על חסידי ברסלב בעיר אומן – מרדכי ספקטור

מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.

ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.

החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה  חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.

במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.

לחצו כאן לפרק הראשון | לחצו כאן לפרק השני | לחצו כאן לפרק השלישי

אין להעתיק ללא רשות!

"עינים מאירות יותר – לא ראיתי"

"כעת לא עלה בידי לבצע את רצוני, אולם כשלש שנים לאחר מכן, בעת שכבר הפסיקו ההכאות והסקנדלים בין המתנגדים לחסידי ברסלב, אז הצלחתי לעבור את מפתן דלתו של הקלויז הברסלבי.

עדיין, גידפו, קיללו בכל מיני קללות, איימו זה על זה בעונשי נצח בזה ובבא.. לעתים אפילו היו הלשנות…

אבל זמנים אחרים באו, והתנהגות מאוסה זו נעקרה וחלפה מן העולם.

"שאלה קיומית ממש…"

רצוני המתמיד ללכת פעם להתפלל בקלויז הברסלבי, הלך וגדל, ובכל פעם שחלפתי סמוך לגדר המקיפה את הקלויז, הייתי מביט בסקרנות הגדולה ביותר על הבנין כעל ארמון מכושף, מאלה שקראתי עליהם בספרי אגדות הילדים, ביותר נמשכתי פעם, כאשר חלפתי ליד הקלויז בלילה, והקלויז היה מואר כולו באור גדול.

במוחי הילדותי הנוח לדמיון, ציירתי לעצמי את הקלויז יפה ומהודר כארמון מלכותי, מקום בו גרים בן מלך ובת מלכה, וממש התייסרתי על כי איני יכול להכנס לשם.

פעם, בעמדי בחלון ביתה של אחותי שהתגוררה, כאמור, מול הקלויז, עמדתי והתבוננתי משך שעה ארוכה בקלויז, וראיתי שמדי פעם נפתח שער הגדר שהקיפה את הקלויז, יצאו משם אברכים ויהודים עם פנים בוערות משמחה, רצו למקום סמוך כלשהו, ובחזרתם נכנסו שוב, לאחר שדפקו על השער.

חלקם חזרו בפיאות רטובות, מהם נטפו מי מקוה[1], ובעיני, עיני ילד, נדמו הטיפות הנוטפות כיהלומים בוהקים ממש…

וכך החשק העצום שהיה לי, להכנס לקלויז הברסלבי, לארמון המכושף, הלך וגדל, הלך והתחזק.

זה ממש "עלה לי בחיים", או כמו שהמבוגרים מתבטאים: זה הפך אצלי לשאלה קיומית ממש.

לא יכולתי להניח לזה, וכפעם בפעם הייתי מקדיש לילות שלמים וחסרי שינה למחשבות איך אוכל לממש את רצוני.

אמת, כעת הסכנה כבר לא היתה כה גדולה כמו בשנים קודמות[2], כאשר ממש הכו עד זוב דם מי שנכנס לשם, אבל אני עוד זכרתי את התנהגותם של שני החסידים שפגשו אותי בדרך לקבר אבי, ובשל כך חששתי איך יקבלו אותי הילדים כאשר אכנס לקלויז, ולמרות שמטבעי לא הייתי פחדן, עדיין, חששתי להכנס ל"גוב האריות" ממש.

התפילה בקלויז

ובכל זאת, הגיע הזמן שהתגברתי על פחדיי, ואזרתי אומץ להכנס לקלויז הברסלבי.

היה זה ממש לאחר שהתחלתי להניח תפילין לפני הבר-מצווה שלי.

ולמרות זאת, החלטתי שבפעם הראשונה אלך דווקא ביום חול, ואם הכל יעבור בשלום, אלך לאחר מכן בשבת וביום טוב.

וכך, לקחתי תחת זרועי את התפילין וסידור, ובשעה מוקדמת יצאתי מביתי לכיוון העיר העתיקה, בלא לומר לאיש לאן מועדות פני.

וללא שום פחד צעדתי לעבר השער בגדר המבוצרת שהקיפה את הקלויז הברסלבי.

הקשתי. תיכף נפתח השער, והשומר – או שמא היה זה אחד השמשים – הביט בתפילי ובסידור שהחזקתי – ונכנסתי פנימה.

המבוא לא היה גדול, ומיד ראיתי את דלת הכניסה לקלויז. פסיעות ספורות – ואני כבר שם.

הקלויז היה ככל בתי המדרש שהכרתי. הוא היה גדול ומואר, מלא חלונות גדולים ובהם שמשות צבעוניות, מעט ציורים על החלונות, על הקירות ועל התקרה.

בבית הכנסת נמצאו בקושי שני מניינים של מתפללים, וכמה ילדים.

כבר התחילו שחרית. תפסתי לי מקום, הנחתי תפילין וכילד ירא שמים פתחתי בתפילה.

איש לא הסתכל לעברי. רק שני ילדים התקרבו, לטשו בי מבט, בחנו את פאותיי, ומשהבטתי בהם – התרחקו מיד.

לא ראיתי שום דבר מיוחד בתפילה הזו. מעטים הרימו צעקה בתפילתם, מחאו כפיהם, אולם התנהגות זהה ראיתי גם בתפילה אצלינו, בקלויז שלנו, בתפילה.

לאחר התפילה נותרו מעטים מעוטפים בטליתותיהם בעוד רוב המתפללים פשטו את הטליתו.

אלא שכולם התקבצו למעגל. חלק ישבו, חלק עמדו. הביאו בקבוק 'משקה' ושתו לחיים.

לאחר מכן שחו בסיפורי-צדיקים. שמעתי גם אחד שואל את חבירו

– "היית כבר אצל הרבי?"

כוונתו הייתה האם חברו הלך כבר לקברו של הצדיק רבי נחמן.

– אכן, ביום שישי.

בנתיים הבחנתי בכמה אנשים שנכנסו לאיזה חדר צדדי, והלכתי גם אני לשם.

הדלת היתה פתוחה והבטתי פנימה. לפליאתי הרבה, ראיתי שם ארגזים, סלים, וכל מיני חבילות קשורות בחבלים. שולחן ארוך עמד שם וספסלים ארוכים; בצד התגוללו כרים ושמיכות ישנות.

על השולחן היו כמה מיחמים, סיר ושלש כוסות, חתיכות הערינג פרוס וכמה פרוסות גבינה מיובשת. הכל היה נראה כמו בופה עני באיזו אכסנייה מרופטת בעיירה יהודית דלה.

שניים מהמתפללים נטלו ידיהם, התיישבו לשולחן, ואכלו את ההרינג והגבינה.

נראה היה כי בחדר הזה מתגוררים החסידים העניים, שאין ידם משגת לשלם על אכסניה.

יצאתי בשלום מהקלויז הברסלבי, ובשבת הראשונה, זאת אומרת, ביום שישי בלילה, כבר באתי כבקיא ורגיל ונכנסתי לתפילה שם.

אחרת לגמרי נראתה התפילה בליל שבת.

הקלויז היה מואר באור בוהק, כולם מחאו כפיהם בתפילה ושרו, ולאחר התפילה התכנסו למעגלים ורקדו בכזו התלהבות ובכזה להט, שכמותם לא ראיתי מעולם.

מרוב התלהבות, בקעו מפי הרוקדים מילים וחרוזים. למרבה הצער, איני זוכר כמעט כלום מאותם שירים ספונטניים, שאצל חלקם נראה היה שנוצרו בו במקום, ברגעים של התלהבות ושמחה.

מילים ספורות נותרו בזכרוני. אחד מהם, רוקד ומוחא כף אל כף, שר:

"הרבי איתנו

הרבי איתנו

הרבי כאן!"

וכן הלאה.

והרוקד ניצח בידיו על קהל הרוקדים, וסימן, שהקהל ישיר יחד איתו, יכריז וידגיש את ה"כאן".

פעם אחרת יצא לי גם להיות שם בעת סעודה שלישית.

בין השמשות, ישב הציבור כולו לשולחנות ארוכים. ליד כל אחד הונחה צלחת ובה חתיכה קטנה של דג וצלוחית מלאה בחזרת.

וכך, סמוכים לשולחנות, הם קפצו ממקומותיהם וכל אחד רקד ושר במקומו.

ועיניהם ברקו, ולהטו מרוב התלהבות ושמחה. ומאז לא ראיתי שוב עיניים נאות יותר מאשר עיניהם של אותם חסידי ברסלב, בעת ששרו ורקדו.

"הוא חי אצלם ובתוכם עד עצם היום הזה"

שוב לא הזדמן לי להיות בקלויז הברסלבי.

חלפו עשרות שנים. כבר לא הייתי באומן, ובכל זאת, התעניינתי תמיד בשלומם של חסידי ברסלב, וכל יליד אומן שיצא לי לפגוש, הייתי מתעניין בקורות אותם.

בשנת תרע"ד, כאשר פרצה מלחמת העולם (הראשונה), ועשרות אלפי יהודים ברחו מוורשה, נסעתי ושבתי לעיר מכורתי, אומן.

כאן, התעניינתי מאוד בחיים החסידיים בכלל, ובחסידי ברסלב בפרט.

אולי עוד יצא לי בעתיד לתאר את קורותי באומן בתקופה הזו. בנתיים אני יכול רק לומר, שבשלשים וכמה השנים שלא הייתי באומן, מצאתי שמכל החסידים והחסידויות שהיו בעיר, לא נותר כמעט זכר. אפילו המבוגרים כבר אינם "חיים" את החסידות כפי שהיתה ואינם נוסעים לנכדי הצדיקים ההם.

אולם בכל מה שנוגע לחסידי ברסלב, הם נותרו שלמים ותמימים ללא שום שינוי, ממש כמו בשנים קדמוניות, משום שהצדיק שלהם, רבי נחמן מברסלב, עבורם לא מת. הוא חי אצלם ובתוכם עד עצם היום הזה".

הקלויז הברסלבי עומד עד היום באותו מקום[3]. רק הגדר המבוצרת שהקיפה אותו כבר לא קיימת. הקלויז הברסלבי עומד פתוח, חופשי ומשוחרר, וכל דלתיו וחלונותיו שלמים…

שוב אין מי שילחם בהם, מלחמות קטנות או גדולות.

הערות:

[1] מדבריו של ספקטור כאן ובעיקר מפרקים קודמים, משמע שהמקוה של אנ"ש באומן בזמן המדובר היה במורד ההר שעליו עומד הקלויז, לכיוון הציון, בערך מעל ה"מגומטר" דהיום. מאידך, ידוע כי היה מקוה בחצר הקלויז, כפי שהעידו הזקנים וכפי שכותב הרה"ח ר"א שטרנהרץ (נחלי אמונה טו) "איך שזקני מוהרנ"ת זלל"ה היו לו חיות מהבנין של הקלויז … ובפרט המקווה שלנו בחצר הקלויז", וב"נעימות נצח" מכתב ה "יש לנו המקוה בחצר הקלויז".

[2] ספקטור נולד בשנת תרי"ח, כך שהביקור המדובר היה בסביבות שנת תר"ל. ומדבריו, בתחילת הקטע וכאן, משמע שהרדיפות וההכאות באותה תקופה, פסקו אי שם תרכ"ז-כ"ט. תקופה לאחר מכן שוב התחדשו הרדיפות וההכאות, ובתיאור של הסופר ז. קוטלר, המתאר ביקור בקלויז בשנת תרס"ו, הוא כותב כי "זה רק שנים אחדות חדלו יהודי אומן להתנפל עליהם ולהכותם ולהשליך אבנים בחלונות בית תפילתם".

[3] לא מדויק, שכן ביקורו הנוכחי של ספקטור בקלויז כבר היה בקלויז המחודש, שנבנה מחדש כידוע בשנת תרס"ג.