נופש עם אחריות

ט׳ בתמוז תשע״ט

"לפעמים אכן יש צורך לנוח. אולם, מכאן ועד לנתינת גושפנקא למאוויי הגוף בלי תכלית מסויימת – הדרך רחוקה מאד. רבינו הקדוש הזהיר: "אל תתנו לעולם להטעות אתכם, כי העולם מטעה מאד!" הטעויות הללו יכולות לעלות ביוקר; לפתע מאבדים את החשק לתורה ולתפילה; מבלי משים הופכים לאדישים לחיים הנצחיים; לא מבינים שהפינוק של אתמול גרם לרפיון הזה"

עורך הדין יושב רכון על גבי ערימות מסמכים מזה שעות ארוכות, מעיין ונובר, מנסה למצוא פתרון לסבך העגום אליו נקלע האדון הנכבד היושב מולו.

"זה לא כל כך פשוט. הערמומי הזה הצליח לערער את בעלותך, זייף חתימות ותעודות, החתים עדים ויפויי כוח. מבחינה חוקית, כל נכסיך בסכנה" – אומר לו עורך הדין בסבר פנים חמורות.

הנשימה קשתה עליו; איך נחתה עליו לפתע צרה שכזו?! בסך הכל ביקש לתת מחווה קטנה לפקיד שעשה עד כה את מלאכתו נאמנה. מכיוון שלא שהה באותם ימים בביתו, הזמין את הפקיד לבוא לנפוש במעונו המפואר והמרווח, אך לא חלם על אפשרות כזאת, שאותו פקיד מהימן יבגוד בו צורה מחפירה כל כך.

מסתבר שהלה היה נוכל ממדרגה ראשונה; באותם ימים ספורים בהם שהה בביתו, הספיק לזייף במומחיות רבה את כל המסמכים הקשורים לבעלות האדון על נכסיו – – –

"קניתי ממך את הנכס; אין לך יותר דריסת רגל במקום הזה", אמר לו הפקיד בהתנכרות גלויה.

אילו רק ידע בעל הבית איזה נחש הכניס לביתו – היה נזהר ממנו כהוגן. אך עתה כבר מאוחר מדי.

* * *

מאבק סמוי נטוש בין הנשמה שבאדם, לבין הגוף הבהמי שעוטף אותו. מי ימלוך? הנשמה האלוקית שנאצלה מרום המעלה, טוענת בצדק לבעלותה; חלק אלו–ה ממעל היא ולה יאתה המלוכה. היא מצפה שהגוף יעמוד בפניה כמשרת נאמן ויספק לה את כל האפשרויות להצליח בחייה הרוחניים.

"כמו שהעבד מחויב לעבוד את רבו ולעשות רצונו – כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה, ולעשות רק רצון הנשמה" (ליקוטי הלכות ברכת השחר ג-יח).

לעומתה הגוף הבהמי של האדם, הוא עז פנים וחצוף; הוא תובע למלא ומיד את כל המאוויים הפרועים שלו. הוא משעבד אפילו את השכל לאותם יצרים אפלים, כובש באכזריות את כל אותם מחוזות עדינים ומכריז על בעלות מוחלטת – – –

'הנפש הבהמית' לעולם לא היתה יכולה לכבוש את 'הנפש האלוקית' – לוּ היה האדם בוחר לנצל את מעמדו לטובת הנפש האלוקית.

אך היצר במזימותיו ותככיו, מערים על האדם; הוא מטעהו לחשוב שאם וכאשר יפנק מעט את הגוף – הלה ישיב לו כגמולו הטוב ויניחהו לעבוד את ה' כאשר עם לבבו…

והאדם שוכח עם מי יש לו עסק… ברגע שהגוף קיבל דריסת רגל – הוא מיד מתחיל לצעוק על בעלות מוחלטת.

"מפנק מנוער עבדו", אומר שלמה המלך (משלי כט, כא), "ואחריתו יהיה מנון" – אם פינקת את יצר הרע והתפתית לענג אותו כרצונו – הוא יהפוך לך בסוף לשליט.

כפוי טובה הוא היצר; שום תענוג לא משביע אותו; להיפך, ככל שמשביעים את רצונו, הוא הופך לרעב יותר, תובעני יותר, עד שלבסוף מנשל אותך מכל רכושך הרוחני.

* * *

אבן מקיר זועקת בימים אלה – לדאבון לב – לבוא ולפנק את הגוף. הצעקה לא יוצאת מאלו שיודעים להעריך את הנשמה שבנו; זוהי צעקת הנפש הבהמית שמסכנת את כל קיומנו.

במעטה של החלפת כוח ונופש, משכרים את חושינו לבלי לשמור על מעמד הבעלות. מניחים ל'עבד' לתפוס את הגה השלטון. נדמה אולי לרגע שהמחווה הזאת לגוף תגרום ליחסי גומלין, וגם הוא יניח אחר-כך לעבוד את ה' ביתר שאת – אך כמה עלינו להיזהר שהיצר לא יתפוס את הגה השלטון!

אין כאן קריאה להסתגפות; לפעמים אכן יש צורך לנוח. אולם, מכאן ועד לנתינת גושפנקא למאוויי הגוף בלי תכלית מסויימת – הדרך רחוקה מאד.

רבינו הקדוש הזהיר: "אל תתנו לעולם להטעות אתכם, כי העולם מטעה מאד!" הטעויות הללו יכולות לעלות ביוקר; לפתע מאבדים את החשק לתורה ולתפילה; מבלי משים הופכים לאדישים לחיים הנצחיים; לא מבינים שהפינוק של אתמול גרם לרפיון הזה.

"גוף ונפש", אומר רבינו הקדוש (לקו"מ ח"א לז), "הם בחינת אדם ובהמה, חכמה וסכלות, חיים ומיתה, שכחה וזכרון. וצריך כל אדם להכניע החומר, בחינות מיתה וסכלות של הגוף".

אין זה משחק גרידא; התגברות הגוף פירושה הגברת הטיפשות; היא מבהמת את האדם, וכמוה כמוות רוחני; היא משכיחה מן האדם את ייעודו וגורמת לו נזקים שקשה לתקנם.

הבה נשמור על עירנות יתירה. כל תענוג גופני שאינו מיועד לשרת את הנשמה – בל ייראה ובל יימצא. ככל שנייקר וננצור את אוצר חיינו הרוחני, כן גם ייטב לנו בעולם הזה, מלבד הטובה הנצחית לעולם הבא.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support