אַחַר "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", שֶׁהָיוּ אֵצֶל מוֹהַרְנַ"תְּ [רבי נתן] זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה כִּשְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים עוֹבְדֵי ה' גְּדוֹלִים מֵאַנַ"שׁ [חסידי ברסלב], וְהָיְתָה אָז הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָאָה עַד שֶׁכִּנּוּ אַנַ"שׁ אֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה בַּשֵּׁם: "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", "דֶּער גְּרוֹיסֶער שָׁבוּעוֹת". אָמַר מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְאַנַ"שׁ שֶׁנָּסְעוּ וְנִפְרְדוּ מֵאִתּוֹ: "נוּ, אַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵעַתָּה שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת "עֵגֶל", כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן-תּוֹרָה. (שיח שרפי קודש ב, תרסז)

אין להתפעל מעוצמתו של רגע. כמה גדול שיהיה, אפילו אם יהיה מלא בקולות וברקים כמו מתן תורה, הוא עדיין רגע. אחרי מתן תורה גם עגל הוא דבר אפשרי. התורה שיורדת מהשמיים נשברת. כך מלמד רבי נתן לחסידים, שגם "שבועות הגדול" יכול להיגמר בעגל, חלילה, אם לא נזהרים.

זמנים רבים ושונים חולפים על האדם בימי חייו. שלמה המלך מונה בקוהלת עשרים ושמונה עִתִּים העוברים על האדם: "עת ללדת ועת למות וגו' ". בשעת האור הוא מרגיש איך הכל ברור וודאי, ובשעת החושך כבר "לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ". הסוד הגדול הוא להיות כמו אברהם אבינו, "בא בימים" – לבוא עם כל הימים, כמו שרה אמנו – "כולן שווים לטובה", שכל שנות החיים יהיו בשוויון על אף השוני. אבל איך? איך אפשר להבטיח שגם הימים החשוכים ביותר יהיו גם הם ימים של התקרבות לה'? איך אפשר לדעת שהימים הפרודים והמנותקים יהיו גם הם מחוברים לה'?

אפשר לומר שזה הניסיון. תמיד ננוע בין הקצוות המנוגדים, ואנחנו לא יכולים להבטיח לעצמנו מה יהיה. יש בזה אמת, ולפי רבי נחמן זהו עיקר הניסיון – לקיחת הידיעה מהאדם. אבל עדיין, צריכה להיות על כל פנים דרך בטוחה. דרך, שאם נלך בה נוכל לדעת שהיא בוודאי מובילה אל ה', שמוציאה אותנו מהספק הנצחי ומשיבה אותנו לה'.

צריך, אפוא, לחפש מקום בו אפשר להיות ביחד עם ה' גם עם הריחוק וההסתר.

אחת העצות המפורסמות של רבי נחמן היא ההתבודדות. כבר נשאל מה החידוש הגדול בכך, הרי התפילה היתה קיימת מאז ומעולם, ואין כל חידוש בכך שאדם יכול להתפלל לפני ה' גם בשפתו האישית. אדרבה, זו היתה התפילה המקורית עד שתקנו אנשי כנסת הגדולה את הנוסח שבידינו (כמבואר ברמב"ם בהלכות תפילה). אבל הפיכת התפילה האישית למוקד בו יבוטאו כל הקשיים והספקות והמצוקות וההסתרות, ודרכם להיפגש עם ה', כל יום, היא בהחלט חידוש גדול. ההסתכלות על כך שמכל חושך אפשר ליצור דיבור, ולהתקרב על ידיו לה' בהתבודדות, היא סוג של גאולה. זה ממש לחיות במצב בו "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט). על כל דבר שקורה אפשר לדבר עם ה', בשיא הפירוט. לדבר איתו מתוך אור וגם מתוך חושך. ובדרך כזו, עוד לפני שיוצאים מחשיכה לאורה, בעצם הדיבור והנוכחות עם ה' בתוך החושך יש כבר אור, כשנפגשנו עם ה' דרך החושך בעצמו, וגם מצאנו אותו שם. "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ".

מסופר שכשרבי נתן נכנס לראשונה אל רבי נחמן ביחידות וסיפר לו את מה שבליבו, אמר לו רבי נחמן כמה עצות ודברי חיזוק. ואז הוסיף: "אבל יותר טוב מזה הוא, כשמשיחים את הלב לפני ה' כמו לפני ידיד אמיתי". בהקדמה לספר השתפכות הנפש מתואר איך רבי נתן הגיב לדברים אלו: "וְהַדִּבּוּרִים הָאֵלּוּ נִכְנְסוּ בְּלֵב תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת מַמָּשׁ. וְהֵבִין תֵּכֶף אֲשֶׁר רַק עַל-יְדֵי עֵצָה זאת בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת שֶׁיְּסַבֵּב הַיֵּצֶר הָרָע בְּדַעְתּוֹ וְכָל מִינֵי מְנִיעוֹת שֶׁיִּמְנָעֶנּוּ, כֻּלָּם יְסַפֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים עַל כָּל דָּבָר שֶׁיַּעְזְרֵהוּ, לִהְיוֹת כָּרָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי בֶּאֱמֶת".

רבי נתן קולט את עומק הגאולה של ההתבודדות. לא משנה מה יעבור עליו, את הכל יהיה אפשר לספר לפני ה'. אם עוסקים בכך תמיד בקביעות, אז כבר חיים את החיבור לה'.

גם אם הדיבור בעצמו נעלם מהאדם, אפשר גם לשתוק לפני ה' וכך להיות אתו. כך מלמד רבי נחמן: "וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד, דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַך וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר, אַך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל זֶה בְּעַצְמוֹ גַם כֵּן טוֹב מְאד" (ליקוטי מוהר"ן ב, כה). אך זהו לא סוף דבר; העוסק בהתבודדות מגלה את הגאולה של המצב מתוך עצמו, את המפתח שנמצא בתוך החושך: "וְגַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּך, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחֲמל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו, שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו".

אם חיפשנו בטחון בדרך, הרי שאפשר למצוא אותו בהתבודדות.

"הזהיר מאד כמה פעמים על ענין השיחה בינו לבין קונו, שכל אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו … כי מי שירגיל עצמו לנהוג הנהגה זו בכל יום על כל פנים שעה אחת בוודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת… כי סוף כל סוף יועיל לו בוודאי" (שיחות הר"ן סח).

"בוודאי יזכה להתקרב אליו יתברך". הוודאות הזאת כל כך ברורה כי היא מוכיחה את עצמה בהווה, איך מכל לב שבור יוצאת תפילה, מכל ריחוק נוצר מפגש, מכל שתיקה נוצר דיבור. המציאות גואלת את עצמה, מגלה את ה' בתוכה ונמצאת איתו בכל רגע.