'ספירת העומר' אצל המקורבים לצדיק מציתה תבערה עצומה של כיסופי הנפש, צעקות וגניחות שאגות והמיית לבבות, כל אחד מתרפק על אביו שבשמים ומשתוקק לטהרה. כל מהותה של הספירה היא הרי השתוקקות והבעת געגועים עזים לה', "כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וגעגועים וכיסופים דקדושה, שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר ומחמת זה סופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר, ועל כן בשעת ספירה הוא התעוררות גדול והשתוקקות נמרץ מאד לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, דם א, ו).

זוהי הדרך היחידה לזכות לקבלת התורה בכל דור ודור. שכן, "כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים צריך לקבל את התורה בכל דור ודור, וכפי מה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, לחדש מעתה כנשר ימיו שעברו בחושך ורוצה מעתה ליכנס בתורה ועבודה באמת שזהו בחינת 'קבלת התורה' אצלו, אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שירגיל עצמו מאד שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב לה' יתברך באמת לצאת ממדרגתו הפחותה והשפלה ולכנוס אל הקדושה באמת לשוב אליו יתברך, ואז זוכה אחר כך באמת שיתמלא רצונו שיזכה לקבל את התורה, דהיינו לקיים את כל דברי התורה באמת" (שם).

אך כל בר דעת מבין שלא ניתן לצוות לאדם שיכסוף ויתגעגע ביום בהיר מבלי שתהא לכך סיבה שתגרום להתעוררות הרצונות והגעגועים, ואכן התורה הקדושה מרמזת לנו כי שורש הספירה / הכיסופים הוא: "וספרתם לכם ממחרת השבת", כלומר, ממחרת חג הפסח יתחילו הכיסופים. וכל כך למה? כי בפסח נתגלתה מידת החסד, המרמזת על מדתו של אברהם אבינו שהיא התגלות מידת האהבה (ראה שם אות א'). בפסח הראה לנו ה' יתברך את עוצם אהבתו, שעל אף שלא היינו ראויים כלל וכלל לצאת ולהיגאל, עורר הוא יתברך את רצונו בנו והושיע אותנו ב'אתערותא דלעילא' [בהתעוררות מלמעלה] כלומר בהשפעת חסד שלא עוררנו אותה במעשינו הטובים אלא מכח השפעה עליונה בלבד, "כי בפסח בהתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים היו משוקעים בהגלות מאד ולא היו ראויים לגאולה על ידי מעשיהם, וכמו שכתוב 'ואת ערום ועריה', ולא היה אפשר להוציאם מזוהמת הגלות כי אם בבחינת אתערותא דלעילא, שנשפע עליהם אור גדול ועצום ברגע אחת" (ליקוטי הלכות, גזילה ה, כו).

וידיעה עצומה זו מעוררת בנו את הכיסופים העצומים בימי הספירה. אם הדבר היה תלוי אך ורק בנו, כי אז יש מקום לרפיון ותשות כח וייאוש חלילה, כי הלא קלקלנו והחרבנו כל כך ומי יאמר כי עדיין הוא רוצה בנו וחפץ לטהרנו. אבל כאשר אנו נזכרים בקדושת פסח – 'ממחרת השבת' – הרי הזכרנו את ההנהגה של האוצר מתנת חינם ועוצם האהבה לישראל, שגם בהיותם שקועים במ"ט שערי טומאה אין השי"ת מוותר עליהם בשום פנים ואף מעורר רחמנותו בהתעוררות העליונה למשוך לבם אליו ולקרבם לעבודותו, וכיון שכן, גם אנו בשפלות מצבנו מעוררים את לבנו לשוב ולהתעורר לחפוץ ולחשוק לכסוף ולהתגעגע לדודנו אוהבנו באהבת עולם שלעולם לא ישכחנו ובכל עת ישגיח עלינו לטובה, ויעשה הכל להשיבנו אליו מכל מקום שנתרחקנו אליו.

זהו גם 'עומר התנופה' שאליו אנו מייחסים את הספירה, זוהי ידיעת התחזקות עצומה ונשגבה שה' יתברך רמז לנו מיד עם צאתנו ממצרים.

שכן, עומר שעורים רומז ל"מאכל בהמה שהוא העדר הדעת, שזהו פגם החוטאים שמסלקים מעצמם הדעת ועושים מעשה בהמה ח"ו", ו"מביאים עומר שעורים מאכל בהמה ומניפים ומרימים אותו למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות העולם למי שכל ארבע רוחות העולם שלו, ועל ידי זה מגלים ומפרסמים כי מלא כל הארץ כבודו, דהיינו, שמגלים לכל הנופלים ולכל הרחוקים מאד מאד מהשם יתברך על ידי מעשיהם הרעים ח"ו, כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, וגם בבחינת שעורים – שהוא תכלית הגשמיות בחינת מאכל בהמה והעדר הדעת בחינת פגם כל החטאים – גם שם מלא כבודו יתברך, כי לית אתר פנוי מינה והוא יתברך מחיה את כולם, ועל כן אין שום יאוש בעולם כלל", ותכליתו של גילוי זה לאותו רחוק הוא: "שתמיד יתחזק בהשם יתברך ולא יפול משום דבר בעולם, כי יאמין תמיד כי מלוא כל הארץ כבודו ויהיה איך שיהיה אל יסתיר פניו מהשם יתברך מלהשתוקק אליו ומצעקה ובקשה ותחנונים" (ליקוטי הלכות, פסח ט, כ).

זוהי עבודתנו בעת הספירה לעורר רצונות וכיסופים בלי סוף מכח גילוי החסד הבלתי מוגבל שנתגלה בפסח והמרומז בתנופת העומר. עלינו לעורר את ידיעת האהבה ולזכור היטב שאנו אהובים וידידים לאבינו שבשמים בתכלית האהבה, ומכח זה להתעורר לכסוף ולבקש את אוהבנו האמיתי שממתין לגאלנו. וכפי שפירש רש"י על הפסוק "משכני אחריך נרוצה": "אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני, ואני אמרתי, אחריך נרוצה".

קיבלנו בפסח את הרמז שאנו אהובים, ואף אנו נרוץ בכל כוחנו לאוהב נאמן זה לבקש להתקרב אליו ולחסות בצל כנפיו בשלימות הקדושה והטהרה.