עורך הדין מביט עליו בתימהון מהול ברחמנות. הוא מתהלך בזחיחות הדעת ושופע בטחון עצמי. 'סמוך עלי, יהיה טוב, אין כאן תביעה רצינית, יש כאן בסך הכל כמה טענות פעוטות, נסתדר כבר'…

עורך הדין לעומתו כלל לא רגוע; הוא יודע היטב שהתביעה רצינית ביותר, עונש חמור מרחף על הנתבע באם ייצא אשם, ויש לו סיכויים 'טובים' ביותר כדי 'לזכות' בכך…

הוא התחנן כבר כמה פעמים למרשהו שיבוא להתכונן עמו ולמצוא יחדיו קו הגנה. אך הלה מהלך בבטחון עצמי כוזב שעלול לעלות בחירותו.

■ ■ ■

ימי הרת עולם בהם נעמוד במשפט יחד עם כל יצורי עולמים. הפחד והרעדה היו אמורים להיות מנת חלקנו. הן כולנו רוצים לחיות, רוצים להנצל מכל רע ולזכות לכל טוב ברוחניות ובגשמיות – ואנו גם יודעים שהמשפט הזה מוכרע לפי המעשים שעשינו. איך אם כן אנו עומדים שלווים ושקטים?! איך אנו חיים חיי שגרה ימים ספורים לפני ההכרעה הגורלית?!

קללת סוף הדורות, זוהי הקללה האיומה שנולדנו לתוכה. דור שהתקיים בו הייעוד הנוראי של 'ואנכי הסתר אסתיר', שפירושו כי בעולם ישרור 'הסתר פנים' של הקדוש ברוך הוא בצורה חמורה ביותר. קשה יהיה לראות גלויות את הנהגת ה' ואת רחמנותו.

אבל גם בחיים הפרטיים יהיו לכך השלכות חמורות. רבינו הקדוש מפרש את מהותה של ה'הסתרה שבתוך הסתרה' שהאדם יתרגל לעבור עבירות ויאבד את ההרגשה שהוא נכשל; הוא לא יחוש כלל שהוא רחוק, יהיה נדמה לו ש'עולם כמנהגו נוהג' ואין הוא זקוק לרפואה כלל. ככל שהוא יוסיף לחטוא, כך תלך ותפחת רגישותו, וכעומק ההסתאבות – כן גודל הרגשת השאננות שלו.

זו הסיבה לשלווה הטפשית שלנו ערב עומדנו למשפט. אנו אלו שאמורים לכאורה לעורר רחמים ולבקש חנינה כדי לזכות במשפט – ודוקא אנו מתהלכים בהרגשה שהכל בסדר. התקוה האחרונה שלנו לזכייה מוטלת בסכנה איומה.

מה אנו יכולים לעשות? איך בכל זאת ניתן להנצל? – כאשר נדע לפחות שאנו חולים במחלה זו ונמסור עצמנו למי שעדיין בריא ופיקח, כאותו נתבע שסיכויו האחרון להנצל הוא שעל אף הרגשתו הטפשית שהכל בסדר ימסור את עצמו לעורך הדין, מתוך הבנה שהוא לא יכול לסמוך על הרגשתו העצמית השלווה, ובהכרח שיפנה אל עורך הדין שיקח את התיק לידיו.

■ ■ ■

רבינו הקדוש ציווה להכריז, שכל מי שסר למשמעתו יבוא אליו לראש השנה. זהו כרוז שמיועד לכל אחד ואחד. אך יותר מכל הוא מיועד דוקא לשליו הזה שחש כי הוא לא זקוק להיטלטל כדי לזכות בדין. נדמה לו שהוא שולט במצבו, ושבכח עצמו יכול הוא להנצל.

אדם זה חייב לעורר ולזעזע את עצמו: 'איך אני יכול להמשיך בשיגרת שלוותי?! אולי דווקא משא עוונותי הכבד הוא שטימטם את לבי לבלי להרגיש כלום. אוי לי אם אני זה שיעמוד לבד כדי לבקש רחמים כאשר אני כה אדיש למצבי האמיתי!'

זעזוע זה צריך להביא להחלטה לקום ולחפש תקוות הצלה. לא להגרר אחר העצלות שמעוותת את המציאות האמיתית ומעוורת עיניים כאילו אין שום צרה וצוקה.

גם הרחוק ביותר מקבל תקווה חדשה כשהוא עושה לפחות את ההשתדלות המינימלית הזאת, לבוא ולהשתטח על קבר הצדיק בערב ראש השנה ולבקש בזכותו לשוב בתשובה שלמה.

וכה כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, תפלת המנחה ז): "כל שעשועיו של הצדיק לאחר פטירתו – כשבא אדם השפל מזה העולם, אפילו אם הוא גרוע מאד, ומשתטח על קברו ומבקש שישיבנו בתשובה ויתקנו, שאזי תיכף על ידי ההתעוררות הזה הוא עושה מה שעושה – ומעלהו. כי העיקר שיהיה להאדם שבזה העולם איזה אתערותא דלתתא מעט, כי בלא אתערותא דלתתא כלל אי אפשר".

זוהי נקודת הבחירה שבלעדיה לא ניתן להועיל לאדם. אם הוא לא יקום ויסע לפחות אל הרופא כדי לקבל את תרופתו, הרי אי אפשר לכופו להתרפאות. אבל כאשר הוא מטריח את עצמו לבוא לשם, אזי גם משא כבד של עוונות לא מונע אותו מלהתקן.

וכדברי רבי נתן האחרים (שם, נזיקין ג): "הבעל-בחירה אי אפשר לבררו בעל כרחו, כי אם כשבא על קבר הצדיק האמיתי במקום גניזתו הקדושה ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול שגדול במיתתו יותר מבחייו, ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו – אף על פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אופן".