משמרת שלום

כא בסיון התשעט

על ידי שנתחזק ליצור את האוירה האמיתית – אוירה של כיסופים והשתוקקות, ושתיקה, כשצריך – בקיבוץ הקדוש, ירחם השי"ת על כל הבא ליטהר, ויחוננו זכות שתהא למשמרת שלום, שתתרבה האהבה האמיתית אשר הכל תלוי בה, כי אנן בחביבותא תליא מילתא, ואזי תתקרב גאולת נפשנו בכלל ובפרט בימינו במהרה, אמן סלה.

בגודל מעלת שיחת-חברים כראוי, ועצה ומרפא להינצל מפגם ברית הלשון,
הסכנה האורבת לאדם כדי לקלקל תיקון נפלא זה.

כבר עבר רוב אלול, קול השופר משתמע בהרים ובשפלה… היום הגדול והנורא ממשמש ובא. יום הדין לכל העולם; מי יאמר זכיתי לבי, טיהרתי מחטאי?! אם כך המצב, כדאי לנסוע אומנה כדי להסתופף תחת צלו של אותו גיבור אדיר, אשר הכריז, כי הוא יודע לעשות ראש השנה, הוא רבנו מקור חכמה, רבי נחמן בן פייגא, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, שנהיה כולנו נידונים לכף זכות. וזאת אשר יעשו למען יזכו לכך…

ובכן, ארזת את החבילה, יצאת מביתך, עלית למטוס, ולאחר כמה יגיעות וטרחות הנך זוכה לבוא להשתתף בקיבוץ הקדוש של רבנו ז"ל. יתכן שהכנת את עצמך לכך, ותוך כדי פסיעות ההליכה, כבר זכית לאור הדרך כה נעלה, אשר אתו נוצרו כלים כדי לשאוב ולקבל בהם את השפע היורד אז. גם וודאי, שהתכוננת לקראת התיקונים הנוראים, הנעשים כעת לכל הזוכים להתבסם בצלא דמהימנותא, כמו שמרומז בזהר: "אמונה אומן – תרין דאינון חד" (ריש פ' בלק).

האם זכור לך, קורא יקר, שאחד מהתיקונים החשובים ביותר הוא מה שהחברים המשתתפים בקיבוץ מתראים ויכולים לקבל אחד מהשני הארות וחידושים בעלי ערך משמעותי ותוכן מגוון, מה שאין זוכים בכל השנה? (עיין נא בתורה ל"ד, ח"א ובספר "פרפראות לחכמה" סי' ד' [תיקונים])

כי הנה נשמת רבנו הקדוש היא המאור הגדול, המפיק זיו וזורח בכל היקום בבחינת "כי גם מראשית הבריאה ועד אחריתה, במקום ובזמן: לגוף אחד יחשב: והוא לבד המנהיג והנשמה שבו:" (הקדמת ביאור הליקוטים). ממילא, רבה הארתה השלמה מלהכיל: אין אדם זולתו, שיוכל להחזיק אותה לבדו – אלא שמין השראה רוחנית יורדת ומתחלקת בתוך המקורבים למיניהם, עד שמתלבש בכל אחד מבני הקיבוץ איזה ניצוץ מאור נשמת הצדיק [בסוד העיבור, כמבואר בפירוש ובאריכות נפלא בספר החרדים על פרשת תצוה].

ומזה מובן גודל ההתרגשות, שחשים כל הבאים ברצונות נכונים ועל מנת לקלוט משהו מאותה ההארה, כי  על ידי ראיה בעלמא, מה שרואים את אנשי הצדיק, כבר מקבלים איזו התנוצצות. וכן מסופר על התלמיד הנאמן, הלא הוא הרב נחמן מטשערין זי"ע, שנוהג היה לעבור ערב-ראש-השנה בין אנ"ש והביט על כל אחד ואחד, והיה אומר, שזה בחינת ראית פני הצדיק! (שש"ק ג')

כל שכן על ידי חוויות משותפות: הן מבחינה רוחניות, כגון קימת חצות בליווי אנחות, גניחות וצעקות; לימוד בחברותא פרקי עיון, הנובעים כנחל שאינו פוסק; תפלה, שקולה עולה השמימה ובוקעת רקיעים בציבור ענק כזה, נסיעות מרתקות לקברי צדיקים; שירים וריקודים מעולם אחר לגמרי וכדומה; הן מבחינת אש"ל, כשלעתים, בהעדר הנוחיות, מתלבשים רמזים חשובים למי שיש לו לב להבין אותם… ומה גם במפגשים ושיחות חברים, חדשים וגם ישנים, שיכולים להשיג דרכם  עצות ופתרונות לכל הבעיות, שאיתן נתמודד במשך השנה הבאה עלינו לטובה. ולכן לא היו ימי אהבה ואחווה ושלום וריעות כאותם הימים הנוראים, בהם אנשי רבנו דאז היו פוגשים את שאהבה נפשם בקיבוץ של ראש השנה, אומנה.

וגם עתה, על אף שבתקופתנו זו נתמעטו הלבבות בצורה פלאית, אך לא אלמן ישראל; אין דור יתום,  והעיקר נשאר, כי עוד רבנו חי, והנהו נמצא בינינו, כפי הבטחתו. ככוחו אז, כן גם עתה עומד הוא בתוקפו להוליכנו במעגלי צדק למען שמו. ואדרבה, ככל שהתדרדרנו, כך יגביר עוזו לרדת אלינו עד לתחתית נפילתנו להרים אותנו ושוב להוכיח, אם יהיה עוד צורך בכך, שכפי הצהרתו: אין שום ייאוש בעולם כלל!

ואף כי רבו הדרכים, בהן תובילונו אלינו קרנות צדיק ורמזיו (הלא הם מפורטים במאמר נ"ד, עיין שם ובהלכות הריאה שעל תורה זו וגם בביאור הליקוטים, שם) ברור שאחד מאמצעי גילוייו המועדפים הרי הוא התלבשותו בתוך נפש אנשי שלומו עד כדי השתקפות כמין החזרה, וכאמור לעיל. ומכאן גודל החשיבות של אותו משא ומתן דקדושה: אותן השיחות-חברים, שעורכים בין הפרקים, כשזוכים לפגוש בידיד וותיק, ושמחים  מאד לשמוע ממנו מה שהוא השיג במשך השנה שעברה, וגם לגלות לו מה שנתגלה לנו במשך אותה התקופה – על ידי זה נעשים "הכאות" של אורות הרוחניים, דבר המכפיל את עוצמתם. התרשמות זו חודרת עד עומק לבבות השומעים, עד שנשאר קבוע אצלם ומשתמר לעת הצורך, כלומר: מול המבחנים שעתידים להיפגש. ועל כן אין להשקיף על שיחות חברים אלו כעובדה בעלמא ואגב אורחא, אלא כחובה גמורה, אשר אליה ראוי להתכונן כאל שאר העבודות הקדושות, ולא פחות. אם היה צורך בראיה לכל האמור, היינו מוצאים תמיכה בתחום ההלכה: לקבלת פני חבר יקר לעתים רחוקות קבעו חכמינו ז"ל ברכות מיוחדות, מה שאין כן בכמה עבודות אחרות, אשר היו נראות, לכאורה, חשובות יותר. (יעיין במסכת ברכות ובדרושי מוהרנ"ת הנפלאים שעל ברכות הראיה).

והנה מטבע האדם, כשפוגש באיזה חבר יקר בהזדמנויות נדירות, ובפרט כשעבר זמן רב, ומה גם אם כבר עברה שנה שלמה שלא ראו זה את זה – דרך העולם לשפוך  אז את כל לבו, להרבות ולספר כהנה וכהנה, עד כדי הפתעת הזולת בחדשות, אשר לא נשמעו לו. הנה מה טוב ומה נעים; אלא שאם מרוב ההתלהבות התקרבו לגבול, אזי שכרו דודים… וטעו בסימנים. מכאן והלאה החלו לשוחח מעניינים של מה בכך ונכנסים אט-אט בקשרי הדיווח עד סף התהום, שהם דברי בירור וביקורת (בכלל לא בונים), גנאי ושיקול דעת על עבודת פלוני ועל שגיאותיו, על מעלות אלמוני ועל חסרונותיו, כאשר הכל, כמובן, מחופש בלבוש קנאת האמת…

והיה כי תשאל, אחי היקר: איך אפשר, שמעבודה כה גבוהה  כשיחת-החברים והחלפת המושגים יצא וינבע ממנה קלקול הדיבה, הנחשב כפגם ברית הלשון?

על זאת נשיב ונזכיר אחד הכללים היסודיים, והוא הנקרא "זה לעומת זה" (עיין בביאור הליקוטים בהקדמה ובביאור שעל תורה ס"ד).

להבהרת העניין נסביר אותו כעת בקיצור, והוא, כי כל מעלה, שקיימת בתחום הקדושה, כל מידה טובה, כל תכונה חיובית, כשהן משוללות מאיזו נקודה – אז משתלשלות ויורדות הן למטה. כפי כמות אבדתן, כך נמדדת ירידתן, עד שכשהיא מגיעה למטה בתכלית הירידה, אז לא נשאר מאותה המעלה המקורית  כי אם איזה זכר בעלמא, מראה חיצוני גרידא. ואם כי עתה ריק המראה הזה  מכל פנימיות ותוכן מקורי, בכל זאת את הנשאר במראה החיצון מספיק כדי להפעיל את כוח הדמיון של הצופה הבלתי נזהר, עד כדי לדמות ולזהות את אותו הדבר המדולדל לאותה המעלה ההתחלתית והאמיתית שהיתה שורשו, וכדמיון הקוף בפני האדם.

ולדידן, לגבי השיחות הקדושות שהיו אמורות להיות מועילות ובונות מלכתחילה, אך שלצערנו, מעדנו תוך כדי דיבור, ומרוב הדמיון נראה לנו  בהמשך שיחה זו, כאילו עוד עומדים אנו באותה המעלה העליונה של שיחת-חברים, אשר בה פתחנו לא מזמן, כשבאמת הרינו מוטעים ע"י דמיוננו ואוחזים בשיחה אסורה בפירוש, ההפך הגמור של מטרתנו, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים" למען הבחירה, אשר בשבילה נברא הכל.

ובכן, בנושא של פגישת חברים בקיבוץ ועוצם מעלת שיחתם וכל התועלת הנובע מכאן לעבודת השם יתברך – כשם שזו חובה גמורה – ועוד אחת החשובות ביותר כנ"ל – לעומת זאת מעקמת עצמה הסטרא-אחרא והקליפה לחקות את אותה המעלה בדמיון גס, שהוא פטפוטי הריקים, המריקים את כל מרירותם על הזולת ומאשימים את העולם בכשלונם. ואם כי על הרוב לא היתה כוונתם בתחילה לעורר מדנים ולקיים "ישיבה של דיבה", חס ושלום, ואדרבא – רצו לשוחח למען התכלית; אבל מרוב ערמת המסית ופתיות המתפתה, הכניס אותנו היצר מעניין לעניין באותו העניין, עד שהגענו לשערי מות, שם אורבת קליפת הדיבה לקלקל את בנין הקיבוץ הקדוש זה לעומת זה ממש: הוא חשב לתקן – ונמצא שהוא מקלקל…

ועתה, מי לא יחרד ומי לא ישתומם לפני הטעיה שכזו, העלולה להביא את האדם לידי מצב די אבסורדי, כגון בנקודות הבאות:

  • הגענו ל"קיבוץ", אשר משמעותו האידיאלית היתה אסיפה בהתאחדות ובאהבה -והנה כאשר יצאה מפינו דיבה רעה, אולי יצרנו על ידה פירוד ושנאה ויזמנו בכך ניתוק מסוים – הפך ממש מהמכוון: אם כן, רבותיי, הבה נחזור לאידיאל: להתקבץ פשוטו כמשמעו!
  • בשביל מה באנו לאומן? כדי לזכות לתיקון הכללי, שהוא תיקון הברית – אך אם דברנו רעה, הגברנו אחת  הסיבות, הגורמות לפגם הברית, כמו שכתב רבנו, "שעל ידי לשון הרע באים לאהבות נפולות" (סי' נ"ד, ח"א). ועוד אמר: "תיקון  הברית ושלמות לשון הקודש [תיקון הדיבור] תלויים זה בזה, כי זה בלא זה אי אפשר להיות" (סי' י"ט) ומובנת מכאן הסיבה, למה פגם ברית הלשון הושווה בגמרא לגילוי עריות, ועוד הוסיפו חכמי הסוד לדמות אותו לקלקולים ידועים, כמובא במפורש בספר "ערכי הכינויים" ערך לשון הרע, עיין שם. ובכן, היה מאד רצוי להתרכז במטרה, שלמענה הגענו עד הנה, וכמה היה חכם לדחות חד משמעית את כל מה שעלול לקלקל אותה!
  • אם היינו שואפים לתגלית רוחנית, אור הבינה, שהוא אור התשובה – והיה כאשר מעדנו בשיחות השמצה, שהן הניגוד המוחלט של אור הבינה, כמאמר השל"ה הקדוש: "לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות", משום כך היה כדאי לדאוג ולהתגדר כדי שלא להפסיד כמאה הארות קדושות מספירת הבינה!
  • אולי פעם חששנו פן באמת לא יצאנו מידי חובת התמימות של רבנו, כאשר ידענו, שהיא המעלה העיקרית הנדרשת ממקורביו האמיתיים, אם כן איך נוכל לבגוד בה לכתחילה בהתערבנו בענייני הזולת – דבר, שהתם הקדוש פסל לחלוטין באומרו: "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו, ועוד למה לנו לדבר מאחרים?!"
  • כאשר נפשנו חשקה בלימוד התורה ואף לטעום מהמאור שבה, אמנם לא זכינו עדיין להתמיד בה כראוי, כי גברו עלינו מונעים שונים, האם נוכל לזלזל בסגולה הכי חזקה, שמסר לנו רבנו בצורה ברורה: "סגולה להתמדה, שיזכה להיות מתמיד בלמודו, הוא להיזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי" ?! ואם כבר היו יושבים ולומדים, ובכל זאת לא נזהרים בדיבורים כראוי – מה היה עם איכות הידע, שנרכוש בצורה זו?! הקשיבו נא: "כי כשהתורה באה לתוך דיבורים פגומין, לפה פגום – לא די שאין דיבורי התורה מאירים לו, כי אם גם התורה עצמה נתגשם ונתחשך שם מפיו.(ליקוטי מוהר"ן ב' – י"א)
  • הקורא בסיפור הנורא של "הרב ובן יחיד", כאשר יזדהה לגיבור הסיפור, אשר הרגיש חיסרון בעבודת השם ורצה להשלימו על ידי מפגש עם הצדיק – איך לא ילמד מהבן המסכן, שפספס את המפגש עקב דיבה מטופשת, שיצאה מפי סוחר בעל כוונות רעות?! ואתה, המחפש הצמא, ההולך בעקבות רבי נתן ומשתוקק לחשוף את בחינת ה"תלמיד או התלמידים" החיים בדורנו זה, מי אלה? (עיין הלכות שלוחין, ה"ה), איך תקשיב לפטפוטי מוציאי הדיבה, סוחרי סם המות המרחיקים מן האמת ומן הגאולה יותר מכל החטאים?!
  • אם בין מזכי-הרבים היה חלקך – הן בהפצת ספרי רבנו, הן בקירוב הרחוקים – עמוד נא רגע והתבונן בשתי נקודות:

א] לגבי קירוב רחוקים, וכמה שהוצאת הדיבה מנוגדת לעבודה זו, כתב עטרת ראשנו, מורנו רבי נתן זי"ע, וזו לשונו: "וזה בחינת זכירת מעשה  מרים, שלא  לדבר  לשון  הרע.  כי לשון הרע שקול כנגד שלשה עבירות:  עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות  דמים, שהם כנגד השלש נקודות

  • והוא גדול שבכולם. כי על ידי לשון הרע מפריד אלוף, בחינת "ונרגן מפריד אלוף" (משלי) וכו',כי מפריד בין כלל ישראל – בחינת נקודה התחתונה, ובין הצדיק – נקודה העליונה וכו'.  כי עיקר לשון הרע – כשמדברים על הצדיק והנלווים אליו. ואפילו כשמדברים  על שום אחד מישראל – כפי הלשון הרע, כן מעוררין ח"ו קטרוג עליו להפרידו ח"ו  מהנקודה וכו'. ועל  כן  עיקר התיקון  הוא שלום, שבשביל זה צריכין להיות כמדבר ולסבול שפיכות  דמים, ויהיה  מן  השומעים חרפתם ואינם משיבים, עד אשר ישובו המה אלינו  וכו'. (ליקוטי הלכות שבת, הלכה ז', סימן ל"ב)
  • המרומזים בתמונת אות א– נקודה עליונה מימין למעלה, – נקודה תחתונה משמאל למטה, – והקו המחבר אותם, שהוא כצורת ו'. ראה נא בספר ליקוטי מוהר"ן, תורה ו', המהווה בסיס לדרוש זה]

פירוש הדברים: כיון שעיקר עניין קירוב הרחוקים היה על מנת לחבר את אותם הנידחים באשר הם נמצאים שם, לצדיק האמת שהוא מקורם, לכן לא מצא היצר, החפץ בחורבן העולם ובהתרחקותם, תגובה מתאימה יותר למגמתו כמו המחלוקת ולשון הרע, הפועלות פירוד בין הצדיק ליתר העם – בדיוק ההפך מהחיבור. והנה פירוד זה יכול להתבצע בשני אופנים: או שדברו עתק על הצדיק ועל תלמידיו, שאז מרוב שמסתירים את אורם מההמון  על ידי אותו העלבון, מערפלים  את השפעתו מכל אדם אשר שמע לדיבה זו, ומעתה נמנע העם מלשמוע בקול צופיו, כמבואר בפתיחת החפץ חיים  (מצוות-עשה ח').

הצורה השניה היא, כשמדברים על פשוט מעמך, אזי מעמיסים עליו דינים וקוטעים את חיבורו לנקודה העליונה. מכאן או מכאן, שעוון זה מהווה את האנטי הכי חזק לקירוב הרחוקים ולקירוב הגאולה, ולכן לא נתפלא יותר מההשוואה החריפה שהציעו לה חכמינו ז"ל, כנגד שלשה ראשי העבירות, כולל שפיכות דמים [אפילו רוחנית] כמובן, ולא בדרך גוזמה. (עיין בספר "ראשית חכמה" קדושה, י"ג)

ועוד מצאנו ראיה נפלאה לדבר בספר "אוצר היראה", איך יוכל היחס הקיים בין שני הנושאים המנוגדים, שהם לשון הרע קירוב לבבות, להתהפך לטובה, וזו לשונו: "תיקון המצורע, שהוא בעל לשון הרע ומחלוקת, שעשה מריבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו – תיקונו: להשתדל לקרב נפשות לה' יתברך." (עיין ההמשך ב"אוצר היראה" בפרק "מחלוקת ומריבה")

ב] לגבי הפצת הספרים, כמה שהיא מצד אחד מגינה על כל הדור נגד איומי החורבן, הובא בספר הקדוש "בן יהוידע": "ולולי זכות תורה דצדיק, היה נחרב העולם מכוח הפגם והעוון של רוח דרומית, שהוא לשון הרע, אך התורה של צדיק היא המקיימת העולם, ודוחה החורבן, שראוי להיות מן לשון הרע, דכתיב: "מרפא לשון עץ חיים" – זו התורה, דכתיב בה: "עץ חיים היא למחזיקים בה." עד כאן לשונו.

ועתה, מי הוא זה אשר ביד אחד יפיץ עץ חיים ויפציץ בכוחו את כל מחנות הקליפה, אולם מצד שני, באם הוא מזלזל בשמירת לשונו, מספק הוא לאויב תותחים וטנקים חדשים ומשוכללים!…

  • נוסף לריבוי העצום של מצוות לא תעשה, עליהן עוברים במשך שיחה מושחתת רגילה, מה שכמעט לא שייך בשום תחום אחר, כמבואר ב"חפץ-חיים", עד ששיערו מומחים, שבשיחת רכילות של חצי שעה בלבד יכולים לעבור על חמש-עשרה אלף לאווים !!! והנה למדנו בתורת רבנו בסימן כ"ט, ח"א, שבכל לאו שעוברים גורמים "דם נדה לשכינה", כלומר סיבה שתתפרד מדודה ר"ל. והלא  נמצאים אנחנו כעת בארמון המלך – איך נעז לגרום לו כאן פירוד מהמלכה?!  איזה אבסורד: אדם המשתוקק לפיוס עם בורא עולם ולסליחת כל עוונותיו – והנה הוא מגדיל אותם עד לב השמים, כמובא בספר המידות; עיין שם.
  • ועוד נוסף לזה – וכאן מגיעים לשיא הסתירה: הלא באים אנו לקיבוץ הקדוש, כדי שרבנו  יתקן אותנו. בידוע, שאין רוב בני-אדם מוכנים כל צרכם לקראת יום הדין הגדול והנורא הזה, אשר בגלל העובדה הזו הגביל רבנו את כל חובתנו אך בלהביא אבנים ומלט – והוא יבנה ויתקן בשבילנו; ועל כן מגיעים אנו לאומן בתקווה  שהוא יעמוד לנו לסניגור מסור ולמליץ-יושר לפני מלך מלכי המלכים ביום הדין, כדי שנהיה נידונים לכף זכות, ולא לכף חובה; אולם לפי השיחה הקדושה, המופיעה בספר "נועם שיח" בלשונו המקורית  של רבנו ז"ל: "אני דן את כל אחד לכף זכות, חוץ מבעל מחלוקת!" (איך בין דן יעדן איינעם לכף זכות, חוץ א בעל מחלוקת. עיין שם, כי מבואר העניין בטוב טעם ודעת). ולא עוד אלא על ידי שהוא מאשים אנשים אחרים, שכח  שעל עצמו הוא גוזר, כמובא בליקוטי מוהר"ן בשם הבעל שם טוב זצ"ל: "קודםשגוזרין גזר דין על איזה איש, שואלין את האיש בעצמו, שנגזר עליו הדין; ואם הוא מסכים, אז נגזר הדין, חס ושלום. היינו, ששואלין אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזנגזר הדין…ובכל הדיבורים והסיפורים שאדם שומע,  צריך להיזהר מאד לבלי לגמור הדין, כי הוא סכנת נפשות, כי יש בעניין סיפורי דברים עניינים גבוהים". (סי' קי"ג, ח"א)

אם כן, איה אפוא ההגיון?! טורחים כל כך כדי להימלט מן הדין הקשה, ועוד להיות נדונים לכף זכות – האם נפסיד את ההבטחה הזאת על ידי שנגרום איזה ריב וקטטה בכוח איזה דיבור רע?! האם נגזור בפינו פסיקות קשות על עצמנו?! חס וחלילה!

אחיי, הבה נאזור את עצמנו בגבורה! הבה נתחזק בשמירה, ואז נצליח את הקיבוץ הכי נפלא, שמזמן לא היה!

לפיכך, אילו היו האנשים מודעים לעוצם הסתירה ולחומר התקלה, וכשם שהם חוששים לפיגועים גשמיים ושוכרים כל מיני שומרים, כך היו מעמידים חברה למשמרת שלום ובבחינת "מוכיח הראוי" כמובן, אז בזכות השמירה על 'והיה מחניך קדוש' היה הקיבוץ של רבנו בראש-השנה הופך מהרה לאותה כנישתא חדא האמורה בזהר דא, שממנה תלויה כל הגאולה!

וכדי להבין מה גורם גם להעלמת השכר, גם להסתרת האיום, כששניהם גורמים לקשי המבחן, צריך לזכור, כי באחרית הימים הללו היצר המפתה משקיע בשטח הזה את כל מגמתו, את כל כוחותיו ואת כל תחבולותיו, כי בעקבתא דמשיחא, לקראת הגאולה הקרובה, הכל כדאי לו כדי להסתיר את אורו של רבנו, המאיר בכל העולמות והעשוי להאיר עד הפינות הכי נידחות, כל שכן שבמקום גניזתו, שם הוכפלה זריחתו… ולכן רואה המקטרג לבלבל את אומן בכל מיני מחלוקות וחילוקי דעות, אשר כל ה"דלק" שלהן הוא רק לשון הרע. האם כדאי לספק "דלק" למחבל הזה?! – – –

את הדר תפארת הצדיק, המתנוצץ בכל העתים, ועוד יותר במועדים וחגים, ובפרט בראש השנה, זמן קיבוצו – אז הצדיק מבצע כאלה תיקונים, שלהם בכל השנה אין אנו זוכים… ולכן זורע היצר לעומת זה כאלה דברי ריב קטנוניים, חישובים משניים, שלכזה אתר בכלל אינם מתאימים – הכל כדי לקלקל את התיקונים ולהגביר בכך את הדינים. עורו נא ונמתיק כל גזר-דין על ידי פיוס ואף בבחינת "פסול לך" [כלומר לקחת על עצמו את האשמה, על אף שהיה נראה לנו שהיינו צודקים…], מה בכך?! העיקר שיהיו ישועות לנו ולכל עם ישראל!

זאת ועוד: כי אור הגנוז, אור הערב והנפלא מאד, המוקרן בתוך כל לבבות עם ישראל, ובפרט בתוך נפש אנשי הצדיק – כדאי זה הזיו  להאיר ללבבות הכי שבורים ולהוציא אותם מציפורני הייאוש,  ולכן משתדל חזק חזק, המדיח הלז, לגרום פירוד לבבות ביודעו היטב, שאם היו החברים מחזיקים את עצמם בשלום וריעות, היו משלימים ביחד את דמותו הקדושה של רבנו… כי בדיוק כמו שלא קיים דבר המסתיר את האור הזה כרכילות, מלשינות והשמצה, כמו כן – זה לעומת זה – אין אור נשגב כמו זה שזוכים לו בכוח הבלימה ושתיקה לשם שמים, עד שיכולים להגיע בדרך זו לגלות את הטוב הנפלא, הנמצא בוודאי אצל נשמת כל אדם כענף מן האילן, וזה השער לה', המאפשר להגיע עד בחינת הנבואה מרוב ההשראה, שהופעלה בזכות השמירה; נסו נא ותווכחו!

אחים יקרים! מה אנו ומה חיינו?! בוודאי שלא התכווננו להגיד כאן מוסר, אלא להזכיר כללים, שאולי היו נעלמים מעיני המקורבים החדשים, (שרבנו כל כך אוהב אותם!) ולעתים שכוחים ונטושים אף מתודעתם של אנשים וותיקים, ישרים וכנים: אל נא ימנעו עצמם מדברי שיחה וידידות ח"ו, כי אז היו מפסידים תיקון כה חשוב וכה עיקרי. וכמו שאמר רבנו, כי אמרו רבותינו ז"ל: "מלי בסלע, משתוקא בתרי". וזהו מי שאינו יכול לדבר כראוי כמו שצריכין לדבר בקדושה ובטהרה, ואז שתיקתו יפה מדיבורו; אבל מי שיכול לדבר כתיקונו, בודאי דיבורו שווה שני סלעים. (חיי מוהר"ן.  עוד עיין בזהר, ריש פ' מצורע, שאותה נגע הצרעת, המכה את נפש המדבר דיבור רע, מכה אף את מי שנמנע לדבר דיבור טוב, כשהיה לו הזדמנות לכך) לכן יתבוננו ויכינו את עצמם לעבודה זו, כמו שעושים לשאר העבודות הקדושות.

והנה הכנה זו – כל עיקרה היא, כמובן, בבקשה ובתפלה, לשפוך שיחו לפני קונו, להתחנן מראש (עוד לפני ההמראה!) "אלוקי, נצור לשוני מרע!" להשתפכות הנפש זו ומה גם להדרכה ולהשראה, דפדפו נא בעמודי אש ולהבה, הנמצאים בספר ליקוטי-תפילות, (תוכלו לחפש את הנושא במפתחות) או תחינות שיחבר האדם מלבו, כאותו חסיד ברסלב שסיפר, שכאשר לקח על עצמו את חובת השמירה, כל פעם שהיה נתקל במפגש מפוקפק, תכף היה מרים את שיחו לשמים, שיעזור לו הקדוש ברוך הוא – ובאמת ראה נפלאות. ומה אם שוב נפלתי?! אזעק ואקומה! אשפיל את דעתי ואעסוק בתורה. אזכור כי על פי הלכה, אינו דומה מי שלקח על עצמו חובת השמירה (בתודעה, בתפילה ובהקמת גדר) ולצערו שוב נפל, למי שייאש את עצמו וויתר לגמרי ליצר. לכן, אם המלך האכזר תקף אותי וירה בי את החצים  המורעלים שלו, וככל שניסתי לטהר את לשוני, כדבורים סבבוני, בדיבורים כפו אותי, עד שכמעט אבדתי אולם זאת אשיב אל לבי, על כן אוחיל, כיון שצעקה נפשי כנערה:"אלוקי, נצור לשוני מרע!" שאזכה לקיים את כל ענייני חברויות כראוי, שאוכל לקבל הארה מכל המתקבצים על שם רבנו – ובכל זאת שלא יתערב זר – הוא הבעל-דבר – בשיחותיי להטותן מן הדרך הישרה.

ובכן, באנו בזה לחזק את לבב אחינו המתגעגעים לכנישתא חדא, לקיבוץ נפלא כזה, לחברה אידיאלית בדומה לחזון נביאינו: חזק חזק ונתחזק כדי ליצור את האווירה, אשר בה ורק בה נוכל לקבל את האור של החברים הנעימים על ידי ריבוי תפילות ותחנונים, על ידי השתוקקות וגעגועים, וגם לפעמים באמצעות השתיקה, כשאין שום דרך אחרת להימלט מסכנה; ועל ידי זה ירחם השי"ת על כל הבא ליטהר, ויחוננו זכות שתהא למשמרת שלום, שתתמעט השנאה, ותתרבה האהבה האמיתית, זאת אשר הכל תלוי בה, כי אנן בחביבותא תליא מילתא, ואזי תתקרב גאולת נפשנו בכלל ובפרט בימינו במהרה, אמן סלה.

 

לעילוי נשמת אמי מורתי, מרת פורתונה בת חלואה ע"ה

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support