"ומאוצר מתנת חינם חנני"

אם אזכה לקבל את הבזיונות שאולי מזומנות לי, ואת המניעות בעבודת ה' הנשלחות לי בדרכי בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי.

היקום כולו דרוך ועומד….

עליונים ותחתונים זוחלים ורועדים…

היום הגדול קרב ובא!

יום בו תלוי כל העולם כולו!

אך טבעי הוא שהלב מוצף בגעגועים ורגשות…

אותו לב שחי וינק כל השנה מיובליו המתוקים של הנחל הגדול, אותו לב אשר כל יום יגורו אתו מלחמות, והוא ריפא את תחלואיו, חבש את פצעיו בעלי הרפואה שעל גדותיו, בצילם אף מצא מחסה ומסתור, נוחם ומנוח בכל משברי השנה היוצאת.

עכשיו הלב הזה עומד להגיע למקור עצמו, קודם כדי להכיר טובה, אח"כ לטבול שם כולו,לצאת טהור מכל הכתמים ולהוולד מחדש לגמרי…

אכן לב החסיד בוער עד אין סוף!!!

אך אליה וקוץ בה!

אליה: הכיסופים והגעגועים לרועינו ומורינו, קדושתינו, תקותינו, תכליתנו, נחמתינו ושמחתינו וכו'

הקוץ שבה: הציפיות והתכניות…

כן! אותן תכניות טובות, שברוב הפעמים מתנפצות אל תוך התורים הארוכים והמורטים ואל שאר התקלות והשיבושים שבדרך.

או אל מול הדחיפות שבציון, בדיוק כשהמח צר וקטן מלהכיל את גודל הזמן והמקום, הלב אטום, הפה חתום והרגליים לא מחזיקות אותך, אולם מקום לשבת קשה למצוא…

ואל מחול השדים הזדונים האלו, צפים ומצטרפים שאר המרירויות, שהצטברו וחיכו רק לרגע זה, הלינה הרחוקה והדפוקה, האוכל הלא מסודר, הכסף הרב שהלך… והדברים ידועים ומוכרים.

לאמיתו של דבר, ציפיות (שאינן מתאימות) הן מתכון כמעט בטוח לאכזבה, עצבות וכעס גם כל השנה. (חשוב לזכור: שבודאי כל אחד חייב לתכנן לעצמו סדר בעבודת ה' וזהו דבר חיובי אלא שעליו לדעת מראש שאם זה לא ילך לו כרצונו שלא ישבר חלילה)

אולם בימים קדושים אלו, הם פגם של ממש במהותם של הימים!

מהותו של יהודי בימים אלו – כותב מוהרנ"ת – אמור להיות כולו הכנעה ורכות, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" לבקש רק מתנה מהאוצר מתנת חינם, מבלי להתעקש – 'אם יתן יתן ואם לאו לאו' (ע"פ לק"ה בכמה מקומות).

אנו עדיין בעיצומה של תקופת "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (מאמר ו' סוד כוונת אלול).

וכל כך למה?

"דשמיטן גדפייהו משמנייהו, היינו בשביל זה שומעים חרפתם ואינם משיבים, כי זה עושים בשביל תשובה על עוונותם" (שם).

זכות היא לקבל בימים אלו השפלה ובזיון.

וההשפלה כשהיא באה, יש והיא מתלבשת על ידו של בשר ודם, הסוגרת נגד רצוני חלון באוטובוס בואכה אומנה.

יש והיא יורדת אל תוך רגלו של בן אנוש, הדורכת לי בציון בדיוק על ציפורן חודרנית.

ויש והיא ניתכת משמים הישר אל תוך המח והלב ואז היא הורסת את התפילה, הלימוד וכל שאר הסדרים, לא מאירים לי פנים מלמעלה, בזים לי.

הצד השוה שבהם: מטרתם להעמיד אותי במקום… להודות שוב על האמת: חטאתי, עויתי, ולא מגיע לי כלום, כל מה שקבלתי עד הנה, היה מתנת חינם בלבד!

מצד של "שלא כסדר" הינו תגובה ישירה על ציפיות עקשניות לדברים שהם מעבר למה שמגיע לי (ומה בכלל מגיע לי…?) אדם רק מתחיל לתכנן בחשיבות את צעדיו הבאים, כאילו הוא מולך ושולט על מצבו ובידיו זכויות למכביר – מיד תגיע התזכורת:

"כשהולך לו שלא כסדר ידע שיש לו גדלות – אנא אמלוך, יעשה תשובה וישפיל א"ע, ונעשה כסדר" (פ"ב תנינא).

בכלל יש לזכור גם, כי אדם לעולם לא ידע מעצמו מה טוב לו באמת, מה תיקונו בגלגול זה ומהי הדרך הנכונה ע"פ שורש נשמתו.

"קודם שהתודה לפני הת"ח, עדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, וע"י שמתודה ווידוי דברים, הת"ח מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו" (תורה ד').

יתכן אולי שאדם יתעקש על דרך וסדר מסוים בעבודת ה' ויצליח, אך בבואו למעלה, יתברר שלא התחיל כלל לטפל בנר"ן שלו, הוא התעסק בעניינים שלא כ"כ שייכים אליו.

מי אומר למשל שהתיקון שלי השנה הוא דווקא לעמוד שעתיים בבכיה אין סופית בציון?
אולי תיקוני הפעם הוא, לגלות נקודת חבר חדשה בפגישה עם פנים חדשות ליד חדר הקפה…?

אולי ההתעוררות שהשפיעו עבורי השנה מחכה לי בעת אמירת התשליך, ובהתעקשות שלי להתעורר דווקא ב'תקיעות' אני מפסיד אותה….

אז אם אני רוצה תשובה אמיתית, דרך השייכת ומיוחדת רק לי, תיקון הנר"ן שלי עצמי,

עלי לא רק, לא לפתח ציפיות קשוחות בכיוון מסוים, אלא להפך: לצפות ולחכות בכל לב ל… בזיונות ומניעות!

או אז, אם אזכה לקבל אותן בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי. אמן.