נפלאה אהבתך

כ״ה בניסן תשע״ט

מי שמבקש את ה' וחפץ לדעת דרך בעבודתו – "יצא אל אוהל מועד", ילך אל הצדיק והוא יורהו את הדרך. כך מלמדת אותנו התורה. וכן דיבר פעם אחת רבינו ז"ל בענין זה ואמר: "אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם כשמתקרבין לצדיק האמת שבדור. כי קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם (כמו לפני מתן תורה, למשל) יכולים להתקרב להשם יתברך בעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו".

רופא?! אנחנו חולים?!

הייתה מגיפה קשה, ורבים מאד מתו. בכל מקום היה ריח של פחד, והוא שכן כמו עננה בלבבות. החיים הפכו קיום בלבד. אנשים עטו את אמונתם כבגד שאינו מן המידה והשתמשו בה לשם הסוואה. אמונתם סיפקה הגנה אבל לא חיממה, עזרה להופיע כבעלי צורה, אבל לא שיקפה את פנימיות הלובשים אותה. אט אט החלו בני אנוש שוכחים מהי שמחה אמיתית או סיפוק פנימי ורבים החלו להתכחש לקיומם של דברים מעין אלו. פחד מפני הבאות שיתק את הלבבות, ומחמתו נימלט כל אדם אל האלמוניות וביקש להיבלע בה. איש לא שאף עוד להיות הוא עצמו.

תכונתה של המגיפה הייתה לכרסם מבפנים. הכל חשו עצמם חלשים וחולים, רחוקים מתקווה ואבודים, משותקים ונכים. בכוחותיהם האחרונים השתמשו כדי להסתיר את האפסות שחשו, את המוות שנגע בליבם. את החללים היו מעלימים בחשאי, בחיפזון. איש לא ההין לומר בקול רם: "אדם זה מת, מפני שהתקוה גוועה בליבו לגמרי". הכל העמידו פני חיים ולא אבו להודות, כי הם מתמעטים והולכים.

ואז בא רופא נפשות מומחה, שידע את התרופה לחולי הממאיר.

"אני רופא", הוא אמר, ואנשים הביטו בו במבוכה ואמרו מתוך הרגל: "אצלנו הכל בסדר. איננו חולים". "אני רופא מומחה", הדגיש, "אוכל להציל אתכם ממות". ואז החלו נסים מפניו. "מיאוש", אמר הרופא הגדול, "מעצבות, משיתוק, מאפסות, מניתוק".

איש לא אבה להאזין לו. הפחד עמד באויר ואנשים הוסיפו למות.

"כאן גר רופא נפשות גדול, שיכול להציל חיים, לתת תיקוה ולהמציא מזור לכל החליים", הציב הרופא שלט באותיות גדולות על פיתחו.

לאט לאט, בחשיכה, בסתר, החלו פוקדים החולים את ביתו, מבקשים ביד מתחננת את תרופות הפלא.

משיצאו את צל קורתו – הייתה קומתם זקופה. לא עוד בחשאי שבו אל הרחובות ובעיניהם ברק חדש של חיים, מבקשים לשאת את הבשורה אל אחיהם המעונים. רבים היפנו גם להם את גבם וכינו את הברק בעיניהם – שיגעון. חולים קשים ואנושים מידי היו.

אבל המודים בחסרונם הגדול, אותם שלא אבו להאזין לקולו המפתה והמרדים של המוות, התלקטו ובאו. הפחד ששכן גם בליבם, נמס, והיאוש פינה את מקומו לתקווה גדולה. יופי ופאר אלוקי התגלו לעיניהם גם במקומות אפלים מכבר. חיים חדשים, במלוא עצמתם וטהרתם – הופיעו ובאו.

"ואני רופא אותה"

…כבת מלכה מעונה ופצועה, גופה מורעל בחיצים ממיתים, חלושה, חסרת כח ותיקוה, מתאר רבי נחמן את נישמתנו בדור הזה. "ואני רופא אותה", הוא אומר (מעשה משבעת הקבצנים, ביום השישי). "ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה".

אמנם רק למכיר בחוליי נפשו ומודה באזלת ידו, יכול הרופא הגדול להושיע, ורק לרוחשים לו אמון מתגלה טפח מיופיו. "כי יש צדיק, שהוא היופי והחן והפאר של כל העולם כולו …וכל מי שניכלל בזה החן האמת של זה הצדיק, שהוא החן והיופי של העולם, דהיינו שמתקרב אליו וניכלל בו, ניפתחין עיניו ויכול לראות"… (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"ז).

"ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה".

הקשר עם רבי נחמן הוא עוצמתי ומפתיע, בפרט שהוא שונה מאוד מהקשרים המוכרים לנו, וזאת משום היותו בפשטות קשר רוחני בטהרתו. קשר עם נשמה ללא לבוש בשר. המפתיע הוא, שעוצמת הקשר הלכאורה מופשט הזה, עשויה בנקל להיות גדולה מקשרים רבים לבשר ודם.

"עיקר ההתקשרות – אהבה"

שם הקשר – אהבה, כמו שכותב רבי נחמן בספר המידות ("אהבה" אות ז') "כשתחזק את האדם בעבודת השם יתברך, הוא יאהב אותך". מי שאכן מתחזק בעבודת ה' כתוצאה מהשפעת רבי נחמן, מוצדק הדבר שירחש לו אהבה. אהבת גדולה, אהבת אמת, אהבת נצח. כמו שאומר רבי נחמן בעצמו "העולם (בני האדם) ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו" דהיינו בינו לבין מקורביו (חיי מוהר"ן רצ"ב). וכן פירש את הדבר בספרו (ליקוטי מוהר"ן קל"ה) "ועיקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, כמו שכתוב (בראשית מ"ד) "ונפשו קשורה בנפשו", כמו שכתוב (שמואל א' י"ח) "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד".

במקום אחר ביאר, שיש אצלו שלוש כתות (קבוצות חסידים) אחת – באה לקבל שיריים, השנייה – באה ללמוד תורתו, והשלישית – "אפויה בליבי" כלשונו (שיח שרפי קודש ב' א'-ק"ב) ואף שבוודאי מי שקשור לצדיק על מנת להפיק תועלת גשמית (שיריים) או רוחנית (תורה) זה טוב מאוד, אבל יש עוד קבוצה – "אפויה בליבי", ביטוי המורה על אהבתו הגדולה והמיוחדת של רבי נחמן לכת זו.

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט). אהבת רבי נחמן לבני כת זו נובעת מאהבתם אותו, שכן גם הוא אפוי וקשור בליבם. הם מוכנים לא רק לקבל ולהרויח ממנו, כי אם גם לפעול גדולות ונצורות עבורו ועבור הפצת משנתו, כדרך שהאוהב מוכן תמיד לפעול פעולות עבור אהובו. אהבתם – אינה רק "אהבת הערב" (שיריים) או "המועיל" (תורה), כי אם "אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב", כמו שביאר במלבי"ם על אהבת דוד ויהונתן (שמואל א' י"ח א'), "כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה", כלומר שברגע שאדם מגלה שפנימיות קדושת נפשו דומה ושייכת אל שורשה, דהיינו נישמת הצדיק, הלא הוא עצם הטוב, אזי מתגלה בו אהבה זו – "אהבת הטוב (שבנפשו) את הטוב (שבנפש הצדיק)". והצדיק הוא "נקודה כלליות של כל ישראל" (ליקוטי מוהר"ן ל"ד סעיף ז').

כמובן, כל אוהב מספר בשבח אהובו ומפרט מעלותיו, וזהו תיקון מיוחד לפגם הדעת כמו שאמר רבינו (ליקוטי מוהר"ן כ"ט סעיף ב') "ולהקים ולרומם את הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים, כשמשבחין ומפארין את הצדיקים – על ידי זה נתרומם הדעת".

אפילו עצם הזכרת שמות הצדיקים יש בה, כדברי רבי נחמן, כדי לעורר את זכותם וקדושתם לחול על האדם (ליקוטי מוהר"ן תורה רמ"ח).

"ותיכף ומיד כשמזכירים את שמותיהם הקדושים בהשתוקקות וכיסופין, תיכף רוחם הקדוש נתעורר ובא לשרות אצל המזכיר אותם" ("חיי נפש" להרב החסיד גדליהו קעניג זצ"ל, סעיף מ"ח).

ולא הזכרת שמם בלבד, כי אם אפילו הזכרת מקומם, מעוררת זכותם וקדושתם. במסכת תמיד(פרק ג' משנה ב') מתואר דו שיח בין כהן העוסק בעבודת הקודש לבין צופה הממתין לאור ראשון של יום: "מתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון"? (כלומר האם כבר עלה השחר במזרח ומאיר גם בחברון?) והוא (הצופה) אומר: "הן". ופירש רבינו עובדיה מברטנורא (מדוע הזכיר בשאלתו דווקא את העיר חברון?): "וכדי להזכיר זכות אבות הקבורים בחברון אומרים כן", אף שלא הזכיר את שמם, רק את מקומם בלבד.

קודם שהתחילו את העבודה היומית בבית המקדש היו מזכירים זכות אבות שבחברון, כדי שבזכותם תעלה העבודה לרצון לפני ה'.

כעין זה אמרו הצדיקים, שאם מזכירים רק את השם "רבי לוי יצחק מברדיטשוב" ממתיקים דינים, ואפילו כשרק מזכירים את שם העיר "ברדיטשוב" כבר מתעוררת סניגוריה בכל העולמות העליונים…

התקשרות לצדיקים

בענין ההתקשרות לימד רבי נחמן כי "בשעת התפילה צריכין לקשר עצמו לצדיקים שבדור"(כמובא בתורה ב' ותורה ט' בליקוטי מוהר"ן) ועל כן "הזהיר לאנשיו שיאמרו קודם התפילה: "הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורינו" (שיחות הר"ן רצ"ו).

הנוסח בו רגילים היום חסידי ברסלב הוא: "הריני מקשר עצמי בתפילתי (או בשאר מצוות שעושה) לכל הצדיקים האמיתיים שבדורינו, ולכל הצדיקים האמיתיים, שוכני עפר, קדושים אשר בארץ המה, ובפרט להצדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן בן פיגא, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן".

את מושג ההתקשרות לצדיקים בכל פעולה מצאנו כבר בפרשת פיקודי אודות בצלאל בעשיית המשכן ושם כתוב (שמות ל"ט א'): "כאשר ציוה ה' את משה" וביאר אור החיים הקדוש: "שהיו אומרים בשעת מלאכה: הרי אנו עושים דבר זה כאשר ציוה ה' את משה". וכן אנו אומרים בכל המצוות: "כאשר ציויתנו על ידי משה עבדך", דהיינו שאנו מבקשים שמצוותינו ותפילותינו יעלו לרצון כאילו כיוונו בהן בכל הכוונות שכיוונו בעשיתן כל הצדיקים אשר מעולם.

"העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו, על כל אשר יאמר כי הוא זה

את כוונת ההתקשרות בתפילה ביאר הרב החסיד גדליה קעניג זצ"ל ("חיי נפש" סעיף ט"ל): "והנה ענין התפילה להשם יתברך אין היא מסורה לכל אדם, אבל ענינה ומהותה גבוה ונשגב ונורא מאוד, כמבואר בכל הספרים הקדושים. ועד שלא באו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב וגילוה והמשיכוה בעולם, הייתה נעלמה מעין כל חי. והם הראשונים שהשיגו אותה והשתמשו בה ואחריהם גם השיגוה בחירי צדיקיא (בחירי הצדיקים) והשתמשו בה במסירות נפש, מה שלא עשו האבות, כמבואר בחז"ל בענין נח ואברהם לעומת משה. ועל כן צריך כל אדם שיתפלל תפילתו בהתקשרות אליהם, דהיינו שיכוון תפילתו על דעתם ועל כוונתם, כי עיקר התפילה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור".

וכן כתב רבי נתן (ליקוטי הלכות, העושה שליח לגבות חוב הלכה ג' סעיף ב'): "וכל כוונתו בעבודתו ותפילתו – שתגיע העבודה והתפילה להצדיק והוא יעלה אותה למקום שצריך, ואז ניצול מכל הסכנות שבדרך עליית התפילה".

ענין זה של התקשרות לצדיקים הוא יסוד מהותי וחשוב מאין כמוהו בכל עיניני עבודת ה'. במילים קצרות וברורות חרץ רבינו את משפטה של ההתקשרות – לעמוד בראש סולם עצותיו: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו, על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל. ולהשליך מאיתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור" (ליקוטי מוהר"ן קכ"ג).

כלום אי אפשר להאמין בה' ולעבדו כראוי בלא הצדיק?

"כל המאמין ברועה ישראל"

כותבת התורה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד ל"א) וכתבו חז"ל במכילתא: "אם במשה האמינו קל וחומר בה', ומה תלמוד לומר "במשה" (כלומר איזה חידוש בא להשמיענו הכתוב? ופירשו) ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם". כלומר ששקולה האמונה בצדיק כאמונה בה' עצמו. וכן כותבת התורה: "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות ל"ג ז') וביאר רש"י: "מכאן למבקש פני זקן (זה משה שהיה באוהל מועד) כמקבל פני שכינה".

מי שמבקש את ה' וחפץ לדעת דרך בעבודתו – "יצא אל אוהל מועד", ילך אל הצדיק והוא יורהו את הדרך. כך מלמדת אותנו התורה. וכן דיבר פעם אחת רבינו ז"ל בענין זה ואמר: "אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם כשמתקרבין לצדיק האמת שבדור. כי קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם (כמו לפני מתן תורה, למשל) יכולים להתקרב להשם יתברך בעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו" (חיי מוהר"ן רצ"ט).

וכן מובא ענין ההתקשרות בדבריהם של גדולי ישראל בכל הדורות, ונביא כאן מעט מהם:

"הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים (לכך) מבני דורם" (דרשות הר"ן דרוש שמיני)

"אשרי תבחר ותקרב" (תהילים ס"ה ה') – ידוע, שהצדיק בעולם הזה הוא כמו צינור, שבו יורד השפע מלמעלה בזכותו, וממנו יושפע לכל העולם" (חיד"א ב"יוסף תהילות") וזהו ממש דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה ר"מ): "כל ההשפעות וכל הדברים הם באים רק מצדיק האמת".

וכן כתב המלבי"ם אודות מעלת שמואל הנביא (שמואל א' י"ט): "הוא היה המקור שממנו שאבו. הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלוקי הגדול". וכן ביאר במקום אחר (מלכים ב' ב'): "דרך האור האלוקי להתפלש דרך המאורות הגדולים אל הקטנים. וכל שימצא מאור יותר גדול, יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הכוכבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח".

"מקיים את העולם כולו!"

וכתב הזוהר הקדוש (השמטות השייכים לחלק ראשון דף ט"ו עמוד ב' בשם "ספר הבהיר"): "יש לו לקדוש ברוך הוא צדיק אחד בעולם, וחביב לו, מפני שמקיים העולם כולו, והוא יסודו והוא מכלכלו ומצמיחו ומגדלו ומשמחו, והוא יסוד הנפשות כולם"!

כמובן שאין המדובר דווקא בצדיקים החיים עימנו בגוף בשר ודם דווקא, כי אם בכל נשמותהצדיקים, וכן ביאר רש"י את הפסוק (תהילים ט"ז): "טובתי בל עליך. לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם", פירש רש"י: "טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי, אלא בשביל הקדושים אשר המה קבורים בארץ, האדירים אשר כל חפצי – בם, וכל צרכי נעשים – בשבילם (בגללם ובגלל זכותם)".

יש המסתייגים מהתקשרות כה אמיצה לאדם, גדול ככל שיהיה, וחשים בדבר איזה חסרון, כאילו פוגעת התקשרות זו, חלילה, באמונה הבלעדית בה' יתברך. אך את הדמיון המוטעה בין התקשרות לצדיקים להתקשרות לדבר הניפרד מאלוקים, יישב באריכות ובשכל עמוק הרב החסיד גדליה קעניג זצ"ל בספרו "חיי נפש" וכבר שיבחוהו גדולים וטובים על דבריו.

תמצית דבריו היא (סעיף י"א ב"חיי נפש"): "הכוונה היא (בדברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים") שאסור לכוין ולהשתעבד בשום עבודה ותפילה לשום כח ופרט או פרטים או בחינת קדושה על מנת לעבדם דווקא", דהיינו לייחס להם כח עצמי ונפרד מבורא עולם, חלילה. אך מה שאנו מכנים "התקשרות לצדיקים" רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.

ההתקשרות לצדיקים אינה אלא מצות עשה מן התורה – להתדבק בחכמים ובתלמידיהם (כפי שנפסק ברמב"ם פרק ו' מהלכות דעות סעיף ב') וכן פירש הספרי פרשת עקב על הפסוק: "ולדבקה בו" – וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולידבק באש? והלא כבר נאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא"… אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום". פירש רש"י: "ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בי".

"הגם שילמוד אדם כל התורה וכו', אינו מועיל לזכות לתשובה שלמה ולהסיר ממנו כל המסכים המבדילים, אם אינו מתדבק בצדיקי הדור וקדושי ה'" ("מאור ושמש" פרשת מסעי).

"שער המלך – הם הצדיקים, שהם שער ליכנס על ידם למלך, מלכו של עולם. ומי שדבוק להצדיק הוא נתעלה בכל המדרגות. הן תורתו ומעשים טובים שלו, הן פרנסה שלו – לכולם יש עליה" ("דגל מחנה אפרים" פרשת מצורע).

מכל האמור לעיל מובן גודל ההכרח לחפש צדיק כזה ולהתדבק בו, וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין הלכה ה' סעיף ט"ז): "כי צריכים לבקשו ולחפשו מאוד מאוד, בעיר ובשווקים וברחובות, בכרכים ובמדינות. כי בכל העסקים שעושין, הן תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים, והן משא ומתן ושאר עסקים, צריכין לכוון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין, אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצוא את שאהבה נפשו, זה משה, שהוא בחינת הצדיק האמת. כי כל חיותו ותקוותו לנצחו זרעו וכל דורותיו עד סוף כל הדורות וכל הנפשות וכל העולמות התלויים בו ובזרעו – כולם תלויים בצדיק האמת".

ההתקשרות – הקמת המשכן

ההתקשרות לצדיקים דומה להקמת המשכן. אפילו אדם גדול ובן עליה, שעשה דבר גדול ויקר עבור המשכן, צריך היה להביאו אל משה, ורק משה יכול היה "לשלבו" במקום הראוי לו, להפכו לחלק מן הקדושה העצומה של המשכן, ולעשותו כלי להשראת השכינה בישראל והשפעת טובה לעולמות כולם.

וכן מבאר רבינו בפירוש בענין התפילות (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'): "וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, הוא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן. שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שייפא בשייפא כל חד לדוכתיה אלא משה בלחוד (שאין שום אחד מישראל יכול להעלות כל חלק וחלק למקומו אלא משה בלבד). בשביל זה צריך להביא ולקשר את כל התפילות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות ל"ט) "ויביאו את המשכן אל משה", והוא – יודע לאעלא שייפה בשייפה ולעשות אותה קומה שלמה, כמו שכתוב: "ויקם משה את המשכן" (שמות מ').

לא רק תפילות, כי אם גם כל מצוה או מעשה טוב, תורה או רצון של קדושה, צריכים לקשר אל הצדיק.

אומנם בוודאי ה' מבחין בכל מעשינו הטובים וכפי ערכם נקבל עליהם בוודאי שכר לעתיד לבוא, אבל מפאת שהם מעורבים בפסולת רבה של פניות וגאוה, ובכוונות פסולות ונמוכות, צריכים מעשינו הטובים הרבה זיכוך וצירוף עד שיהיו ראויים לעלות ולהיות חלק אמיתי של תיקון ותועלת לכלל ישראל ולעולם כולו. (על כך אנו מבקשים לגבי תפילותינו: "יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו" וכו'. לא בקלות עולות עבודתינו למקומן הראוי להן…)

"אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים"

ההתקשרות לצדיק כמוה כהפקדת עבודתינו הרוחנית בידי שליח נאמן, שיעלה אותה הרבה למעלה ממה שביכולתנו להעלותה.

אמר רבי נחמן לאנשיו: "מה לכם לחשוב מחשבות (כלומר מחשבות של בלבולים וספקות מה יעשה עם עבודתכם בקודש ומה תוכל זו לפעול במרומים). אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים" (חיי מוהר"ן רצ"ג).

כלומר שאנו צריכים רק לעסוק בעבודת ה' בפשטות, בתורה, בתפילה ובמצוות, ובכח ההתקשרות לצדיק, מעלה הצדיק את מעשינו ובונה מהם היכלות וכלים רוחניים בעולמות העליונים, כשם שאת המשכן בונה דווקא משה.

כבר הבטיח רבינו ואמר: "כל מי שיציית אותי ויקיים כל מה שאני מצוה – בוודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מה שיהיה" (חיי מוהר"ן ש"כ).

 

(מקור: אור פנימי, אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support