היום הקדוש ז׳ באדר, הוא יום גדול וקדוש, בו עלתה נשמתו של בחיר המין האנושי לשמים: יום פטירת משה רבינו עליו השלום. מן הענין להתבונן במהותו של יום מיוחד זה; יום שבו גובר מזלו של כל יהודי האחוז בתורת משה רבינו.

יום זה אינו מצויין דווקא כיום הילולא, כי אם כיום תענית ותשובה, רבותינו מהדורות הקודמים היו דורשים דרשות מוסר והתעוררות לתיקון המעשים, שכן יום תשובה ותיקון היה ז׳ אדר בתפוצות ישראל במהלך הדורות.

חז״ל מלמדים, כי המן הרשע בכוחותיו המיסטיים, חיפש את הזמן המתאים בו מזלם של ישראל ירוד, ובו ביקש לתקוף אותם. הוא בחר בחודש אדר, משום שבו מת משה רבינו ע״ה. ולמה זה לא הצליח? כי אותו רשע לא ידע שבאותו יום, ז׳ באדר, גם נולד משה רבינו, כי הקב״ה יושב וממלא את שנותיהם של צדיקים מיום ליום.

בתלמוד הירושלמי מסופר, כי עמלק היה לוקח לשדה הקרב אנשים שיום הולדתם חל בו ביום, משום שאין אדם נופל ביום המזל שלו… ונמצא איפה, שיש לשאול, איך ייתכן, שצדיק כמשה רבינו יהיה ״נופל״ בדיוק באותו יום המזל שלו ?

אלא ברור, שאצל צדיק אין המיתה נחשבת לנפילה, אלא היא התקדמות, עליה בהמשך דרכו לעבר האור הגדול שמחכה לו. אצל משה רבינו המיתה ביום ז׳ אדר היא המשכה של הלידה שהיתה אף היא בז׳ אדר – עובדה שלא היתה נהירה לצורר כל היהודים שבאותו זמן ושבכל הדורות.

״נפילה״ היא מושג מאד יחסי, תלוי מה עושים עם הנפילה. אם אדם מתייאש בעקבותיה ומתקבע על אובדן וחדלון, הרי שהוא מפסיד את המטרה של הנפילה. כי אכן, גם לנפילה, כמו לכל דבר בחיים – יש מטרה ברורה המביאה אותנו לאיזה שיעור אלוקי, שחפץ בורא העולם להעביר לנו.

משה רבינו, הקדוש והנורא, נמצא חבוי בנפש של כל יהודי, ההתעוררות לקרבת אלוקים מונעת מאותו כח של משה שהוא החדיר באבותינו, ומאז ניזונים אנו מאותו כח רוחני אדיר. הנפילות שלנו, הן בחינת מיתתו של משה, כאשר אנו ממנפים את אותה נפילה, אנו יוצרים סוג של בחינת ״לידתו של משה״ – שנעה על אותו ציר.

הידיעה הפנימית בעת הנפילה, כי כעת נוצר מצב של התאפסות, של חזרה אל האין הגמור, בכוחה להרים את מושג הנפילה ולהעניק לה מובן חדש שיהיה רחוק מאד מהמובן המקובל שלה, היא לא תהיה נפילה, אלא היא תהיה משהו מכונן, אנחנו נדע כי כעת נולדה הזדמנות של תיקון מושלם יותר.

המן הרשע הוא הקונטרה של מרדכי היהודי, של קדושת הצדיק המלובשת בעצם, בנפשו של כל יהודי, המן ראה בנפילות היהודיות עומק רע גמור, הוא הבין כי כאשר דעתו של משה חולפת לה מן העולם, יש מקום רחב דיו להחיל את הטומאה ההדוניסטית של אחשורוש, המלך הרשע והטיפש – שהפך את חצר מלכותו לאזור תועבה חשוך.

הטעות הקריטית שלו היתה, כי כאשר נוצר מרחב להכלתה של הטומאה, ניתנת גם ההזדמנות לנטוע שם עץ חיים של קדושה עולמית, כי באותו יום ממש – נולדה דעתו של משה, דעת של התחדשות ודבקות הבורא. יצויין איפה גם, כי משה רבינו ע״ה נכנס לברית (משה נולד מהול אבל לבטח הטיפו ממנו דם ברית) ביום שעתיד להיות יום הפורים, ללמדך על מקומו של משה רבינו במהלך הרוחני שהתרחש במאבקי הכוחות המנוגדים הללו.

מובא בספרים הקדושים כי משה רבינו הוא ״סוד הדעת של כלל ישראל״, אין לנו משהו יותר גדול בחיים מאשר הדעת, היא המכוננת אותנו בחיים, היא גורמת לנו את ההבדל שבינינו לבין החי, היא המכשיר העיקרי של התקרבות אל רבונו של עולם, לולא הדעת אין כלום… אך תלוי מאד מה היא דעת. יש דעת של אדם, שניזונת מנתונים נאספים במשך כל החיים, ויש דעת של משה, זאת היא דעת של הכרת ה׳ ושל הבנת המקום שלנו בעולם.

הטומאה של המן – עמלק מקורה בהעדר הדעת הזאת, המלחמה שבין הכוחות היא לא על לאום או גיאוגרפיה שלטונית, המאבק הוא על המהות, החל מעמלק וכלה בהיטלר, ימח שמם וזכרם – לא לחמו בממשלה כלשהי או באיזו 'מולדת' מסודרת. עינים הרעה היתה צרה במהות היהודית, בקדושה של משה, מרדכי וכו׳, שם התחולל המאבק.

הם לא היו יוצאים למלחמה לולא היו יודעים כי ״המשחק מכור מראש״, גם אם הם ידעו להסביר שה׳ עזב את היהודים, משום שישנו מן המצוות וכו׳, אך את סוד ההויה היהודית לא ידעו, כי במקום שיש מיתה ונפילה, ככל שהמדובר בעמו של אלוקינו – מתרחשת כאן לידה והתחדשות טובה יותר.

ננסה אף אנו, בחיינו זרועי הנפילות הרבות, להתחיל למנף אותם ולהוציא מהם את האפקטיביות הנדרשת: להתקרב על ידן יותר ויותר לבורא כל העולמות