נחמו נחמו עמי

כ״ח בסיון תשע״ט

הנחמה, נמשכת מן הדעת וההשגה שאדם זוכה להשיג את ה'. כפל הלשון נחמו, נחמו, מרמז על שתי המדרגות של הדעת. האחת כוללת את כל מה שניתן גם היום להשיג ולגלות, ולהפוך מ"מקיף" ל"פנימי" – לדבר מובן בר תפיסה ובר השגה; והשניה היא השגת הדעת שלעתיד לבוא, שכיום אי אפשר להשיגה כלל.

שלושה שבועות עברנו, של צער ואבלות על הקודש והמקדש, על אב שהגלה את בניו ובמסתרים תבכה נפשו, ועל בנים שגלו מעל שלחן אביהם כ"תרי אלפי שנין", ובכל צרתם לו צר – שכינתא בגלותא, ובניה כי אינם, "המפוזרים בגויים ואינם על מקומם" (ליקו"ת פ"ד).

עכשיו, באים אלינו ניחומים ממרום. השבת, "שבת נחמו" הראשונה לנחמת אבלי ציון וירושלים, אנו מפטירין נחמו נחמו עמי.

מהי נחמה?

"כל הצרות, והיסורים, והגלות", אומר רבינו ז"ל (ליקו"מ תורה כ"א סעיף ט), "איננו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות בבחי' "אם דעת קנית מה חסרת" (נדרים מ"א) גם הגלות נגרמת מסיבה זו כמ"ש "לכן גלה עמי מבלי דעת" (עי' סנהדרין צב:).

"… כל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהש"י אין לו שום יסורין, ואינו מרגיש שום צער" (ליקו"מ תורה ר"נ).

"כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עוה"ב, וכשיודע כל זאת נקרא ידיעה שלימה כי עיקר הדעת היא אחדות של חסדים וגבורות, זה נקרא דעת, היינו שלא יחלוק בין חסד לדין (ליקו"מ ד'). החסרון, הצרה, היסורין והגלות הנראים כהנהגה של הסתרת פנים, של מידת הדין הם כך, רק כל עוד לא זכה האדם להתעלות ולהתקשר עם סיבת הסיבות, עם השורש העליון, ממנו משתלשלת מידת הדין והגבורה, כשנזכה כולנו לייעוד הנשגב של "ומלאה הארץ דעה את ה'" אזי "ידעו שאין שום רע בעולם כלל" (סוף תורה כ"א).

למעלה, בשורש הדברים, שם נכלל הכל, באותו טוב ומטיב שהתכלית שלשמה ברא את העולם היא בכדי להיטיב עם בריותיו את הטוב השלם. (מסילת ישרים, וע"י ליקו"ה, גביית מלוה ב' ס"ח)

לפעמים גלוי וידוע לפניו, שהדרך לטוב השלם האמיתי והנצחי, עוברת דרך הנהגה של דין, אך המטרה והתכלית הפנימית של מהלך זה היא בכדי להגיע לשלימות הטוב.

כבר בגלות הראשונה, גלות מצרים עמד משה רבינו – רעיא מהימנא ואמר "למה הרעות… הרע לעם הזה…"

תשובת השי"ת היתה "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'", אלוקים היא מידת הדין, הוי' היא מידת הרחמים.

השי"ת הודיעו, שגם מה שנראה תוקף מידת הדין, הוא באמת מידת הרחמים "כי הכל אחד באמת לאמיתו, הקושי להשיג זאת נמשך מהסתרת השגת עצם אמיתת דעתו "כי עצם אמיתת דרכיו ומדותיו ית' א"א להשיג כמו שא"א להשיג עצמותו" (ליקו"ה ריבית ה' סל"א).

גם היום, כשעדיין איננו משיגים בדעת את אותה אחדות בין חסד לדין אנו מחוייבים להאמין שהכל לטובה ול"מימרינהו בשמחה" (ברכות נד.). בשו"ע או"ח סי' רכ"ד ס"ד נפסק "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה כפי שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם שהיא שמחה לו".

אבל את הברכה על הרעה אנו מברכים כפי שהיא נראית לנו כיום, דיין האמת, מפני שזה התגלות של מדת הדין.

לעתיד לבוא כשנזכה להשגת הדעת "ומלאה הארץ דעה את ה'", לא רק אלו שזכו להשגות גבוהות בחינת "שמים" אלא גם יושבי ושוכני ארץ ידעו את ה', "ומלאה הארץ דעה" נברך גם על צער ודין, על יסורים ומיתה, "הטוב והמטיב".

גם היום ישנם השגות אלקות ודעת ה' שאפשר להשיגם, אך ישנם השגות שאין בעל בחירה מסוגל להשיגם, מפני שברגע שיזכה לדעת כעין זו – תתבטל בחירתו.

השגות אלו שאינם נכנסים לפנימיות המוח נקראים בשם "מקיפים" מפני שנחשבים כעין מקיפים למוח (תורה כ"א)

הנחמה, נמשכת מן הדעת וההשגה שאדם זוכה להשיג את ה', כפל הלשון נחמו, נחמו, מרמז על ב' המדרגות של הדעת, האחת כוללת את כל מה שניתן גם היום להשיג ולגלות, ולהפוך מ"מקיף" ל"פנימי" – לדבר מובן בר תפיסה ובר השגה.

המדרגה השניה, היא אותה השגה שא"א כיום להשיגה ותתגלה רק לעתיד לבוא, כיום היא נחשבת כ"מקיף"

האמת היא שגם ההשגה שעדיין לא נתפסת במוחו של אדם, רק נחשבת ל"מקיף" בכוחה להמשיך על האדם הארה עצומה קדושה ודעת.

כפי מה שאדם יעסוק בגילוי המוחין ע"י צעקה להשי"ת בתורה ותפילה והפיכתם מ"מקיף" לפנימי ע"י שישמור את קדושת "שבעת הנרות" האזניים, העיניים, החוטם (שהוא יראת שמים) והפה, כך יזכה לאותה נחמה נפלאה.

נחמו נחמו עמי

נחמו נחמו עמי. הנחמה האמיתית תימשך ע"י השי"ת לעתיד לבוא, באיתערותא דלעילא לכ"א כפי עבודתו "כמים לים מכסים" בכלליות הם מכסים את הכל אבל בעומק, ישנם הפרשים עצומים בין מקום למשנהו, גם היום נמשך עלינו ממרום אור של נחמה, של דעת הגורמת לנו להאמין באמונה שלימה "בדעת שלימה ובנפש חפיצה" כי גם כשנראה לנו "וידבר אלקים" האמת היא שזה ויאמר אליו אני הוי' – מדת הרחמים.

Page Reader