במאמרנו הקודם ביארנו את הקשר בין חֲנֻכָּה וּפוּרִים, בכך ששניהם הם חגים המאירים לנו את אור השם יתברך בתוך חשכת הגלות.

עתה נעבור מענין לענין באותו ענין, לבאר נקודה נוספת המהווה 'צד השוה' בין שני חגים אלו, והוא: היות שניהם בימות החול!

כִּי חֲנֻכָּה וּפוּרִים הֵם בִּבְחִינָה אַחַת שֶׁהֵם יָמִים קְדוֹשִׁים מְאֹד בִּימֵי הַחֹל מַמָּשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֲשִיַּת כָּל הַמְּלָאכוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם קְדוֹשִׁים בְּמִצְווֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁהֵם הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה וְהַלֵּל בַּחֲנֻכָּה. וּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּפוּרִים וְכוּ', כִּי זֶה עִקַּר הַחִדּוּשׁ וְהַפֶּלֶא שֶׁלָּהֶם (ליקוטי הלכות, חול המועד ד, ז).

וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ בַּגָּלוּת הָאָרֹךְ הַמַּר הַזֶּה. בִּכְלָלִיּוּת יִשְרָאֵל שֶׁמִּתְאָרֵךְ הַגָּלוּת מְאֹד וּבִפְרָטִיּוּת גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ הַמַּר מְאֹד שֶׁמִּתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ עַד אֲשֶׁר כִּמְעַט כָּשַׁל כֹּחַ הַסֵּבֶל. וְהַרְבֵּה נִשְׁקְעוּ עַל יְדֵי זֶה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, לוּלֵא ה' שֶׁהָיָה לָנוּ שֶׁהִקְדִּים לָנוּ רְפוּאוֹת קְדוֹשׁוֹת כָּאֵלֶּה לְמַכּוֹתֵינוּ הָאֲנוּשׁוֹת שֶׁהֵם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, וּבִפְרָט הַיָּמִים וְהַזְּמַנִּים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. וְהוֹסִיף לָנוּ בְּרַחֲמָיו אַחַר חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים קְדוֹשִׁים שֶׁהֵם חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְשׁוֹלֵחַ לָנוּ בְּכָל דּוֹר צַדִּיקִים נוֹרָאִים כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם בְּגֹדֶל כֹּחָם וּגְבוּרָתָם הָעֲצוּמָה וְהַשָּגָתָם הַנּוֹרָאָה הֵם מְאִירִים בָּנוּ וּמַמְשִׁיכִים עָלֵינוּ כָּל הָרְפוּאוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֵלֶּה כְּדֵי לְחַיּוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה: (ליקוטי הלכות, חול המועד ד, ז).

היות חגים אלו בימות החול, אינו רק דבר צדדי בעלמא, אלא הוא הוא "עיקר החידוש והפלא שלהם," ודבר זה מורה על כוחם של חגים אלו להאיר לנו גם בתוך ימי החולין, ותקופת התרחקותנו מהקודש וקודש הקדשים.

וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ בַּגָּלוּת הָאָרֹךְ הַמַּר הַזֶּה. בִּכְלָלִיּוּת יִשְרָאֵל שֶׁמִּתְאָרֵךְ הַגָּלוּת מְאֹד וּבִפְרָטִיּוּת גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ הַמַּר מְאֹד שֶׁמִּתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ עַד אֲשֶׁר כִּמְעַט כָּשַׁל כֹּחַ הַסֵּבֶל. וְהַרְבֵּה נִשְׁקְעוּ עַל יְדֵי זֶה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, לוּלֵא ה' שֶׁהָיָה לָנוּ שֶׁהִקְדִּים לָנוּ רְפוּאוֹת קְדוֹשׁוֹת כָּאֵלֶּה לְמַכּוֹתֵינוּ הָאֲנוּשׁוֹת שֶׁהֵם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, וּבִפְרָט הַיָּמִים וְהַזְּמַנִּים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. וְהוֹסִיף לָנוּ בְּרַחֲמָיו אַחַר חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים קְדוֹשִׁים שֶׁהֵם חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְשׁוֹלֵחַ לָנוּ בְּכָל דּוֹר צַדִּיקִים נוֹרָאִים כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם בְּגֹדֶל כֹּחָם וּגְבוּרָתָם הָעֲצוּמָה וְהַשָּגָתָם הַנּוֹרָאָה הֵם מְאִירִים בָּנוּ וּמַמְשִׁיכִים עָלֵינוּ כָּל הָרְפוּאוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָאֵלֶּה כְּדֵי לְחַיּוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה: (שם).

זאת ועוד:

עצם היות חגים אלו בימות החול, נותנת לנו כח לקדש את החול, עד שגם אם אנו שקועים בגשמיות ותאוות העולם הזה, ובטרדת המלאכות והפרנסה אשר שם נאחז זוהמת הנחש, יש לנו כח לדחות את הזוהמא ולהיזכר ולהידבק גם שם בהשם יתברך, בכח חגים אלו המאירים בתוך ימי החול.

וזה היה כוונת רבותינו וחכמינו בכך שתיקנו לנו מועדים אלו דווקא בימות החול, ולא גזרו לעשותם חגים גמורים בשמירה ממלאכה וקידוש וכיו"ב. וזאת מפני " שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן שֶׁרָאוּ שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת מְאֹד מְאֹד וְיָדְעוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה נִבְנֶה הַבַּיִת שֵׁנִי לֹא יִהְיֶה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה, כִּי יִהְיוּ נִכְנָעִים תַּחַת מַלְכֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְגַם סוֹפוֹ לֵחָרֵב. וְהַגָּלוּת יִתְאָרֵךְ מְאֹד בְּגוּף וְנֶפֶשׁ, עַל כֵּן הוֹסִיפוּ בְּנִפְלְאוֹתֵיהֶם וְקָבְעוּ לָנוּ עוֹד שְׁנַיִם יָמִים טוֹבִים קְדוֹשִׁים בִּימֵי הַחֹל מַמָּשׁ שֶׁהֵם חֲנֻכָּה וּפוּרִים שֶׁהֵם מֻתָּרִים בְּכָל הַמְּלָאכוֹת וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם קְדוֹשִׁים כָּל כָּךְ. וְעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לְקַדֵּשׁ יְמֵי הַחֹל מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ לְקַדֵּשׁ הַלּ"ט מְלָאכוֹת בְּעַצְמָן, שֶׁהֵם כְּלַל כָּל הָעֲסָקִים שֶׁל מַשָּא וּמַתָּן וְכָל מִינֵי גַּשְׁמִיּוּת וְתַאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ גַּם שָׁם לִדְחוֹת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ וְלִזְכֹּר בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ בַּגָּלוּת הָאָרֹךְ הַזֶּה" (שם, ח).

בנוהג שבעולם, רגילים לחלק את ימות השנה לב' סוגים: ימות החול, וימי השבת והמועדים. וגם אם בימי השבת והמועדים שובתים ממלאכה, ויושבים מסובים סביב השולחן ומזמרים זמירות ושירות ותשבחות, ומתעלים ברגשי קדושה וטהרה, הרי שבהגיע ימות החול שוקעים שוב בתוך טרדת החיים, וזוהמת הנחש מתאחז רח"ל במחשבות של גשמיות ויגון ואנחה, עד שמגיע שוב שבת או יו"ט ומתנערים מעט מטרדת וצער ימות החול, ואז מגיעים שוב ימות החול, וחוזר חלילה.

אך בעמדנו עתה בתקופה קדושה זו שבין חנוכה ופורים, עלינו להתחיל להרגיל את עצמנו להזכיר את עצמנו ולדבק מוחנו ולבנו להשם יתברך גם בתוקף 'ימות החול,' בכח ההארה הנפלאה של 'חנוכה ופורים'.

ואין לך הכנעה גדולה מזו לקליפת יוון ועמלק, כי כל עניינם של קליפות אלו הוא לנתק את ימי החול מקדושת השבת והדבקות בהשם יתברך רח"ל. וכמו שאנו רואים בזמננו איך שהקליפות נלחמות לנתק את עסקי החול – פרנסה וכיו"ב – מהקדושה, ולמשוך לתוך רשתם נשמות תמימות, שיסתאבו ויזדהמו בזוהמת הנחש לצורך פרנסה ורדיפת העולם הזה.

וככל שנרגיל את עצמנו – בכח הארת קדושת חנוכה ופורים – לדבק את מחשבתנו ולבנו בהשם יתברך, גם בעת עסקנו בענייני העוה"ז, כך נכניע קליפות אלו, וכל חיינו יהפכו לחטיבה אחת של התקרבות להשם יתברך, אמן.