משאת כפי מנחת ערב: להמליך את ה'
כ״ו במרחשוון תש״פ
יהודי צריך להמליך את ה' בכל מקום. לא רק כשנח ונחמד, לא רק כשיש 'ישוב הדעת' ומנוחה, אלא גם באמצע יום העבודה, באמצע הבלאגן והטרדות היומיומיות. זאת אנו למדים מתפילת המנחה שתיקן יצחק אבינו, כפי שמבאר רבי נתן.
הוא אץ ורץ ממקום למקום, עליו לסדר בדחיפות עניינים שונים, מוחו מתרוצץ במחשבות רבות; הדירה, ההלוואה, הערבים, הגמחי"ם והחובות, מנין ישיג, מהיכן יקבל. 'אחר הצהרים' – הוא מנחם את עצמו – 'כשאחזור לבית המדרש ואתיישב בדעתי מעט, אתחיל שוב בעבודת השם, אשוב להמליך את ה'. עתה אני מבולבל ומטורף מכל הטרדות המקיפות אותי, עכשיו זה לא הזמן'…
* * *
עסקיו המסועפים טורדים אותו השכם והערב, פגישות דחופות, קשרים חובקי עולם וארצות. עליו לעמוד הכן בכל רגע לשקול בדעתו ולהחליט החלטות, לתת פקודות ולטכס עצות, מוחו נתון בסבך המספרים והחשבונות. 'נס – הוא חושב לעצמו – שיש לי שעה של 'קביעות עתים לתורה' אז אני חושב מעט מהתכלית, עכשיו אין דעתי מיושבת אפילו לחשוב על כך'…
* * *
להמליך את ה' – גם מתוך בלבול!
נדמה לנו שעבודת ה' צריכה ישוב הדעת גדול, בעינינו מצטיירת יקרת העבודה לפי הרגשתנו בה; אם אנו חשים התעלות ונעימות הרי שהיא שווה, אולם אם היא נעשית מתוך טירדה וטירוף אין היא נחשבת כמעט. אבל דעת התורה הפוכה: הקב"ה מחבב ומייקר את העבודה הנעשית מתוך הבלבול והטירוף, ותובע מאתנו שדווקא אז נמליכו ונייחדו ביתר שאת.
כשטרודים – דווקא אז להמליך את ה'!
בפרשתנו אנו לומדים על 'תפילת המנחה' אותה תיקן יצחק אבינו, וכפי שמלמדים אותנו חז"ל (ברכות כז ע"א) "יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה". דווקא על תפילה זו הזהירו חכמינו הקדושים ביותר, "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" (שם ו ע"א). התפילה הזאת צריכה זהירות יתירה, וכל כך למה? מבאר מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות ברכת הריח ה, ח): לפי שבשעת המנחה שולטים הגבורות והדינים בעולם, זהו זמן שאז מצויים בעולם כל המניעות והקשיים לעבודת השם. "באמצע היום, בעת שהעולם טרודים במשא ומתן ופרנסתם, שמהם כל המניעות מה' יתברך", ודווקא אז צריך להיזהר ביותר לעצור ולכוף את הלב להתפלל, לרצות ולכסוף אל ה', להיזכר מהתכלית ולהשתוקק לדעת על מה באנו לעולם הזה – להמליך את ה'. "ואז צריך האדם להתגבר ביותר ברצונות חזקים וכיסופים גדולים והשתוקקות נמרץ לה' יתברך, כדי שיזכור בה' יתברך בתוך המשא ומתן בתוך תוקף המניעות, שזהו העיקר".
ונפש כי תקריב קרבן מנחה
מוהרנ"ת מוסיף הסבר עמוק למהותה של תפילה זו: על אף שגם בשחרית הקריבו 'מנחה' לצד קרבן התמיד, אין קראת תפילת מנחה אלא זו שבין הערביים. ומדוע? לפי שקרבן מנחה הינו קרבנו של העני. קרבן שיש בו זבח, מרמז על זה שזובח את יצרו. לעומתו, העני בדעת, שאין לו מעשים טובים, אין בו את השכל והכח לזבוח את יצרו ותאוותיו מתגברים עליו, ולא נשאר לו אלא את הרצון שבלב, הוא משתוקק לזבוח מבלי יכולת להוציא זאת לפועל. אולם רצונות אלו יקרים מאד לפני ה', ועל כך אמרה תורה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה", ופירש רש"י "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להקריב מנחה? עני, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו".
להקריב את הרצון
כלומר: "מי שהוא עני במעשים טובים ואין בו דעת לזבוח את יצרו לגמרי, ואף על פי כן הוא רוצה להקריב קרבן לה', נתנה לו התורה עצה שיקריב את נפשו היינו רצונו, שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה נפש שהוא קרבן עני, שאין בה שום שחיטה ואף על פי כן היא יקרה מאד בעיני ה' יתברך, מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך עד שגם הוא בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה,' דהיינו הנפש בחינת רצון" (ליקוטי הלכות, שם).
דווקא הרצונות שבאים בתוך הטירוף והבלבול, כאשר אין הוא מוצא מנוח לעצמו ואינו יכול ליישב דעתו, אולם הוא מביע את רצונו העז 'הלואי והייתי יוצא מהגלות הזאת, הלוואי והייתי זוכה באמת להמליך את ה' ' – היא הקרבת הנפש, שיקרה כל כך בעיני ה'.
גם באמצע העבודה, גם בתוך הבלאגן!
באמצע המסחר, בתוך השוק, בעין הסערה, במרכז ההתרוצצות והטירדה – לעצור לרגע ולזכור: על מה באתי לעולם?! למי אני שייך?! על מה אני עובד?! למה אני מתרוצץ?! מה יהיה התכלית מכל אלה?! לאן אני נכסף?! להיכן פני מועדות?! היכן רצוני ותשוקתי באמת?! אין לשער את יקרת הרצונות הללו שעולים למעלה למעלה.
וכך מסופר על רבי רבי אפרים בן רבי נפתלי תלמיד רבינו הקדוש שהיה סוחר בזהב ולרגל מסחרו היה נוסע לעיר חארקוב:
לנצל בו במקום!
פעם אחת פגשו שם אחד מידידיו כשהוא עומד באמצע השוק כשדמעות בעיניו, ניגש אליו ושאלו: רבי אפרים, איזו צרה אירעה לכם? שמא הפסדתם במסחרכם סכום כסף רב? ענהו רבי אפרים: קדושתו של יהודי תלויה בשמירת המח, והנני בוכה על כך שהנני צריך לסחור במסחר ברחובות העיר, שם צריך זהירות ושמירה יתירה שלא ייפגם המח חלילה. שאלו הלה שוב: אם כן לכו נא לאיזה פינה או לבית המדרש ושם תבכו כרצונכם?! ענה לו רבי אפרים: רבינו אמר שתיכף כשמתעורר האדם באיזה הרהור תשובה צריך לנצלו בו במקום ולעשות עמו תיכף דבר שבקדושה, על כן הוצאתי כיסופיי מכח אל הפועל אף באמצע השוק!"
כך הלכו אנ"ש פעם למסחר וכך סבבו בשוק; הגוף נטוע כאן בתוך כל ההמולה, אך העיניים נשואות למעלה. אין זמן שבו מפסיקים מלהיות קשור לתכלית ולנצחיות, אדרבה, ככל שהמניעות והקשיים מתגברים מנשאים את הלב ביתר שאת, ברצונות חזקים ועצומים. אנחנו שייכים למקום אחר לגמרי, מציאותנו האמיתית נטועה הרחק הרחק מכל הפחיתות הזאת. אף אם לעת עתה אנו רחוקים, אבל מגמת פנינו ופנימיות לבבנו קשורה בעבותות אהבה וכיסופים אל נקודת קדושתנו הנצחית.
