"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א). מעולם תמה מיודענו: כיצד ניתן לחייב לשמוח במועד מסוים? מי ערב שאכן אז תהא רוחו טובה עליו כדי שיוכל לשמוח. אבל השנה קשה לו פי כמה; עקב המצב הקשה הכנסותיו הצטמקו וההוצאות התעצמו, הנושים דוחקים ובני הבית תובעים את צרכיהם המרובים, גם כאשר ניסה להגדיל את הכנסותיו ולקבל על עצמו עול קשה יותר לא הצליח, פרנסתו הדחוקה דוחקת בו וממררת את חייו ומוצא לכסף אין, איך מבקשים ממנו לשמוח?!

* * *

זה נראה לכאורה כי הדאגות והמרירויות הללו, המתלוות לכל עסק הפרנסה, הינם מציאות מחויבת. זהו הרי עול המוטל על האדם שיאזור חיל ויפרנס את בני ביתו, וכיון שהוא לא מצליח בכך הוא דואג ועצב. אבל רבינו הקדוש מגלה לנו בבירור, שהדאגה והמרירות הינם קללה ועונש.

ומעתה הבחירה בידינו כיצד להסתכל על עול הפרנסה. "כי יש פנים דקדושה בחינת שמחה, ויש פנים דסטרא אחרא מרה שחורה" (ליקוטי מוהר"ן, כג) וביד האדם ניתנה הבחירה להתקשר לאיזה מן הפנים שירצה, כלומר לאיזה מדרכי השכל שירצה להתחבר; ברצותו יכול לבחור בהתגלות שכל דקדושה המביאה לשמחה, וכן להיפך. גילוי שכלי מכנה 'פנים' (ראה שם לה), וכאשר בוחרים באמונה ומתחברים לשכל האמיתי אזי זוכים לשמחה. לעומת זאת "אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון כמו שכתוב 'בעצבון תאכלנה', ועצבות הוא מרה שחורה – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלהים אחרים, חושך, בחינת מיתה" (שם).

בהמשך הדברים שם מגלה רבינו הקדוש שמרירות זו הינה 'עבודה זרה' חמורה; כאשר האדם משתעבד לכח גשמי וחושב שזה שיביא לו את השפע, "שאין מאמין בהקב"ה שהוא הזן ומפרנס והוא חושב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'".

'עבודה זרה' הינה טעות שכלית איומה בהשקפה ולא רק פעולה מעשית, העובד טועה וחושב שהוא זה שנושא את משא פרנסתו בעצמו, והסתכלות זו היא הגורמת את העצבות, מפני שהוא מתקשר לשכל שמחייב את הקללה של 'בעצבון תאכלנה' שבאה בעקבת חטא אדם הראשון.

אין זה תלוי במידת עשירותו או עניותו כלל: יכול אדם להיות עשיר כקורח, אולם אם הוא קשור לכפירה זו של 'כוחי ועוצם וידי עשה לי את החיל הזה' וזוהי הסתכלותו, הרי שבהכרח שיהא שקוע בעצבות נוראה, וכפי שממשיך שם רבינו הקדוש בפירוש: "ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת 'בעצבון תאכלנה', שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה. ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות".

זוהי טומאתו של עמלק, המטמא את המח ופוגם הדעת ומטיל ארס ב'ראשית' שהיא החכמה, עמלק שמכחיש את ההשגחה ומטיל ספקות לומר 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא זה שמעוות את השכל לרדוף אחר הממון ולהשתעבד לו כאילו זהו הכח המפרנס. וכפי שמגלה רבינו הקדוש: "מלכות המן עמלק, שהוא מלכות הרשעה, הוא בחינת מאסף ממון כי מתגבר בתאוות ממון" (ליקוטי מוהר"ן, נו), ובכך הוא גורר את האדם לעצבות שהינה שורש כל הטומאות ועיקר נשיכת הנחש הקדמוני (שם, קפט).

כך, שהעצבות והמרירות המתלווים לקשיי הפרנסה אינם מוכרחים כלל. זוהי השקפה ודרך הסתכלות, "כי עיקר בחינת עבודה זרה ושמד הוא בחינת תאוות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה, מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו, וכל זה נמשך מבחינת כפירות ברצון והשגחה שהם בחינת שמד ועבודה זרה" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מה).

* * *

עם תחילת התחדשות המלחמה בעמלק בכניסת חודש אדר שצריכים להרבות בו בשמחה, אנו מתעוררים להשמיע על השקלים שעניינה עבודת הצדקה, וכפי שמלמדנו מוהרנ"ת: "פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים ועל ידי זה היה הכנעת המן עמלק ימ"ש כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך', כי שקלים הם בחינת צדקה" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, כד).

בכוחה של צדקה להצמיח אמונה ולהכניע את השקר הזה שגורם לתאות ממון ומרירות הפרנסה, וכפי שמלמדנו רבינו הקדוש: "על ידי צדקה מקררים חמימות תאות ממון ומשברים תאות הנגידות והעשירות, וזוכה לעשות משא ומתן באמונה ולהיות שמח בחלקו ויש לו נחת רוח במה שחננו ה' ואינו אץ להעשיר, וניצול מן הקללה המתקיימת במשוקע בתאות ממון, שהוא יגע תמיד ביגיעות וטרחות וטרדות גדולות ואין לו נחת רוח מעשרו רחמנא ליצלן ועל ידי צדקה ניצולין מזה" (קיצור ליקוטי מוהר"ן יג, א).

* * *

התורה הקדושה הנצחית מצווה גם עלינו "צא והלחם בעמלק", ועלינו להתחבר לאמונה הקדושה בה לחם משה רבינו; הוא פרש ידיו בתפילה והחזיר את כל ה'כוחי ועוצם ידי' רק לבורא. "כי בזה הטעות של תאות ממון טועים העולם ביותר – כותב רבי נתן – עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל תאות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם, ועיקר התפילה הוא בשביל לתקן תאות ממון שהוא עבודה זרה ממש, כי התפילה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב 'ויהי ידיו אמונה', ותרגומו 'והוו ידוהי פרישן בצלו', ואמונה הוא היפך העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאות ממון" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, יד).

ככל שנשכיל לקנות שכל קדוש זה ואמונה פשוטה זו שאין טבע בעולם ורק השי"ת זן ומפרנס בחסדו בכל עת, כן תגדל שמחתנו בכל מצב בכל מציאות ובכל עת.