נצחון

כ״ח באייר תשע״ט

אתה אדם, לאדם יש בחירה להתרומם מעל עצמו, להתמזג עם השני בשביל התכלית. לתת מקום גם למי ששונה ממני גם אם זה לא תמיד נוח לי. ואם לא תתרומם מעל עצמך, אז תתחיל להסתכל בעין רעה על כולם, אז תרצה רק לנצח ולבסוף תנוצח.

כל העולם מלא מחלוקות

כתב רבי נחמן:

"כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה.

ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא הם גם כן הם המחלוקת בין המלכים והאומות, כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחינת אומה מיוחדת, והם מתגרין זה עם זה. כמו שיש מלחמות בין האומות. וגם אפשר להכיר כל אחד, מאיזה בחינה של אומה הוא, כי ידוע מידות האומות, שזה כעסן ורוצח וכיוצא, וכמו כן יכולים למצוא בפרטיות בבני הבית.

ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב, ורוצה לישב בהשקט ושלווה, עם כל זה הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות. כמו שנמצא בין המלחמות שבין המלכים והאומות, שנמצא לפעמים איזה אומה שרוצה לישב בשלווה ואין רוצה שום מלחמה, אדרבא, הייתה מרוצה להשתחוות לחברו כמה פעמים. עם כל זה חוטפין אותה גם כן בעל כרחה בתוך המלחמה, שזה אומר שיהיה מצידו וזה להיפך, עד שנלחמין עימו. כמו כן ממש נמצא בפרטיות במלחמות הבית, כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה.

ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער, יכול להיות שיהיה משוגע וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה, והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת, כפי התגברות אומה עם אומה, שהם כולם נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי, מחמת התהפכות הדעות שבו, על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו. אבל כשהוא בישוב בין אנשים, יש מקום למלחמה להתפשט בכל אחד מבני הבית או בין השכנים.

וכשיבוא משיח במהרה בימינו, אז יתבטל כל מיני מחלוקת ויהיה שלום גדול בעולם, כמו שכתוב: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א ט'). (שיחות הר"ן ע"ז)

רבי נחמן אומר שאם איזו אומה נלחמת באומה אחרת או שאדם רב עם אשתו, זה ממש אותו עניין. למה זה אותו עניין? כי כל אחד מאנשי הבית מגלם תפקיד של אומה מסוימת, שיש לה תכונות אופייניות משלה, ובני בית אחרים יש להם תכונות אחרות ונוגדות.  וכשם שהאומות השונות נלחמות זו בזו, כך נלחמים זה בזה גם בני הבית הדומים לאותן אומות.

"אני?! מחלוקת?!"

יש מי שיתקומם ויאמר: "אולי זה נכון רק לגבי מי שנוהג לריב, למי שאוהב מחלוקות וויכוחים, אבל אני – אוהב לשבת בשקט, אני – לא רוצה לריב עם אף אחד, ולי זה לא יקרה. לא אצלי בבית". אבל רבי נחמן אומר: אפילו אחד שאינו רוצה לריב, שרק רוצה לשבת בשקט ובשלווה, עם כל זה הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות.

אם זה עובד כך: היכן שיש אנשים, יש תמיד דעות שונות ומחלוקת, אז אולי הפיתרון הוא לברוח מכולם. להיות לבד. "כך – תהיה לי שלווה, אף אחד לא ידבר איתי, אף לא יריב איתי. הכל יהיה בסדר". על כך רבי נחמן אומר:  זה לא יעזור לך. "לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער, יכול להיות שיהיה משוגע וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה, והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת, כפי התגברות אומה עם אומה, שהם כולם נכללין בו לבדו". אם אתה לבד, אתה מתחיל לריב עם עצמך, אתה יכול להשתגע.

כל מה שלא תקין בגוף מעיד שמשהו לא מדויק

סעיף קטן בתורה י"ד ב"ליקוטי מוהר"ן", מציג עוד מישור של מחלוקת, שנוגע לכל אחד מאתנו: "כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלוקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה, ואין מתנהגים בשלום במזג השוה" (תורה י"ד סעיף י"ג) גם המחלות הן תוצאה של מחלוקת. בעיה רפואית מסוימת גורמת לחום הגוף להתגבר, וזה מסוכן.  בעיה רפואית אחרת גורמת לקור להתגבר וגם זה מסוכן.  כל מה שלא תקין בגוף מעיד שמשהו לא מדויק, שיש מלחמה בין הכוחות שבגוף או בתפקוד האברים. אחד מתגבר על השני, אחד עובד מהר מדי, או לאט מדי, אחד לא עובד בזמן הנכון או לא בקצב הנכון. ואם כן, אפילו הבעיות הכי בסיסיות של האדם, המחלות הפיזיות שלו, הן בעצם מחלוקת פנימית בתוכו, בתוך גופו ואבריו.

איך עושים שלום?

אז מה הפיתרון? מה צריך לעשות? יש דרך לשנות את המצב? כמה אנשים מדברים על שלום, כמה אנשים מחפשים שלום. על כמה דגלים כותבים "שלום". מי לא רוצה שלום? שלום עם עצמו, בגופו ובנפשו, שלום בבית, שלום בין הילדים בגן, שלום בין הילדים וההורים, שלום עם החברים, שלום בין האומות. כולם רוצים שלום, אבל זה לא מצליח. אז מה רבי נחמן רוצה להגיד? חכו למשיח ובינתיים תריבו? לא, זה בלתי אפשרי, זה כמו לא לומר כלום. כשרבי נחמן בא ומלמד אותנו משהו, זה אומר שיש לו פתרון זמין! הוא לא יאמר לעולם: "יש לכם בעיה, והיא תבוא על פתרונה רק עם בוא המשיח". בעזרת ה' כשיבוא משיח יפתרו בוודאי כל הבעיות, אבל מה אנחנו עושים כדי לקדם את זה? את זה בא רבי נחמן לגלות.

"ואין מי שישים אל ליבו התכלית"

כשקוראים את השיחה הזו באופן שטחי נראה, לכאורה, שלא מוצע בה שום פתרון, אבל אם מסתכלים בתחילת השיחה, מגלים משפט אחד, שנראה קצת צדדי, לא שייך ממש לרעיון הכללי, אבל בעצם הוא הוא הפתרון: "כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה". כולם רבים זה עם זה, כולם רוצים לנצח זה את זה, ואף אחד לא חושב על התכלית של החיים. הרי היום שעבר לא יהיה עוד בעולם, ובכל יום אדם מתקרב למיתה, ואם כן החיים עצמם אינם התכלית, שהרי יש להם סוף. ולמרבית הצער אין מי ששם לב לדבר הכה ברור וידוע הזה, אין מי שמתעמק בזה או מנסה להבין מה זה אומר.

אבל מה זה קשור לעניין? מה הדיבור הזה עושה כאן? זה נשמע כמו דברי התעוררות שקשורים לעניין אחר, ולא למחלוקות. אבל באמת זה לא נמצא כאן במקרה. זהו הפתרון היחידי, הכי עמוק והכי מדהים, לכל המחלוקות שבעולם: לשים לב לתכלית.  "כל העולם מלא מחלוקות ואף אחד לא שם לב לתכלית". כנראה שאם שמים לב לתכלית – אז מתבטלת המחלוקת.

"כל הבריאה כולה מלאה נצחונות"

לפני שנתעמק בפיתרון, נרחיב קצת את הדיבור על הבעיה ונעיין בקטע מ"ליקוטי הלכות" (ברכות הראיה ה' ושאר ברכות פרטיות), שרבי נתן מדבר בו על המחלוקת ועל פתרונה: "כי כל הבריאה כולה מלאה ניצחונות". כל הבריאה, כל המציאות,  עסוקה כל הזמן בנצחנות. בכל יצור שבעולם טבוע הכוח הזה – לנצח, להכניע. איך זה עובד?  "כי הכל נברא מארבע יסודות שהם אש, רוח, מים, עפר".  ארבעה כוחות פועלים בעולם: אש, רוח, מים עפר. זה לא מה שאנחנו קוראים אש, רוח, מים עפר. אלו הם שמות קוד לכוחות רוחניים שבסופו של דבר מתגלמים גם באש, רוח, מים, עפר שאנחנו מכירים.  אנחנו קוראים אש לאש בגלל שיסוד האש דומיננטי בה. אבל יסוד האש קיים בכל דבר. גם בגוף האדם יש אש, חום. גם בצמח יש אש, חום. בלי זה הם לא היו חיים. מה הכוונה "יסוד"? יסוד העפר, לדוגמא, הוא כוח ההתמדה. יסוד המים הוא כוח התנועה, השינוי. ואפילו אם ניקח רק את שני היסודות הללו – עפר ומים, נגלה שהם כוחות פעילים בכל דבר.  מה שיש בו הרבה התמדה זה הדומם, כמו אבן. תמיד היא באותו מקום, היא מתמידה במצבה, אין לה יכולת תנועה. אבל זה לא לגמרי מדויק. אמנם יסוד העפר, ההתמדה, דומיננטי בה, אבל יש בה גם מעט מיסוד המים, התנועה, אפילו שאינה מורגשת. החוקרים גילו שההרים זזים כמה סנטימטרים בשנה. גם היסודות הכימיים שבאבן מתפרקים לאט לאט. וגם בחלקי החומר הכי קטנים, באטום, יש תנועה. גם בגוף שלנו יש חלקים שקשורים ליסוד העפר. העצמות הם יותר קבועות ומתמידות במצב שלהן. לעומת זאת האברים היותר פנימיים, היותר רכים, יש בהם יותר תנועה, ובתוכם מתקיימת תנועת הדם או החמצן.

אם היה קיים בעולם דבר שיש בו רק את יסוד העפר, הוא היה החומר הכי חזק. אי אפשר היה בשום אופן לפרק אותו. ואם היה קיים בעולם דבר שיש בו רק תנועה, לא הייתה לו שום ישות, כל הזמן הוא היה משתנה, לא הייתה לו שום צורה.

קיום הבריאה: על ידי השתוות השונה

ממשיך רבי נתן ומבאר על תכונתם של ארבעת היסודות:

"וכולם הם הפכיים זה לזה. כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש. אבל עיקר קיום הבריאה הוא דווקא על ידי הרכבתם יחד במזג השווה. כי כל הדברים מורכבים מארבעה יסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חברו. כי אם יתבטל לגמרי, אם כן יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו. אבל אף על פי כן חלילה שהיסוד יתגבר יותר מידי, רק להתגבר בכוחו כפי המידה שצריך ליתן באותו הדבר באופן שיתמזגו כל הארבעה יסודות במזג השווה. כגון יסוד האש שבחי צריך להתגבר ולנצח, שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי, כדי שלא יתקרר וימות. אבל חלילה לו להתגבר יותר מידי, כי אז גם כן יתבטל הבעל חי וימות מריבוי החמימות. וכן בכל הארבעה יסודות שבכל הדברים".

כל יסוד, כל כוח, יודע ומכיר רק את עצמו. והוא מוסר את כוחו וכל אשר לו להתנהג כפי טבעו, למלא את ייעודו. כוח ההתמדה יודע רק להתמיד. והוא נלחם כל ימיו להתמיד. כל מי שיפריע לו להתמיד, הוא נלחם בו, הוא רוצה לנצח אותו, כדי שיוכל להמשיך ולהתמיד. לעומתו יסוד ההשתנות יודע רק להשתנות. והוא נלחם כל ימיו להשתנות. כל מי שיפריע לו להשתנות, הוא נלחם בו, הוא רוצה לנצח אותו, כדי שיוכל להמשיך ולהשתנות. גם בגוף מתקיימת כל הזמן המלחמה הזאת. העצמות רוצות להתמיד, למרות שיש בהן מידה של השתנות. העצם הרי צריכה לגדול, אבל יותר היא רוצה להתמיד, להיות חזקה, להישאר קבועה במקומה. אבל אם יבוא כוח של שינוי גדול מידי אז היא תשתנה לגמרי, היא תחרוג מגבולה והאדם יהיה חולה ועלול למות. זוהי הרי אותה מחלה קשה וידועה שמדברים עליה. כל התאים גדלים, משתנים, אבל פתאום הם מאבדים את כוח ההתמדה, הם מאבדים שליטה, כוח השינוי משתלט והתאים גדלים מעבר לגבול שנקבע להם.  ויש מחלות הפוכות – הגדילה פוסקת, ההתמדה מנצחת את השינוי, הכל קופא.  וכך זה בזרימת הדם ובמצב העורקים, וכך זה בכל אבר ואבר. על כך הרי אנו מברכים: "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". וכל האמור זה לא רק לגבי הגוף. זה בדיוק כך גם בכוחות הטבע, בין השמים והארץ, בין האש למים. וזה בדיוק כך גם ביחסים בין בעל לאשתו, בין הורים לילדים, בין אומה לאומה.

אפילו פעולה הכי פשוטה כמו לשים סיר על האש לבשל בו אוכל, יש בה את המלחמה הזו. מצד אחד האש רוצה לחמם. מצד שני המים רוצים לקרר. אם האש מתגברת יותר מדי הכל נשרף. ואם המים יגלשו תכבה האש. אבל אם רוצים שיצא תבשיל מתוקן, צריך לדעת כמה זמן לשים אותו על האש. כל מתכוני הבישול גם הם מערכת יחסים בין כוחות. מתי לשים כל חומר בסיר ואיך לתבל אותו ומתי להוריד אותו מהאש, ואיזה דרגת חום, וכמה זמן בתנור, עד שיוצא לך משהו טעים כפי שרצית.

"כל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו"

מהותו של כל יסוד היא להתגבר על חברו, כי הוא לא מכיר שום דבר רק את עצמו ואת הכוח הפועל בו. "כי כל הדברים מורכבים מארבעת היסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו מבלי להתבטל לגמרי בפני חברו, כי אם יתבטל לגמרי יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו". כל דבר מורכב מארבע יסודות ואם יתבטל בו יסוד אחד –  הוא סיים את החיים. אם יתבטל בו כוח השינוי הוא מת, אם יתבטל בו כוח ההתמדה הוא גם כן מת. אם יתבטל בו החום הוא מת, אם יתבטל בו הקור הוא מת. "אבל על פי כן חלילה, שהיסוד יתגבר יותר מדי, רק להתגבר בכוחו, כפי המידה שצריך ליתן באותו הדבר באופן שיתמזגו ארבעת היסודות במזג השווה. כגון יסוד האש שבחי, צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל יסוד המים שבחי". אם נשים חומרים בתוך סיר, הם לא ידעו איך להתערבב ומתי לעצור וכמה להיות על האש, צריך מישהו מבחוץ שימזג אותם, שיודע: עד כאן מים ועד כאן אש, עד כאן מליחות ועד כאן לחות. בטבע – הקדוש ברוך הוא טבע את חוקי המיזוג כמו בתוך תוכנת מחשב. ומיזוגי הכוחות השונים והרכבתם הם הם שיוצרים את העולם המגוון של דומם, צומח וחי.

אבל אצל בני האדם יש בעיה במיזוג, כי לאדם יש בחירה. מיזוג הכוחות בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובב אותו הוא לא מיזוג אוטומטי. אני יכול לאכול יותר מידי או פחות מידי. אני יכול לעבוד יותר מידי או פחות מידי. אני לא יודע את המקום שלי בעולם. הרי כל המלחמות הן משום שאחד רוצה לכבוש את השטח של חברו, את האוצרות טבע של חברו, את הכבוד והיוקרה של חברו, את התפקיד והמעמד של חברו. כל אחד רוצה הכל. כל אחד רוצה לכבוש את כל העולם.

"ובכן, הרי לך זהב…"

יש סיפור בגמרא על אלכסנדר מוקדון שרצה לכבוש את העולם, והגיע לאפריקה למדינה של נשים. כאשר רצה לכבוש את המדינה, שלחו אליו הנשים אשה שאמרה לו: "לא כדאי לך להלחם בנו.  אם תנצח אותנו – תהיה לך בושה שניצחת נשים, ואם אנחנו ננצח אותך תהייה לך בוודאי בושה נשים ניצחו אותך. למה לך להילחם? בוא נעשה שלום". אלכסנדר מוקדון הסכים להצעה וניכנס אל העיר. הנשים ערכו לו סעודה וכל מה שהיה על השולחן היה עשוי מזהב: הלחם, הפירות, הבשר,  הכל היה מזהב. הוא שאל אותן: "אתם לועגות לי? אני רוצה לאכול והכל פה עשוי מזהב". אמרו לו: "וכי באת לכאן כדי לאכול לחם? לחם היה לך מספיק במדינה שלך. וכי לא באת לכאן בשביל זהב? ובכן יש כאן זהב".

לא רק אלכסנדר מוקדון, כל אחד רוצה לכבוש. גם כשאבא אומר לילד שלו: "שתוק, אתה לא מבין כלום", הוא גם רוצה לכבוש אותו, לנצח אותו. אותו דבר בין בני זוג, "אני צודק ואתה טועה". כל אחד חייב להוכיח לשני שהוא צודק, והוא יפעיל את כל הכישרונות שלו ואת כל הכוח שלו, כדי להכניע את השני. בעדינות או באכזריות, בחכמה או בטיפשות, אבל איך שלא יהיה –  הוא צריך להכניע את השני.

בכל אחד מאיתנו יש מיזוג והרכבה של כוחות במידות שונות. אחד הוא יותר מיסוד האש והשני יותר מיסוד העפר. מה קורה עם שנים אלו נשואים זה לזה? או שאחד הוא אב והשני הוא בנו? שוב מתחילה מלחמה. יסוד האש הוא חם, כל הזמן מתלהב. יסוד העפר אומר לו: "שב בשקט, תן לנוח, תן שקט, תירגע, מה אתה מתלהב כך כך"? יסוד העפר רוצה התמדה, שלוה. קשה לו עם תנועה, עם פעולה. ויסוד האש מוכרח לנוע, להתלהב, לפעול.

גם ויכוחים אידיאולוגים או פוליטיים בין כל מיני קבוצות, זה בסך הכל מחלוקת טבעית בין הנטיות היסודיות שלהם. זה בעצם די נמוך, ממש לא בשמיים, למרות שעל הדגלים של שניהם חרוטים אידיאלים נשגבים ואמיתות נעלות. אחד נוטה שמאלה כי הוא אש, והשני הולך ימינה, כי הוא מים. אנשים נתפשים למה שיותר מתאים לאופי שלהם, ואחר כך עושים מזה אידיאולוגיה.

להשתמש נכון בבחירה

ובכל אופן – מה הפיתרון? הרי יש לנו בחירה. איך נשתמש בה? רבי נתן מלמד, שאם נשתמש בכוח הבחירה שלנו ונעשה מיזוג קדוש, רק אז נזכה לשלום. שלום הוא ניצחון של קדושה. מה זה ניצחון של קדושה? על פי טבע כל אחד רוצה לנצח את השני, לכן כל העולם מלא מחלוקות, אבל בטבע יש חוק שממזג אותם. אף אחד לא נכנס לתחום של השני. כל אחד עושה את שלו. לא שמענו שהפינגווינים רוצה לכבוש את הג'ירפות, אלה בשלהם ואלה בשלהם והכל בסדר. אבל לנו אין תכונה אוטומטית כזאת, אנחנו לא רוצים להתמזג עם השני, אנחנו רוצים לנצח ולכבוש את כל העולם. שכולם יהיו כמונו, שכולם יחשבו כמונו, שהכל יהיה שלנו. יש רק דבר אחד שממזג אותנו – התכלית! יש כמה יסודות, אבל יש רק מטרה אחת. המטרה הזאת היא התכלית, היא התחנה הסופית של כל הבריאה, של כל הנבראים, של כל הכוחות השונים והנוגדים. כל השחקנים בהצגה הגדולה: אש, רוח, מים, עפר. כל התרכובות שלהם, כל האפשרויות של מיזוג והרכבה ביניהם,  הכל זה רק בשביל להגיע בסוף לאיזה נקודה, שרק הבורא, המנהל הכל, יודע אותה.

לחיות למען מטרה משותפת…

בטבע כולם יודעים את זה. לא בגלל שהם נבונים, אלא שכך מוטבע בהם, כי כך הם צריכים לשרת את התכלית. האש יודעת: אני לא כוח עצמאי, אני רק חיילת בצבא. המים יודעים: אנחנו לא כוח עצמאי, אנחנו רק חיילים בצבא. ואם שנינו משרתים באותו צבא, יש לנו את אותו מנהיג, אז למענו ובעבורו, נעשה שלום בינינו. נחיה במיזוג קדוש. לא נחריב זה את זה. יש לנו הרי מטרה משותפת.

…או כדי לנצח

אבל לבני האדם רגילים אין מטרה משותפת. כל אחד יש לו מטרה אישית משלו: להיות צודק, לנצח, להרוויח. מה איכפת לו מהשני? "אני רוצה רק להצליח בחיים ואתה מפריע לי. אני מהיר ואתה איטי, אז תתחיל לזוז. ואם אתה בן הזוג שלי או הילד שלי אז בכלל יש לי בעיה איתך, אתה תקוע לי, אתה מפריע לי להגיע למטרה שלי, לניצחון שלי". ואז רבים, ואז כועסים, ואז מתגרשים. או סתם חיים בסיוט. כי לא הצלחתי לכבוש, לא הצלחתי לנצח, לא הצלחתי להוכיח שאני צודק ואתה טועה.

הדבר היחידי שיכול למזג זה ההבנה שיש תכלית, ואם יש תכלית – אז המטרה שלי זה לא לנצח אותך אלא המטרה שלי זה לשרת את התכלית, וזו בדיוק גם המטרה שלך. איש ואשתו, הורים וילדים, אדם עם שכניו, אומה עם חברתה, רק מי שמתחיל להבין את עניין התכלית ומתחבר לתכלית ורוצה באמת לשרת את התכלית, רק הוא יכול לחיות בשלום עם חברו. "אני לא צריך לנצח אותך, אני לא צריך לכבוש אותך. נכון שבטבע שלי אני רוצה לנצח אותך, אבל יותר חשובה לי התכלית, אז אם בשביל התכלית אני צריך לתת לך זמן כדי שתזיז את עצמך, אני אתן לך, אני אתנהג נגד טבעי ואחכה לך, אני אכבוש את הנצחנות שיש בי. ואם בשביל התכלית אני צריך לרוץ אחריך אז ארוץ אחריך, כי התכלית היא מעל הטבע של שנינו".

כל זה מבאר את דברי רבי נחמן בשיחות הר"ן: "כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה".

"הכל קשור אלי!"

על פי טבע אני לא יכול להסתדר עם השכנים. אני רוצה לשמוע מוסיקה ב- 11:00 בלילה. מה איכפת לי שהוא הולך לישון ב 6:00 בערב? מה איכפת לי שהוא ניצול שואה והוא לא יכול לשמוע רעש? מה זה קשור אלי? אבל אם יש תכלית – הכל קשור אלי. חוץ מהרצונות שלי יש עוד רצונות. אני לא לבד בעולם. אני צריך להתחשב. טוב, אז לפחות הילדים שלי יהיו בדיוק כמו שאני רוצה, שלא יעשו בושות למשפחה. שיהיו חכמים, שיהיו יפים, שיהיו מוצלחים. כמובן, גם זה לא נכון, כי אם יש תכלית אז יש לילדים שלי תוכנית משלהם, מי שברא אותם מייעד להם דרכים משלו איך לשרת את התכלית. זה בכלל לא קשור למה שאני רוצה או מצפה מהם. אז מה אם אני רוצה שהבן שלי יהיה רופא, אז מה אם אני רציתי להיות רופא ולא הצלחתי. מי אמר שזה בכלל מתאים לו? מי אמר שזה מה שהבורא מייעד לו? אז אם אני נכנע לתכלית, אם אני מאמין בתכלית, אני אעזור לו להיות מה שהוא באמת, לא שיהיה שכפול שלי, לא שיהיה רק כלי להביא לי כבוד. אלא רק שישרת את התכלית. כי כשיש תכלית אפשר למזג את הכוחות הנוגדים, אפשר לחיות יחד. אני הולך לקראת השני והשני הולך לקראתי. למה? כי יש משהו מעל שנינו.

"אף על פי כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חורבן והריסה על ידי זה"

ממשיך רבי נתן וכותב:

"כי זה ידוע שהכל נברא בשביל האדם ועיקר מעלת האדם על הכל, אפילו על המלאכים, היא מה שהוא בעל בחירה. ועיקר הבחירה הוא בחינת ניצחון, כי זה עיקר מעלת הבחירה מה שיש שמתנגד, שרוצה למונעו מדרך החיים". זה לא רע שיש בנו נצחנות, הרי נבראנו כדי לנצח את היצרים הרעים והתאוות שלנו ולהתגבר על כל מיני הפרעות ומניעות המנסים להרחיק אותנו מתכליתנו. נגדם, הרי, טוב שיש בנו נצחנות. אבל עיקר הניצחון הוא לנצח את עצמי, לשלוט בכוחות שבתוכי, לא לשלוט ולנצח את חברי. "ועל כן, אפילו מי שנראה לו שכוונתו אל האמת, שרוצה בניצחון בשביל לגמור איזה מצווה או איזה דבר שבקדושה, אף על פי שבזה צריכין להיות חזק מאד, אף על פי כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חורבן והריסה על ידי זה, כי "שנאוי המחלוקת וגדול השלום". כל כן צריכין להשתדל למעט במחלוקת בכל מה דאפשר, אף על פי שנדמה לו חולק לשם שמיים. מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כוונתו לשמיים, כי "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".

תבחר את מי לנצח…

אם ניצחת את עצמך – אתה משרת את התכלית. אם ניצחת אחרים – מחר יבואו וינצחו אותך. כל אלה שנצחו אחרים, כל המלכים שכבשו מדינות, ספק רב אם היה אחד מהם שמת מוות טבעי. על פי רוב מישהו רצח אותו, מישהו הרעיל אותו. ככה זה גם עם אשה וילדים. הצלחת להשתלט על הילדים שלך ולהכניע אותם, בערוב ימיך הם יכניעו אותך ולא יתייחסו אליך.  אם חיית בנצחנות, אם חשבת ואמרת: "אני הולך ליהנות מהחיים, מי שמפריע לי – שיזוז לי מהעיניים". הילד בוכה, צועק, רוצה משהו? אתה צועק עליו: "לך תאכל ביסלי, לך לפסיכולוג, לך לחברים שלך, תעזוב אותי, אין לי כוח להתמודד איתך, אני רוצה ליהנות". אדם כזה, שהצליח לנצח את הילדים שלו, הצליח להזיז אותם שלא יפריעו לו, אחר כך הילדים שלו מנצחים אותו, הוא נהיה כזה זקן, אין מה לעשות איתו, ואז הוא מפריע להם. והם הרי למדו ממנו שמי שמפריע לך ליהנות צריך להזיז אותו, אז הם אומרים לו: לך לבית אבות, אתה מפריע לנו, עכשיו התור שלנו לנצח עכשיו, עכשיו אנחנו נהנה. אין לנו מה לעשות איתך, אתה סתם צולע כזה, עייף, חולה, אין לנו מה להרוויח ממך. לך לבית אבות, שב בשקט.

אבל אם אתה מוכן לנצח את עצמך, אם אתה מוכן לנצח את הדברים הלא המדויקים בתוכך, עכשיו אתה עושה ניצחון של קדושה. עכשיו אתה המנצח האמיתי. אתה עוצר את עצמך, מתעורר בך כעס ואתה מנצח אותו ולא כועס, מתעוררת בך איזו תאווה, איזו מידה רעה, ואתה מנצח אותה ומתגבר.

גם מול הזולת, השונה, אתה יכול לנצח את הטבע שלך.  אני זריז והוא איטי. מי צודק? הזריז או האיטי? רק אדם שקשור לתכלית מסוגל להתרומם מעל עצמו ולומר: "למרות שאני מהיר האיטי אינו משוגע, הוא גם צודק, זו גם אמת, אני לא יותר אמיתי וצודק ממנו, אני פשוט מיסוד האש והוא מיסוד המים, זה רק טבעים שונים, זה לא אמת או שקר". ואם מצליחים לפרגן לשני על מה שהוא חושב, על איך שהוא חי, ואיך שהוא מתנהג לפי הטבע שלו – אז מתחיל המיזוג הקדוש. ואז יש גם סיכוי ללמוד ולקבל משהו מהשני.

למה אנחנו כאלה בודדים? כי כל אחד עסוק בהאשמות. כולם אשמים לו, כולם עשו לו עוול, כולם לא מבינים אותו, כולם טועים, רק הוא צודק. אז בסוף הוא בודד. צודק בודד. אין לו ממי ללמוד, אין לו ממי לקבל, אין לו חברים. ואז הוא בעצם מנוצח, לא מנצח.

רבי נתן אומר: אם אתה מצליח להבין שגם השני צודק, אתה יכול להתמזג איתו ואם אתה מתמזג – מתחיל שיתוף, נבנה עולם, כל אחד נותן ומקבל, יש שלום, דברים יפים קורים יחד שלעולם לא היו קורים לבד.

בלי עין רעה…

ובשביל זה צריך להפסיק עם העין הרעה.

"כי צריכין להיות עז כנמר בעבודתו יתברך, כידוע, אבל אף על פי כן צריכין שלא היה הניצחון יותר מידי,  שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג כדרכו, ויתנהג עם חברו במזג שווה. דהיינו, שאף על פי שצריך להיות חזק מאוד בדרכו הטוב, אף על פי כן יסתכל על חברו גם כן בעין טובה וישתדל למצוא בחברו גם כן טוב באופן שיהיה לו אהבה עם חברו ולא יהיה לו עין רעה בחברו, חס ושלום. כי אינו מתיירא שחברו חס ושלום ידיחו מן האמת שבליבו, חלילה. כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאד כראוי. אך אף על פי כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם כן, אף על פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שורש נשמתו צריך לילך בדרך הזה. ואפילו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף על פי כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצוא בו גם כן איזה נקודה טובה, כאשר הזהירנו הוא זכרונו לברכה על זה מאד כמבואר בדבריו הקדושים בכמה מקומות. ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות בלי ניצחון של שקר, להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך ישר, מה טוב ומה נעים. ואם לאו – אף על פי כן אינו שונא אותו, אדרבא אוהב אותו גם כן, כי משתדל למצוא בו גם כן נקודות טובות, כדי שיוכל להתמזג עימו ולאהוב את עצמו עימו. וזה עיקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה ניצחון ושינוי דעות, כי אין שני בני אדם שוין. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה, שלא יתנו אחיזה, חס ושלום, להרע עין".

מה זה עין רעה? אדם שמרגיש מנצח מסתכל על השני ואומר לעצמו: "אחד כמוך לא צריך. אתה מיותר בעולם. אחד שחושב כמוך ומתנהג כמוך הוא מיותר ומפריע". ויש גם עין רעה על עצמו. ומי שמרגיש מנוצח חושב לעצמו: "אחד כמוני לא צריך. אני מיותר בעולם. אחד שחושב כמוני ומתנהג כמוני הוא מיותר ומפריע". וגם זו טעות. צריך את כל אחד, אין בן אדם מיותר. צריך את המהיר ואת האיטי, את המעשי ואת הרוחני. צריך את כל הצבעים ואת כל הנשמות.  יש לך את הדרך שלך? בסדר גמור, אל תוותר עליה. אבל אל תנסה להכניע את השני שיהיה כמוך. אם תכניע אותו – הפסדת אותו וכל העולם הפסיד אותו. לא צריך בעולם שני אנשים אותו דבר.  אם יש לי ילד שונה ממני, אם יש לי אבא שונה ממני, אם יש לי אישה שונה ממני, אני לא צריך לנצח אותם,  אני לא צריך להסביר להם כמה אני צודק וכמה נכון שכולם יהיו כמוני. אני צריך להתמזג איתם. אני בשלי ואני מכבד אותך.  בוא נראה איך אנחנו מטיבים אחד עם השני. אני לפעמים מהיר, אתה תאיט לי את הקצב, תעזור לי להתבונן על הנוף. ואתה לפעמים מדי איטי, אני אעזור לך להתקדם, להגיע למשהו. אני מים, אתה אש. בסוף יצא לנו תבשיל טוב. רק אש – תשרוף את כל העולם, רק מים – יטביעו את העולם. אי אפשר שרק אני אהיה בעולם, שרק הטבע שלי יתגבר. צריך גם אותך, את השונה ממני. מוכרח להיות שינוי דעות, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין אדם לשכניו, בין שבט לשבט, בין עדה לעדה, בין אומה לאומה. חייב להיות ניצחון, אבל איזה ניצחון? ניצחון של מיזוג. אני אהיה בקטע היפה שלי ואתה תהיה בקטע היפה שלך. אני מפרגן לך, אל תהייה כמוני ואני גם לא אהיה כמוך.

אם ניצחת – הפסדת…

לפעמים אדם חושב: מה זה שלום בית? שאחד ינצח את השני. אתה תעשה כל מה שאני רוצה. אומר רבי נתן: אם הצלחת לנצח – אתה הפסדת, זה לא שלום, זה חורבן, כי מה שהשני יכול היה לתת לך – כבר לא יהיה לך. מה זה חינוך ילדים? שיהיו בשקט, שיעשו מה שאומרים להם. נכון, לפעמים ילד מרוב איום עושה מה שאומרים לו. זה לא נקרא שחינכת אותו, זה נקרא שניצחת אותו. עכשיו יש לך שקט של מנצחים, עכשיו הדברים מתנהלים כרצונך, אבל זה זמני, זה רק עניין של זמן שמי שניצחת ינצח אותך. כי אף אחד לא רוצה להיות מנוצח. הרווחת לרגע. בסוף תפסיד הכל.

אתה אדם, לאדם יש בחירה להתרומם מעל עצמו, להתמזג עם השני בשביל התכלית. לתת מקום גם למי ששונה ממני גם אם זה לא תמיד נוח לי. ואם לא תתרומם מעל עצמך, אז תתחיל להסתכל בעין רעה על כולם, אז תרצה רק לנצח ולבסוף תנוצח.

המחלוקות – מפגם הרצון

רבי נתן מסביר בהמשך דבריו, כי כל מיני מחלוקות נמשכים מפגם הרצון, כלומר על ידי שאין מקשרים כל הרצונות לשורש הרצון. עיקר המחלוקת הוא בין הרצונות. כל אחד רוצה משהו אחר. אחד רצונו כך והאחר רצונו להיפך, ומחמת זה נעשה מחלוקת. אם הוא מיסוד אש הוא רוצה להתלהב כל הזמן, אם הוא מיסוד העפר הוא רוצה לנוח כל הזמן, אם הוא מיסוד המים הוא רוצה לזרום כל הזמן. אבל לכל הרצונות השונים יש שורש. שורש הרצון. ואם מתחברים אליו מתחברים אל התכלית.

כשמסתכלים על כביש מהיר רואים תנועה של מכוניות לכל הכיוונים. למה אחד נוסע לתל אביב? כי הוא חושב שמה שהוא רוצה כרגע נמצא בתל אביב, אחרת הוא לא היה נוסע לשם. ולמה אחד נוסע לירושלים? כי הוא חושב שמה שהוא רוצה כרגע נמצא בירושלים. ולמה אחד נוסע לעפולה? ואחד לבאר שבע? זה נראה כיוונים מנוגדים, זה נראה רצונות שונים, אבל הכל נגזר בעצם מאותו רצון.

יש רצונות מתחלפים, משתנים. ויש רצון אחד עליון, שורשי, לא משתנה.

רצון שברצונות

אנחנו רוצים לחיות, רוצים ליהנות, אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, רוצים להתפרנס, רוצים להתקדם, רוצים להצליח. בעצם יש לנו עשר רצונות, שהן עשרת הספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות. החסד רוצה להתפשט, הגבורה רוצה להצטמצם. כשמשהו מאיים עלי אני רוצה להסתייג – זו מידת הגבורה. כשאני אוהב מישהו אני רוצה להתחבר אליו – זו מידת חסד. אבל תארו לעצמכם אדם שרוצה להתחבק עם מישהו וההוא שולף לו סכין. הרי תוך שניה מתחלף הרצון. בתחילה רציתי להתחבר איתו, עכשיו אני רוצה לברוח ממנו. קודם זה היה חסד, עכשיו זאת גבורה. קודם נסעתי לתל אביב, עכשיו אני נוסע לירושלים. פעם רוצה להתחתן ופעם רוצה להתגרש. אפשר להשתגע. כי בכל אחד פועלים כוחות מנוגדים, בכל אחד קיימים רצונות סותרים.

אבל יש רצון אחד, שהוא השורש של כל הרצונות. הרצון שברצונות. כל מה שאנחנו רוצים, כל מה שכולם רוצים, אלה שנוסעים לתל אביב, ואלה שנוסעים לירושלים, אלה שרוצים להתחבר, ואלה שרוצים לברוח. כולם רוצים, בעצם, רק דבר אחד.

יש רצונות משתנים, נמוכים, ויש רצון עליון. גם במציאות שלנו קורה לפעמים ברגע אחד שכל הרצונות כולם מתבטלים לרצון אחד חזק. אדם רוצה לאכול, אדם רוצה לישון, אבל כשיש מלחמה, כולם רוצים להגן על החיים. האוכל והשינה כבר לא במרכז הרצון. נכון, אני גם אוכל, אבל זה לא ממש מעניין אותי כל כך. מה שמעניין אותי באמת, מה שתופש לי את כל המוח והלב זה רק דבר אחד – שננצח במלחמה.  אני ישן כי אני צריך לישון, לא בגלל שאני רוצה. אני נוסע לאיזה מקום, כי אני צריך לנסוע ,לא בגלל שאני רוצה. מה אני באמת רוצה, זה רק רצון אחד פנימי – שננצח. רצון החיים, רצון הקיום, חזק יותר מכל רצון אחר, וברגע שמאיימים על החיים של האדם, כל הרצונות האחרים מתגמדים.

אבל מה קורה אם אומרים לאדם: בסדר, תחייה, אבל תחייה חיים ריקים, תפלים, לא משמעותיים, לא מספקים, לא עמוקים. גם חיים כאלה אתה רוצה לחיות?

מעבר לרצון לחיות…

יש מצבים, כל אחד מכיר את המצבים האלה, כשמר לאדם, כשרע לו, הוא לא מסופק, אין לו משמעות, אז מה הוא רוצה? הוא רוצה למות. הוא פוחד מכאבים, הוא פוחד מייסורים, אבל אם יבטיחו שמוות זה ללכת למקום אחר בלי כאבים והוא פשוט כבר לא יהיה פה, אז הוא יעדיף למות. למה אנשים דועכים? למה אנשים מיואשים? למה אנשים משתגעים? למה אנשים שותים, לוקחים סמים, עושים שטויות? כי נמאס להם מהחיים. אז אנחנו רואים שיש משהו שהוא מעבר לרצון לחיות, והוא הרצון לחיים של משמעות. זהו הרצון שברצונות, הרצון שברצונות הוא שאני רוצה לחיות למען מטרה נעלה, אני רוצה שכל דבר קטן שאני עושה בחיים שלי יהיה בעל חשיבות עצומה, אני רוצה חיים עם ערך. לא סתם חיים. וברגע שנותנים לאדם מטרה משמעותית לחיות למענה, הוא מוכן לוותר על הדברים הקטנים, הוא מוכן לוותר על הניצחונות שלו. וכמה שהרצון הגבוה הוא יותר משמעותי, הוא יותר מבטל את הרצונות הנמוכים. ואז יכול להיות ששני אלה שנוסעים בכביש חד סטרי, אחד רוצה לנסוע ימינה ואחד רוצה לנסוע שמאלה, במקום לחסום אחד לשני את הכביש, במקום לדבוק בעמדה שלהם ולנצח את השני, הם יפנו את הכביש אחד לשני, גם הם יודעים ששמאלה וימינה זה רק רצונות נמוכים, ויש לשניהם רצון אחד גבוה. למעלה, לא ימינה ולא שמאלה.

הילד שלי מעצבן אותי? אני לא רוצה לנצח אותו, אני רוצה לחיות למען תכלית. האישה שלי רבה איתי? אנחנו נתאמץ ונשלים כדי שביחד נוכל להגיע למטרה הגבוהה שלנו, שתהייה לחיים שלנו משמעות, שנחיה למען מטרה נעלה.

אם כן, הרצון העליון פירושו לשרת מטרה נעלה, והמטרה הנעלה היחידה שקיימת זה רצון הבורא, כי כל הרצונות הנמוכים והקטנים שלנו הם זמניים. אפילו כשאדם רוצה לעשות מעשה מאוד גדול, מאוד נחשב, המעשה הוא זמני, הוא מוגבל. יש משהו יותר גדול – רצון הבורא, וזה התכלית של הכל. מה אתה מעדיף? לאכול ארוחה טובה או להמציא תרופה שתציל מיליונים? שאלה שטותית, בודאי שאני רוצה דבר שיש לו ערך יותר נעלה. אז מה אתה מעדיף? להמציא תרופה שתציל מיליונים שיחיו חיים חסרי ערך, או להעניק משמעות לאותם מיליונים, שיהיו להם חיים עם תוכן?

תנצח – אבל נצחון ניצחי!

רבי נחמן אומר: "כל העולם מלא מחלוקות. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה". חבל על הזמן שאתה חי בעולם הזה ללא קשר עם התכלית. חבל על ניצחונותיך. מי יזכור אותם עוד חמישים שנה? תסתכל לגמרי למעלה, תנצח ניצחון ניצחי. גם כשתעזוב את העולם הזה ולא תהייה בגוף יהיה לך חלק בתכלית של העולם. הניצחון שלך לא יהיה שבנית בית יותר יפה מהשכן שלך או שהייתה לך מכונית יותר חדישה. הניצחון שלך לא יהיה שהראית איזה חכם אתה, איזה חזק אתה, כמה עוצמה יש לך.  מי יזכור אותך בכלל? למי יהיה איכפת ממך? כל השליטים שכבשו מדינות הייתה להם שיטה – לבנות ערים שלמות, מבצרים וארמונות אדירים ולקרוא להן על שמם. גם הם רצו ניצחיות. גם הם רצו להנציח את עצמם. אבל אם היו רק קצת מתבוננים במה שקרה לקודמיהם היו מגלים שתוך זמן לא רב יבואו שליטים אחרים, יהרסו הכל, ויבנו ערים אחרים בשמות אחרים.  אבל אם עשית משהו שמביא תועלת לנצחיות של העולם, אז באמת יזכרו אותך. "זכר צדיק לברכה". בל"ג בעומר עולים מאות אלפים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כמה זמן הוא נפטר? לפני אלפיים שנה. אנחנו יודעים מה זה אלפיים שנה? אנחנו  לא יודעים מה זה מאה שנה.

והנה מאות אלפים של יהודים מכל העולם, בלי שאף אחד יממן להם את הוצאות הנסיעה, טורחים ומגיעים,  זוכרים, מדברים, לומדים, מתפללים, רוקדים. למה? כי רבי שמעון עשה משהו ניצחי בעולם. הוא שירת את התכלית באופן כל כך מעולה, שכולם יזכרו לו את זה עד סוף הדורות. הוא לא בנה עיר וכתב עליה שמעון, הוא עשה משהו לטובת העולם. הוא חי למען רצון הבורא, היה לו קשר עם התכלית. וכך הוא חי לנצח. וגם אנחנו יכולים לחיות לנצח, אם נחפש את התכלית, אם נחיה למענה, נזכה לניצחון קדוש, ניצחון ניצחי.

 

[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז משה דורון – אור פנימי]

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support