"נצא השדה…"
כ״ט בסיון תשע״ט
אין ספק שהתבודדות בכל מקום שהוא היא זכיה ומעלה שאין למעלה הימנה. ויכולין לזכות על ידה לכל טוב לכל המעלות ולכל הקדושות שבכל העולמות, אבל זה ברור שההתבדדות בשדה הוא ענין אחר לגמרי, כי אין כמו היציאה מחוץ לישוב לשבור את חיי השיגרה האפרורים, להזרים רוח חיים בעבודת הבורא ולקבל לב חדש ורוח חדשה לגמרי שלא מעלמא הדין. (אלול)
"לכה דודי נצא השדה"
אלול בפתח!
חודש אלול הקדוש, החודש המלא רחמים געגועים וכיסופים כבר עומד בשער.
לב כל ישראל זע ומתעורר, עורג וכוסף להשם יתברך אם מעט אם הרבה, עד כי ממש כל עין רואה, לו רק תביט, איך הכל 'חפצים ליראה את שמך'. על אף שאנחנו נמצאים עכשיו במצב הירידה הכי גדולה שהיתה אי פעם, וירדנו למקומות שכמעט לא ירדו לשם ישראל מעולם, הרי שמאידך עם ישראל בכלליותו שב ומתגעגע להשם יתברך בהשתוקקות עזה ונמרצת שלא נודעה כמותה מימי קדם.
אבל איה אפוא הוא המקום הראוי, הנכון והמושלם, ובפרט בחודש זה המאיר ובא עלינו לטובה, בו נזכה להוציא את הרצונות והכיסופין מהכח אל הפועל מההעלם אל הגילוי בתכלית השלימות והבהירות, המקום בו נזכה להיכלל עוד בחיים חיותינו במחויב המציאות יתברך שמו? אין זה כי אם במקום המסוגל והמבורר מחוץ לישוב בין עצי היער ועשב השדה המרננים שירה וזמרה לאל חי.
רק שם, רחוקים מההבל העולמי, מנותקים משאון והמולה, מובדלים ממחשבות בני אנוש, באויר הנח והזך השורר שם, אפשרי ביותר לזכות לישב את הדעת ולהשיב אל הלב: על מה אתינא להאי עלמא שפילא, ובהיאך אנפין ניעול קמיה מלכא – למה באנו לעולם השפל הזה ובאילו פנים נבוא לפני המלך, מלכו של עולם.
בשדות וביערות, שם מתעוררת ומתלהטת כאש שלהבת וכלהבה יוקדת האהבה והבכיה והגעגועים אל בעל השדה, אל כלליות הרועים המשקה את האילנות המתבודדים בשדות בנעימות קולו, שירו וריקודו הממוגגים נפש כל חי. ואז בוודאי יזכו להתחיל לחיות חיים ארוכים וטובים חיים נצחיים.
* * *
בחסדי ה' בתקופה האחרונה חלה התעוררות רבה בכל ישובי ישראל בארץ ובחו"ל, בקיומה המעשי של העצה העליונה והגדולה מן הכל: "התבודדות" ו"הניעור בלילה", כרצונו הפשוט של רבינו הק', להיות ניעור בלילה ולצאת מחוץ לישוב את השדה.
בכל רחבי הארץ, מאות רבות של אברכים יקרים יוצאים, מי יחדיו בחבורה מאורגנת ומי עם חברו הקרוב אליו, מדי חצות לילה, וגם במשך היום לשדות וליערות שמחוץ לישובם ומתבודדים בינם לבין קונם. והשדות והיערות מתמלאות במבקשי ה' הנוהמים ועורגים אליו כחיות ביער שעות ארוכות. אלו הן נקודות האור של דורנו המפיחים תקווה ואמונה בהבטחתו הנאמנה של רבינו הקדוש שאישו, נרו ועצותיו לא יכבו חלילה לעולם ועד.
במקומות רבים אף אזרו חיל ונרכשו רכבים מיוחדים המיועדים לנסיעה מחוץ לעיר בחצות לילה ואף בכל שעות היממה. קנאת סופרים תרבה חכמה ויראה והתופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה, לשמש את אותם המבקשים לקיים רצון צדיק בתמימות ופשיטות גמורה.
ומכאן יוצאת בת קול וקריאה לכל מי שזכה וטעם אפילו פעם אחד מטעם האור הגנוז, שלא יאבד חייו ולילותיו בשינה, יקום ויזרז עצמו להקיץ מתרדמתו. וגם מי שלא מתאפשר לו לצאת מדי לילה מהראוי שיבחר לו יום או יומיים בשבוע ויצטרף לאחר מן החבורות הקדושות להיות נלווה אליהם להתבסם מריח השדה המעורר געגועים וכיסופין לבעל השדה.
אין ספק שהתבודדות בכל מקום שהוא היא זכיה ומעלה שאין למעלה הימנה. ויכולין לזכות על ידה לכל טוב לכל המעלות ולכל הקדושות שבכל העולמות, אבל זה ברור שההתבדדות בשדה הוא ענין אחר לגמרי, כי אין כמו היציאה מחוץ לישוב לשבור את חיי השיגרה האפרורים, להזרים רוח חיים בעבודת הבורא ולקבל לב חדש ורוח חדשה לגמרי שלא מעלמא הדין.
ההתבודדות בשדה – אין לנו הכנה יותר גדולה וראויה ממנה לקראת הנסיעה אל מחוז חפצינו ותשוקתנו אל ראש אמנה לראש השנה, כי אז, זה כבר ראש השנה אחר לגמרי, עם לב ומוח ומחשבות מזוככים ומאירים, המשאלות התחינות והבקשות הם מבוררות מרוממות ונעלות לאין שיעור וערך.
* * *
ויעמדו לנגד עיננו יומם ולילה דבריו המופלאים של גאון עוזינו מוהרנ"ת זי"ע במכתבו הנודע אשר כתב כשחזר מביקורו המפורסם בבראד לעסוק בהפצת והדפסת מעיינות החכמה:
"וְהִנֵּה, תְּהִלָּה לָאֵל, הָיִיתִ בִּבְרָאד וּבְלֶעמְבֶּרְג… וּלְעֵת עַתָּה, תְּהִלָּה לָאֵל, עָסַקְנוּ שָׁם הַרְבֵּה וְדִבַּרְתִּי הַרְבֵּה מִנְּעִימוֹת נִפְלְאוֹת תּוֹרָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ וְנִשְׂגְּבוּת מַעֲלָתוֹ, וְהוּטַב בְּעֵינֵיהֶם מְאֹד מְאֹד, וְרֹב הַחֲסִידִים דְּשָׁם קִבְּלוּנִי בְּכָבוֹד גָּדוֹל..
"…וְאֶתְמוֹל לִוּוּ אוֹתִי מִבְּרָאד חֲסִידִים הַרְבֵּה וּגְדוֹלֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם עַד חוּץ לָעִיר, וְהַרְבֵּה מֵהֶם לִוּוּ אוֹתִי וְנָסְעוּ עִמִּי עַד הַגְּרֶענִיץ, וּבַדֶּרֶךְ מָשְׁכוּ וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנִּי דִּבּוּרִים וְתוֹרוֹת הַרְבֵּה מִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
"וְסִפַּרְתִּי לָהֶם אֵיךְ נֶאֶמְרָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְכוּ'", וְאָמַרְתִּי לִפְנֵיהֶם כָּל הַתּוֹרָה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת, וְהוֹדַעְתִּי לָהֶם הָאֱמֶת, שֶׁרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הִזְהִיר מְאֹד לִבְנֵי־הַנְּעוּרִים לְפָרֵשׁ שִׂיחָתָם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וּבִפְרָט בַּלַּיְלָה וּבַדֶּרֶךְ יְחִידִי, עַד שֶׁיְּכוֹלִים לִזְכּוֹת עַל־יְדֵי זֶה לְהִכָּלֵל בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת וּלְהַעֲלוֹת כָּל הָעוֹלָם הַתָּלוּי בּוֹ לְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיָּב הַמְּצִיאוּת וְכוּ'.
"וְכַמָּה בְּנֵי־הַנְּעוּרִים הָלְכוּ בְּצַד הָעֲגָלָה וְאַחֲרֶיהָ, כִּי הָלְכוּ בְּרַגְלֵיהֶם מִשָּׁם עַד הַגְּרֶענִיץ, שֶׁהוּא קָרוֹב לְפַרְסָה, וְכֻלָּם עָמְדוּ מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם, תִּסְמַר שַׂעֲרוֹת בְּשָׂרָם, כִּמְעַט שֶׁיָּצְאָה נַפְשָׁם, וְאֶחָד מֵהֶם הָיָה דַּיַּן דִקְהִלַּת בְּרָאד מֻפְלָג גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר פְּשָׁטִים נִפְלָאִים גְּדוֹלִים בַּגְּמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסָפוֹת, וְגַם הַשְּׁאָר הָיוּ לוֹמְדִים וַחֲשׁוּבִים – כֻּלָּם נִבְהֲלוּ מִשְׁמֹעַ, לֹא יָדְעוּ מַה לַּעֲשׂוֹת…
"וְגַם אֲנִי בְּעַצְמִי וְרַבִּי נַחְמָן הִזְכַּרְתִּי עַצְמִי מֵחָדָשׁ הֵיכָן אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם, שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ כָּזֹאת, וַעֲדַיִן מִתּוֹרָתוֹ אָנוּ רְחוֹקִים, וַאֲנִי צוֹעֵק בְּלִבִּי עַתָּה עַל הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ, כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְקַיֵּם זֹאת מֵרִבּוּי הַמְּנִיעוֹת, אֲבָל אֲנִי מְשַׂמֵּחַ עַצְמִי עַל הַמְּעַט דִּמְעַט שֶׁזָּכִיתִי לִפְעָמִים לְקַיֵּם מְעַט מִזֶּה, וְגַם מַה שֶּׁזָּכִינוּ לְפָרֵשׁ שִׂיחָתֵנוּ בַּיּוֹם וְכוּ', הוּא גַּם־כֵּן יָקָר מְאֹד מְאֹד, כִּי לַאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לְקַיֵּם כָּל הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהִתְבּוֹדְדוּת אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, אֲבָל אַשְׁרֵי וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְקַיֵּם בִּפְשִׁיטוּת: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְכוּ' וְכוּ', עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהִכָּלֵל וְכוּ' וְכוּ'; יְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לְעוֹלָם.
"וְעַל־כֵּן זֵרַזְתִּי עַצְמִי לִכְתֹּב לָכֶם מִיָּד קֹדֶם תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, כִּי זֶה הָאִגֶּרֶת הוּא אֶצְלִי תַּלְמוּד תּוֹרָה דְּרַבִּים, כִּי אוּלַי אוּלַי יִזְכֶּה אֶחָד עַל־יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרֵר לְקַיֵּם כָּל הַנַּ"ל אוֹ מִקְּצָת מִזֶּה עַל־כָּל־פָּנִים, וּבִפְרָט קֹדֶם רֹאשׁ־הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה…" (עלים לתרופה).
להתראות בשדות!
גולשים צפו גם ב:

תפילה לזכות להגיע לציון
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, הי"ד, בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע לציון. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית...

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

סוף סוף באומן…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא...

ספירת העומר
תולדותיו של כל אדם מישראל הם בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. אם כן, פסח וספירת העומר אינם רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא…

להרגיש שייך
מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד? כשהתחושה הזו דועכת, אנו עלולים להיות אבדים לנצח. ואז באה החיות החדשה: אני קיים, אני יחודי – וחלק ממניין יחודי. המספר האישי שלה, הוא זה…

וספרתם לכם – לעצמכם
תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום. הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור...

אתה עוד תזכה!
כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק…