חודש אדר הגיע, ואתו עמו הציווי: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". גם מי שבמשך השנה מזלזל במצוות השמחה, חייב בחודש אדר להתייחס למצוה זו ברצינות, לפחות כפי שמתייחס לחובת האבילות בחודש אב. שכן כך "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"ב).

זה נראה אולי קל, אבל לאמתו של דבר, אין דבר קשה יותר מלשמוח באמת. "כי לזכות לשמחה, קשה וכבד להאדם לזכות לזה, יותר משאר כל העבודות" (שיחות הר"ן, כ). "כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, כד). הרפתקאות החיים גורמות לאדם להיות קודרני ועצוב, וגם כשהשכל משוכנע שיש המון סיבות טובות לשמוח, הלב ממאן לשתף פעולה.

ובכן, ישנן כמה וכמה עצות למצב שכזה, בו הלב אטום וממאן לשמוח. "וכמבואר בדברינו בענין זה תילי תילים של הלכות, כמה וכמה דרכי עצות איך לשמח את עצמו תמיד יהיה איך שיהיה. אשרי שיאחז בהם" (חיי מוהר"ן, תקצג). אך הפעם נשוחח על אחת העצות העיקריות, הלא היא: מילי דשטותא! שכן, "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב אין יכולין לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה" (ליקוטי עצות, שמחה כט).

* * *

את העצה של "מילי דשטותא" מכירים כולם בעיקר מפורים. פורים הוא יום שבו "נוהגים כל ישראל, להרבות אז בשמחה גדולה מאד, ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה" (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ה). אך לאמיתו של דבר, "מילי דשטותא" היא עצה גם לכל ימות השנה.

שכן, גם באמצע השנה "אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על ידי מילי דשטותא, כמו ששמעתי מפיו זכרונו לברכה שאמר בזה הלשון: סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך = כפי הנראה, אי אפשר לשמוח רק על ידי מילי דשטותא" (שם).

לא רק אנשים פשוטים כמותנו צריכים להשתמש ב"מילי דשטותא", אלא גם הצדיקים הקדמונים הוצרכו לכך. "וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות כמפורסם" (שם). אפילו התנאים והאמוראים הקדושים, השתמשו בכך. "וזה בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים ואמוראים הקדושים קודם הלימוד, כדי לבוא לשמחה על ידי מילי דבדיחותא שהם מילי דשטותא דייקא. וזהו בחינת מה שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא דף מז) שרב המנונא סבא הוה מסדר קמי חברייא פרקא דמילי דשטותא" (שם).

* * *

עצה זו של "מילי דשטותא" יש בה סוד עצום. היא לא רק 'תכסיס' לשמחה, אלא דרך להעלאת ניצוצי השכינה, שמחתן של ישראל, מגלותן. להלן הסבר הדברים בקיצור נמרץ:

השכינה – שמחתן של ישראל – נפלה לגלות. "ומשם נמשך כל השמחה של הגויים והרשעים ההולכים בשרירות לבם, אשר באמת הם רחוקים משמחה אמיתית, אך כל השמחה שיש אצלם נמשך רק מבחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל שהיא עכשיו בגלות, ומשם כל שמחתם לפי שעה" (שם).

ולכן, אי אפשר היום לשמוח, אלא כשיורדים כביכול למקום הנמוך אשר לשם נפלה השמחה, למילי דשטותא. כי "מחמת שעכשיו השמחה בגלות, היא מלובשת במילין דעלמא שהם מילין דשטותא. על כן מי שרוצה לבוא לשמחה לשמוח בקדושת יהדותו במה שזכה להיות מזרע ישראל ולא עשני גוי, אי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהוא שמחתן של ישראל" (שם).

וכשעושים זאת, מעלים את השכינה / השמחה, בחזרה לשורשה האמיתי; השמחה בה' אלוקי ישראל. "ועל כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה. כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לשמחה על ידי מילי דשטותא אלו. כי תיכף כשאיש ישראל הוא בשמחה, תיכף חזרה ועלתה השמחה למקומה ושורשה, שהיא אצל ישראל, ששם שורש השמחה האמתית" (שם).

כשאנחנו משמחים את עצמנו בשטויות, ועושים "ענייני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, מח) – אנחנו מעלים את השכינה מגלותה!