והוא הוכיח את כל אלה, הוא הראה לתלמידיו דוגמאות מן המציאות, שתפילה מעומק הלב של אדם פשוט בקעה שחקים, או ששמחת שבת אמיתית, או אמונה מוחלטת של מאן דהוא, פעלה נצורות.

עיקר לכל – כוונת הלב

כשעוברים על ספרי החסידות מבחינים שעיקר לכל היא הכוונה שבלב, המחשבה, הרצון – ״רחמנא ליבא בעי״: רוב רובם של ההדרכות על עניינים שבלב הם נאמרים: ״על ידי שעושה מצוה באמונה שלימה ודביקות ותענוג, נכלל במצוה זו כל רמ״ח מצות עשה ושס״ה לא תעשה, וזהו שאמרו חז״ל (מכות כ״ד): בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה״ (תולדות יעקב יוסף, פרשת חיי שרה); ״יראה שלא יסור הדביקות שבינו לבין קונו ולא יפנה לבו לבטלה, ואפילו בעת עוסקו בדרך ארץ לבו יהיה דבוק בו יתברך״ (שם, פרשת וישלח); ״בכל אחד משלושה עמודי עולם, שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, צריך לעשות המעשה עם המחשבה״ (שם, פרשת פקודי); ״עיקר השכר הוא לפי השמחה ששמח בעסק המצוה והתורה״ (שם, פרשת קדושים); ״שמעתי בשם מורי… כי במקום שמחשבת האדם – שם הוא כולו, בין ברוחני אם חושב ברוחני שם נשמתו״ (שם, פרשת קרח).

ועוד הרבה דברים כהנה וכהנה, מעמידים במרכז את היחס הפנימי אל כל המעשה, כיסוד ראשון ואחרון לכל דבר שבקדושה, ואגב כך מלמד הבעש״ט לא אחת על הפניות הדקות שבלב.

כמו למשל, מה שלפעמים נכנע אדם יותר מדי ושפל יותר מדי אצל עצמו ״שרוב [הכוונה: ריבוי] ענוונותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השי״ת, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות״ (שם, פרשת עקב). או איך לפעמים כשבא לשפוט דבר מה ומסתפק בו איך להחליט, יתכן ועוד לא בדק עצמו מכל זיק של נגיעה והנאה בדבר, וכאן מייעץ הבעש״ט עצה גדולה: ״כשרוצה לעשות איזה דבר ומסופק בו אם לעשותו או יחדל, יראה לפרוש תחילה מן הדבר ההוא כל צד של הנאה, שלא יהנה לו בדבר ההוא, ואז יעלה באמתת הדבר אם לעשותו אם לאו״ (שם, פרשת כי תצא).

☆ ☆ ☆

אם אמנם אלו הם נקודות עיקריות בדרך הבעל שם טוב הקדוש, מאד דלה השגתו של כותב הטורים מכדי להתיימר כי הגדיר את הנקודות העיקריות בדרך החסידות הנוראה.

מסוף העולם ועד סופו

כל מי שמצוי בספרי חסידות יודע ומרגיש עד מאד שדרך קודש זו לא תוגדר במילים ולא תנותח בקוי אופי אנושיים; הבעל שם טוב הקדוש, האיש הגדול בענקים, שמע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי הגבורה ממש (דגל מחנה אפרים, ליקוטים) ״כשהיה צריך לדעת שום דבר פרט, אפילו מעניני בני אדם, דבר גשמי, היה מסתכל בהתורה ולמד בה בדחילו ורחימו ומדבק את עצמו, עד שהגיע לאור הגנוז בתוכה. והיה רואה בדבר שצריך להיות, ממש כמו שכתוב בש״ס מסוף העולם ועד סופו (מאור עינים). הוא הגבר אשר לימודו, כאשר יתפרסם בעולם יבוא משיח צדקנו במהרה (אגרת הבעש״ט שנדפסה בסוף ספר פורת יוסף, מהדורה ראשונה)