אין חדש תחת השמש

"אין כל חדש תחת השמש" אומר קהלת (קהלת א' ט'). "תחת השמש" דהיינו תחת שלטון הזמן והמקום, אין כל חדש. וכשם שתנועת הכוכבים מעגלית – כך כל מה שנע על פני הארץ – סופו לשוב אל מקורו. "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" (קהלת א' ו', ז').

למרות רבוי הפרטים, הצבעים, הנופים והמצבים בהם מלא העולם שתחת השמש, אין בכל אלו חידוש אמיתי. שכן כל השנויים שבהם – שנוי צורה בלבד, לא שנוי מהותי, והריבוי שבהם, למרות שהוא נראה כמעשיר את הנפש, בסופו של דבר, רק מייגע ומתיש אותה, כמאמר שלמה (קהלת א' ח'): "כל הדברים יגעים", "לא תשבע העין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע", אין לדבר סוף…

כל איש יודע, כי קץ לדברים כולם, אולם אשליית העולם צבעונית כל כך, מתוקה כל כך, עד שהלב מתפתה לרדוף ולחמוד, אף שידיו, בסוף כל מרדף, תמיד ריקות.

"העולם הזה הוא "לא", והוא לא מושג", אומר רבי נתן.

למרות זאת – בדמיוננו אנו מייחסים לו חשיבות עצומה.

ואת עומק האשליה שבו יוצר בעיקר, מימד הזמן.

זמן

"כי עיקר העבדות בבחינת הזמן" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, מילה ד', סעיף י"ב), כי תחת הזמן נאחז כל העמל וכעס ויגיעות וטרחות וטרדות של העולם הזה, שהם בחינת עבדות, בבחינת "כל ימיו כעס ומכאובות". "כל ימיו" דווקא, היינו תחת הזמן והימים, בחינת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א' ג'). כי עיקר העמל והעבדות הוא תחת השמש והזמן, וכל זה מחמת שטות וחסרון הדעת, שמחמת זה נגדל הזמן אצלו ביותר (דהיינו שנוצרת אצלו תחושה דמיונית של זמן "גדול" וארוך). עד שנדמה לו כאילו הזמן של ימיו חייו ארוכים וקבועים, כאילו יתמהמה בזה העולם תמיד חס ושלום וחושב מחשבות בכל עת לעשות לו מעמד פרנסה ועשירות ולבנות לו בתים ובנינים וכלים וכו', וטרוד בזה תמיד ומתייגע עצמו ביגיעות וטרחות גדולות ועבודות קשות כאילו היה עבד משועבד נמכר לאיזה אדון…

ושוכח שאין שום זמן כלל, והזמן רץ ופורח מאד מאד בכל עת ובכל רגע בלי הפסק כלל, וכמו שכתוב: "ימינו כצל עובר" (תהילים קמ"ד ד'), "לא כצילו של דקל ולא כצילו של כותל, אלא כצל עוף הפורח". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש רבה קהלת פרשה א' פסוק ג') … כי בודאי מי שיש לו דעת אמיתי, הוא מבין היטב שכל הזמן של העולם הזה הבל, כמו שאומרים "ימי חיינו הבל לפניך", ובאמת אין שום זמן כלל, ואפילו בדעתנו הפחותה, שאין אנו יכולין להבין בחינת "למעלה מהזמן" אבל על כל פנים זה אנו רואין גם בעינינו ובדעתנו שהזמן רץ ושט ופורח מאד בתכלית הבהלה והמהירות בלי שום קביעות כלל, ובכל רגע האדם מת". ומיום שנולד מתחיל למנות…

את התייחסותנו לזמן מסביר רבי נחמן באופן מרתק (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"א): "אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן. כי כל מה שהשכל (דהיינו ההכרה והתפישה) גדול ביותר, הזמן (דהיינו תפישת ותחושת הזמן) נקטן ונתבטל ביותר.

כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו רק כח המדמה (שאזי פעיל בעיקר הדמיון, שממנו בא החלום) אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד, ואחר-כך, כשנתעוררים מהשינה, אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום, הוא זמן מועט מאד באמת. וזה, מחמת שאחר כך, בהקיץ, אז חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום, הם רק רבע שעה אצלו".

כשם שאנו מכירים במציאותנו הרגילה מצב של ערות ומצב של שינה, מסביר רבי נחמן, כך קיימים שני מצבים אלו גם במשור הרוחני. כשאדם ישן הוא איננו קולט את המציאות כהווייתה, הרפתקאות רבות עשויות לפקוד אותו בחלומו, חלקן מבהילות, חלקן מענגות, אבל כולן – דמיוניות! כל זה עשוי להמשך לפי דמיון החלום, אפילו שנים רבות.

אולם משהוא נעור וחוזר להכרתו הרגילה, הוא קולט שתודעתו הקודמת – דמיונית הייתה, והמציאות כהויתה שונה בתכלית, גם אותן "שנים" של ארועים – מתגלות עתה כדקות ספורות…

"ובאמת – בהשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות". ממשיך רבי נחמן.

יש דרגות תודעה גבוהות יותר. ביחס אליהן, ה"ערות" שלנו, נחשבת אף היא כ"שינה" ומה שאנו מכנים "מציאות" אינו אלא דמיון…

למרות זאת, מוסיף רבי נחמן ומתייחס לקושי שבדבר "אין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום, אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים, שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה – בודאי לא היה מאמין לו, כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש".

למרות כל האמור לעיל, מפאת תפישתנו הדמיונית והנגועה באינטרסים (עדיף ונח לנו לחשוב את חלומנו כמציאותי) עוצמתה של האשליה אינה מתרופפת בכהוא זה. ואנו ממשיכים לחשוב "יש זמן", "הזמן לצידי" ולכל אחד נדמה כי אין ממשי ומציאותי מהרפתקאותיו, חלומותיו ותכניותיו בחלום הקצר הזה, דהיינו בשבעים שנותיו.

והיכן הם כל בני האדם החולמים אודות העולם הזה והצלחותיו, הבונים וטווים חלומות משנים קדמוניות? היכן הם עתה לאחר שנגוז אותו הרף עין של חלומם?

על זה עונה בחכמתו שלמה המלך "המתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם – כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש" (קהלת ט' ה'-ו').

למרות האמור – אנו מנסים להמשיך ולחלום את ה"חלום" הזה בלי הפרעה, "להתיידד" עם הזמן ולמצותו ככל האפשר. אך הזמן, אליבא דאמת, חבר בוגדני הוא מאין כמוהו.

המרחק מן העיניים הנוצצות ותקוה לעתיד של הנערים לעיניים הכבויות ורפיון הידיים של הזקנים – מרחק קצר הוא עד למאד. "הנה האדם הוא "עוד לא" והנה הוא "כבר לא" אומר רבי נתן. "כי תחת הזמן" הוא כותב (ליקוטי הלכות מילה ד' סעיף ג') "אין שום חיים כלל, כי שם עיקר אחיזת סטרא דמותא (צד המוות), כנראה בחוש לכל, שהזמן הולך ומת בכל יום בכל עת ובכל שעה, כי כל בני האדם וכל מין בעלי חיים אשר על פני האדמה מימות עולם, כולם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיים לא יחיו עוד".

כלפי מה הדברים אמורים? וכי יש אפשרות אחרת לחולם מאשר להמשיך בחלומו? האם יש ביכולתנו "לברוח" מן העולם הזה ותעתועיו?

"לברוח" – לא, אבל "להתעורר" – כן!

יש מוצא ויש דרך לעבור את החלום הזה בלי להסתבך ברשת הצבעונית והקטלנית של תעתועיו. יש תודעה ומצב בנפש, שבבואנו אליו אין עוד למוראות הזמן או פיתוייו שליטה בנפשנו. מקום זה נקרא "למעלה מן הזמן", "למעלה מן השמש" ולמעלה מן המחזורים המעגליים של לידה ומוות. שם – יש חדש!

"תחת השמש" – אין חדש, אבל מעליה – יש.

שם, נוצצות העיניים תמיד, אבל לא מתקוות אשליה של חלומות כוזבים בעולם הזה, לא מהתגשמות משאלות רגע שאיש לא יזכור, כי אם מחבור אל מה שמעל ומעבר לזמן, שמעל ומעבר למקום.

"כי עיקר החיות באמת הוא רק מחי החיים (הקדוש ברוך הוא, מקור החיים והחי לנצח), שהוא למעלה מהזמן", ממשיך רבי נתן בדבריו (שם). כי "השם יתברך הוא למעלה מהזמן כמובא, וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"א).

אלוקינו, היה הווה ויהיה, אין לו גבול וסוף, קצבה ומדה, לא בזמן ולא במקום.

והמציאות האמיתית (הניתנת בהחלט להשגה יותר מכל תעתועי העולם הזה), אליה הוא חפץ ש"נתעורר" מתוך "חלום" העולם הזה, גם היא מציאות בלי גבול וקץ, ללא התחלה וללא סוף.

נצח.

בהיפטרה מן העולם הזה ובעוזבה את גוף הבשר, "מתעוררת" כל נשמה מ"חלומה" אל ה"עולם הבא". אמנם "להתעורר" אליו, דהיינו להתוודע אל מציאותו האין-סופית, ניתן, וצריך – גם בעודנו בגוף.

אותו עולם, כדברי חז"ל, הוא "יום שכולו ארוך" (מסכת קדושין דף ל"ט) ומבאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי שם הוא למעלה מהזמן, כי כל הזמן כולו, של כל העולם הזה כולו, מה שהיה ומה שיהיה, הוא כולו אין ואפס נגד (ביחס ל) יום אחד, ואפילו נגד רגע אחד, של עולם הבא, שהוא יום שכולו ארוך. ושם אין שום זמן, כי הוא בחינת למעלה מהזמן. (רק סדר הזמנים שיש שם הם בחינת השגות של המקיפים)"… וכו'.

ומוסיף רבי נתן תלמידו (שם סעיף ב'): "כי באמת עיקר התכלית הוא שיזכה לדעת ולהכיר את השם יתברך כראוי, אשר בשביל זה נברא… כי השם יתברך הוא למעלה מהזמן. ואי אפשר להכירו יתברך כראוי כי אם מי שזוכה לדעת השלם הזה (דהיינו לתודעת ה"ערות" של העולם הבא, בעודו בגוף בעולם הזה), עד שיתבטל אצלו הזמן לגמרי, שזהו בחינת כל שעשוע (עונג) עולם-הבא שהוא למעלה מהזמן… שזה עיקר התכלית של כל התורה והמצוות, שבשביל זה נברא האדם"…

אמנם כדי להגיע לתפישת למעלה מהזמן צריך לפעול נכון דווקא בתוך גבולות הזמן, וכמו שמוסיף לבאר רבי נתן (שם סעיף ג'): "הכלל, שעיקר החיות האמיתי הוא בבחינת למעלה מהזמן. אך אי אפשר לבוא לזה, כי אם על ידי שהאדם בא בתוך הזמן, ששם עיקר הנסיון והצרוף שלו, וצריך דייקא להאריך ימים בזה העולם, כי בכל יום שחי יותר וזוכה לקדש עצמו כראוי, אזי משלים דעתו בכל יום יותר וזוכה בכל יום ויום להכלל יותר בבחינת למעלה מהזמן, שזה עיקר התכלית".

בתוך הזמן – כבר הננו, טרודים בחלומו. "מתחת לשמש" כבר ירדנו, אל העולם המוגבל הזה. כיצד, מכאן דווקא, תוכל תודעתנו להעפיל ולקבוע משכנה בנצח שמעבר?

הדרך להעפיל למעלה – לטפס ב"סולם" ש"הושלך" אלינו משם. להתחבר לדבר היחיד בעולם החומר שמקורו במה שמעבר לחומר.

תורה ומצוות!

מוסר התורה ומצוותיה – הבורא שמעבר לזמן. והמקיימן, כאן בגבול הזמן, "נוגע" כביכול, במקום שממנו הן באו.

ובתוך כל המצוות – מצוות הנוגעות בזמן ממש, ונאבקות איתו ב"שדה" שלו ממש.

"וכן יש זמן שמסוגל ביותר לבחינת בטול (אל התכלית הרוחנית והנצחית) שהוא זמנים המקודשים, שהם כל הימים טובים ובראשם שבת, שהוא מעין עולם הבא, ששם עיקר הבטול" (לקוטי הלכות מילה הלכה ה' סעיף י"ח).

בטרם יכריע אותנו הזמן בשגרתו הממיתה ובחלומותיו הפורחים, "מופיעה" בתוכו "יציאה" למעל הזמן – שבת. והוראתה פשוטה וחד משמעית – לעצור את הכל! להתנתק, ולו ליום אחד בלבד, מטרוף העשייה, הבניה והשינוי בעולם האשליות.

"לקחת אויר" רוחני, להתבונן לרגע מבחוץ, או יותר נכון, מלמעלה, על כל המעשים, ורק אז – במוצאי שבת, לחזור, עם השקפה מרוממת יותר, אל מרוץ הזמן.

ובכל שנה – חגים ומועדים. אחת לשנה, כל אחד בזמנו ובמועדו, "פורץ" את שגרת הזמן ומרומם אותה למקום אחר, פעם לעולם החרות של פסח ופעם להתרגשות של מתן תורה, פעם לשמחה המפתיעה של פורים, שמגלה הנהגת ה' בתוך הטבע, ופעם ללב הנשבר בתשעה באב על מעשינו שהובילו לחורבן כל הקדוש והזך.

המצוות התלויות בזמן, "מתחפשות" כביכול, לעוד משהו שצריך לעשות בעולם הזה, לעוד ענין מעניני הזמן, אולם מאחר ושורשן באלוקי שמעל הזמן, הן "לוקחות" את המקיימן כראוי על כנפיהן ומשיבות את רוחו, אחת לשנה, בהתחברות אל המצווה אותן שמעל למקום ומעל הזמן.

אמנם גם כאן קיימת סכנה של שגרה וחוסר מעוף, סכנת "מצוות אנשים מלומדה", עקרה וחסרת לב. כי כשאין האדם יודע, ואינו מבין בנפשו מי הוא המצווה אותן, וכי אינן אלא שער מופלא לעלות אל הנכסף ומתוק מכל – חי החיים, אזי עול נוסף הן, ומצטרפות, לדאבון לב, ל"חיילותיו" המדכאים חיים של הזמן.

פסח – יכול להפוך לסיוט מדכא של נקיונות ולחץ. שבת – ליום שאי אפשר לעשות בו כלום ותשעה באב – לזמן שיעבור כבר…

גם את החולי הזה – מנסה רבי נחמן לרפא. והוא משיב לחגי ומועדי-ישראל, "שערי מעל הזמן" האדירים, את כבודם ומעלתם.

ביד אומן, הוא נוגע במצוות התלויות בזמן, מסיר מעליהן את האבק האפרורי והמבזה שהשלכנו עליהן בעוורוננו, ומדליק בלבנו מחדש את האהבה אליהן ואל המצווה אותן.

וכשאוהבים, שבים ועולים אליו, מעל לזמן, כי "אהבה הוא בחינת התאחדות הזמן, כמו שכתוב (באהבת יעקב לרחל) "בעיניו כימים אחדים באהבתו" (בראשית כ"ט כ') (לקוטי הלכות ראש השנה הלכה ה' סעיף א'), שעבור האוהב, ומתענג על מצוות קונו, עובר הזמן וחולף במהרה, מרוב הדבקות והעונג הנשפעים לו ממי שמעבר לזמן – מחי החיים, אלוקינו.

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)