שמעתי בשמו שאמר, שעיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פְּרָאסְטִיק [פשיטות], שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע… והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פְּרָאסְטִיק באמת, ואמר איי-איי-איי פְּרָאסְטִיק. גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על ידי ענין פְּרָאסְטִיק, שעסקו בעבודתם בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', ועל ידי זה הגיעו למה שהגיעו אשרי להם:

פעמים רבות דיבר רבי נחמן מברסלב על ההתבודדות בתור צורך חיוני שאי אפשר להתקדם בלעדיו. מלחמת האדם עם יצרו היא גדולה, "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין לא ע"ב), והתפילה מתחייבת כדבר בסיסי לכל התקדמות שהיא בעבודת ה', "מקטון ועד גדול, אי אפשר להיות איש ישראלי באמת כי אם על ידי התבודדות". כאן אנו מוצאים נקודה אחרת במהות ההתבודדות: מלבד הצורך שבדבר, היא דרך עבודה מיוחדת שקשורה לנושא של פשיטות ותמימות. בפעם הקודמת ראינו מעט מעניינה של הפשיטות, והפעם ננסה בעז"ה לראות את הקשר של התפילה אליה, ומדוע היא דבר שיוצא מכוחה.

נזכיר את קיצור הדברים כדי לקשר את הדברים: דבר מורכב, שהוא ההפך מדבר פשוט, הוא דבר שבנוי על גבי דבר אחר. בעבודת האדם, המורכבות היא כל מערכת שהאדם יצר לעצמו, או שהיא כבר קיימת בתוכו, שהאדם בונה על גביה. האדם תופס ומבין הבנה מסוימת, שעל גבה הוא עובד את ה', עושה מעשים טובים וכדו'. יש לו הבנות מסוימות, שבמסגרת אותן ההבנות הוא עושה ופועל ועולה מעלה. אמנם כמה טעויות יכולות להיות בדבר: ראשית, האדם מתחיל עם כל מיני מערכות והגדרות שהיו לו בראש לפני כן, שעליהן הוא מלביש את כל ענייני עבודת ה', מבלי לבדוק אם הן עצמן אכן נכונות, ואם הן באמת רצון ה' או סתם מחשבות אישיות שלו. ומעבר לכך, גם הן בסופו של דבר מוגבלות, ולכן האדם יישאר תמיד במסגרת של ההבנה שלו והוא יכול להישאר שם ולא לעלות גבוה יותר, או להעמיק יותר מדי בדברים שאין לו את היכולת להבין אותם. הפשיטות היא קבלת הדבר מצד עצמו, בלי הקדמות ובלי הגדרות שמתווספות אליו. רצון ה' לבדו, בלי קשר לכך אם אני מבין אותו או לא. החכמה שלי יכולה להצטרף, אבל בוודאי לא כזו שמניעה את המעשה ולא כזו המגדירה אותו.

הקטע המצוטט למעלה שהוא ציטוט משיחות הר"ן (שיחה קנד), מסוכם גם בספר אוצר היראה(תמימות, אות ג), שם נוספת שורה המרחיבה את הדברים: "וכמה וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאוד סיפרו בעצמם שלא הגיעו למדרגתם רק על ידי ענין פְּרָאסְטִיק, היינו שעסקו בעבודתם בתמימות ובפשיטות גמור, והרבו באמירת תהילים ובהתבודדות ושיחה בינם לבין קונם בפשיטות וכו', וביקשו מאת השם יתברך רק מתנת חנם ונדבת חסד, ועל ידי זה דייקא הגיעו למה שהגיעו אשרי להם". דרך הפשיטות והתמימות הביאה צדיקים גדולים להתפלל ולבקש מה' רק מתנת חינם ונדבת חסד. למה ההבנה הזאת קשורה בהכרח לדרך הפשיטות? האם אי אפשר להבין זאת גם בדרך של חכמה, שאכן לא מגיע לנו דבר?

את הנושא של מתנת חינם אנו רואים במדרש (תנחומא, כי תשא אות כז). לאחר חטא העגל, כשמשה רבנו מתפלל בעד עם ישראל, הוא מבקש "הודיעני נא את דרכיך", ובחלק מתשובת הקב"ה אליו נאמר: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". מבאר המדרש מה הקב"ה גילה לו בכך: "באותה שעה הראה לו כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים של כל אחד ואחד לפי מעשיו, והוא שואל: האוצר הזה של מי הוא? והוא אומר, של בעלי תורה. והאוצר הזה של מי הוא? של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם, הוא אומר: רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי? אמר לו: מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו חינם אני עושה ונותן לו מזה, שנאמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". הקב"ה מראה למשה אוצרות שונים של שכר שנובעים מכל מיני מעשים טובים. אבל האוצר הגדול מכולם, הוא דווקא למי שלא מגיע לו דבר. הדבר תמוה, והעירו על כך מפרשי המדרש שם, שכן למה יגרע חלקו של מי שעשה מעשים טובים ממי שלא עשה דבר.

את אוצר מתנת חינם זה אנו מזכירים בתפילות בימים הנוראים, וכן ב"יהי רצון" שלפני אמירת תהילים: "ומאוצר מתנת חינם חננו". יש להבין את תוכן בקשה זו: הרי כל בקשה שלנו למעשה היא בקשת לחסד ה', לדבר שלא מגיע לנו. כל דבר שהקב"ה נותן לנו הוא למעשה מתנה. מהי "מתנת חינם" אם כן? מדוע אנחנו מבקשים שהקב"ה יחון אותנו דווקא מ"אוצר מתנת חינם", ומדוע עלינו להזכיר את הדבר אם ברור שכל בקשה היא בקשה שהקב"ה יעשה איתנו חסד?

אמנם, ניתן לראות שחינם פירושו דבר שמתקבל בלי מסגרת שהיא המחייבת את האדם. יש מתנה שניתנת כדי שהאדם ישלם עבורה, זוהי מתנה שניתנה עם הגדרה מסוימת, נתינה שמחייבת נתינת דבר בתמורה. ויש מתנת חינם, נתינה שלא מחייבת אותך בדבר. אין לה הגדרות וחיובים שחלים עליה. את הפסוק "זכרנו את הדגה אשר אכלנו חינם במצרים", מפרשים חז"ל "חינם – מן המצוות". עם ישראל זכר את החיים שלא טמנו בתוכם כל מיני חיובים נוספים, אלא הם היו חיים נטו. וכך בכל דבר שהוא חינם, הדבר ניתן בלי מסגרת שאליה הוא יכנס וחוקים לא חלים עליו.

כאשר האדם רוצה להתקדם בעבודת ה' בדרך של הבנה שתיכנס למסגרות שלו, הוא לא מסוגל להתפלל בדרך של 'מתנת חינם'. אין לחסד כזה מקום להיכנס לתוך המציאות שלו. חסד כזה פירושו חסד שניתן בלי שום קשר להשגה שלך, בלי חוקיות של סיבה ותוצאה. אי אפשר להתפלל לחסד כזה, שמבטל את כל משמעות ההשגה וההבנה.

זהו רובד ראשון בו הפשיטות היא המאפשרת את עצם האפשרות להתפלל בדרך של מתנת חינם. אבל ברובד נוסף, הפשיטות היא לא רק המאפשרת את התפילה הזאת, אלא היא גם הכלי שיכול להכיל אותה באמת. כותב רבי נתן: "כי החסד חינם נמשך תמיד, רק אי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלי… וכל אחד ואחד כפי מה שמתקרב יותר לדרכי הפשיטות והתמימות של הצדיק, דהיינו שמתנהג בתמימות ובפשיטות בדרך אמונה בלי חוכמות של העולם, כמו כן הוא יכול לינוק ולקבל יותר מהחסד חינם שממשיך הצדיק, כי עיקר הוא אמונה ותמימות שהוא בחינת כלי שלם ותמים לקבל על ידו כל טוב" (ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה, לג). הכלי לקבל בו חסד חינם, חסד שלא נכנס להשגה שקיימת כבר באדם, הוא התמימות והפשיטות, ודווקא הוא – אומר רבי נתן – יכול להיות הכלי השלם ביותר. מדוע? "…ועל כן נקרא בשם 'תמים' כמו שכתוב (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי כשמו כן הוא, כי תמים פירושו שלם" (שם). תמימות היא גם שלמות, כמו "פרה אדומה תמימה", שפירושו מושלמת באודם שלה, ואין בה שערות לבנות. כל מערכת של חכמה תהיה חסרה, כי "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים" (קהלת ג). מבאר שם רש"י, שהקב"ה העלים את החכמה מבני האדם, וכל אחד יכול לתפוס רק חלקים ממנה: "לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת". השגת החכמה היא תמיד חסרה, ותמיד בנויה על המקום בו האדם נמצא, וגם אז היא לא יכולה להשיג ולכלול את כל המערכות כולן. לכן התמימות היא גם השלמות, כי הדרך להכיל את הכל באמת היא לא מושגת דרך חכמה, אלא דרך עשיית הדברים כפשוטם.

לכן, דווקא מי שהולך בדרך הפשיטות והתמימות יכול להרבות בתפילות רבות ולהתבודד הרבה לפני ה'. בלי מסגרות בהן אני אמור להבין ולהתקדם, אוכל לקבל חסד הרבה יותר גדול מהכלים שאצור לעצמי. התמימות היא הכלי השלם ביותר, שיכול להחזיק את הדבר בעצמותו, בטהרתו, בלי הגבלות. מכוח חסד כזה, אפשר גם להגיע למדרגות שאדם לא יכול ולא מסוגל לשער ולהעריך בדעתו שהוא עצמו מסוגל להם. בתוך השיחה הזו בשיחות הר"ן, מובא עוד קטע שלא צוטט למעלה: "ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה דהיינו חידוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כולה (כלומר שהיה מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה היה עושה ביום אחד)". בדרך הכלים והמסגרות של החכמה, ההתקדמות היא מאוד מוגבלת לתפיסת האדם והיא תמיד נבנית קומה מעל גבי קומה. אבל כשאדם מבין וקולט את המשמעות של חסד חינם, חסד לא מוגבל כלל, שהוא-הוא האוצר הגדול ביותר, יכול האדם לבקש את ה' לבדו בלי הבנות שיש לו בנושא, וכך לקבל חסד שלם ולהגיע למדרגות הגבוהות ביותר, "כי עיקר הוא אמונה ותמימות שהוא בחינת כלי שלם ותמים לקבל על ידו כל טוב".