תקציר: סודן של עליות וירידות ואיך עלינו לנצל את העליות כדי להתמודד גם עם הירידות.

"כל כך הרבה חיכיתי – והגעתי"

כל יום שחלף הוסיף לו מעיינות של חיות, כבר שבוע שלם שהוא עומד בקבלתו ולא נכשל, לאחר כל כך הרבה נפילות וירידות איומות סוף סוף החלה שמשו לזרוח. הוא מצליח, מתגבר ומתעלה. 'אכן, התפללתי ונושעתי. רואים שתפילה מועילה, לאחר המתנה כה ארוכה זכיתי לגאולה'.

ואז זה הגיע… לאחר שבוע ושני ימים שוב הייתה נפילה. שוב היצר בוער ומתגבר, שוב נסיונות קשים ומרים, שוב חושך ואפילה. מר לו, מר לו מאד, לשווא חשב שנסתם הגולל על עברו האפל והחשוך. לחינם כבר שמח שהגיעה עת גאולתו. הנה שוב הוא נמצא במיצר ובגלות כל כך קשה. האכזבה המרה אוכלת את לבו ופוצעת את נפשו, האמנם אין תקוה?!

בואו ונחשוב עם עצמנו: כאשר אנו מקבלים הארה בתוך החושך, ימי מרגוע ספורים בתוך הסערה, עלייה וחטיפה של מעט טוב בתוך נחשולי הרע – האם זה מהווה סיבה ליכולת קיום בנסיון הבא ותוספת כח לסבול ולהתחזק בחושך החדש שבא אחריו, או אדרבה, זה עצמו מהווה גורם להתגברות המרירות ואבדן הסבלנות?!

סודם של עליות וירידות: "לחזק עצמו בימים הקודמים"

אנו יודעים שדעת הצדיק היא שהגילוי צריך לתת כח וחיות לימי הרעה. אפילו נקודה טובה שהאדם חטף בעבר הרחוק, צריכה לתת לו חיות ותקוה עתה בעת 'שמסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא חטאים' (ראה ליקוטי מוהר"ן, רפב). קל וחומר אם היו ימים וזמנים בהם האירה לו עבודתו, שהוא צריך לקחת מכך כח ואומץ לעיתות הסתרה, כך ש"אפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו להשם יתברך. ואף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו ולבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם" (ליקוטי מוהר"ן, רכב). זוהי אמנם דעת הצדיק, אבל במציאות, המחשבה הטבעית הפוכה בהרבה מקרים; דוקא העבר שהאיר מעט, גורם לתוספת שברון לב. תוחלת שהתנפצה, תקוה שהתבדתה, חלום שנגוז, והותירו אותו פצוע וחבול יותר.

מה הסיבה לכך? מה גורם לנו להתרחק מן האמת הפשוטה שהצדיק מגלה? איזה כלי עלינו להכין כדי שאכן העבר יחזק ויאמץ בעת ההסתרה ולא להיפך?

סוד הבריאה

'עוד כל ימי הארץ יום ולילה לא ישבותו' (עפ"י בראשית ח, כב). כל עוד הבריאה קיימת חייבים העתים להשתנות מגילוי להסתרה וחוזר חלילה. זהו מציאות היקום; עליות וירידות, חושך ואור, קירוב וריחוק. אבל אנו חייבים להבין את מציאותם של ימי האור והעלייה ושייכותם לימי החושך והירידה.

הטבע האנושי…

טבעם של בני אדם לראות באופן טבעי את הצלחתם, הם נהנים מעלייה, מתענגים על הגילוי, ומהר מאד מתרגלים שכך אכן נאה ויאה להם שישכנו באור וגילוי. אפילו אם עברו עליהם ימי רעה רבים, הרי שלדעתם הימים הללו הם שהיו שלא במקום הנכון, אבל משחזרו ועלו והטובה האירה להם פנים, הרי זה לפי דעתם מקומם הטבעי שכך ראוי ונכון שיהא מלכתחילה. הם היו מצפים שכך זה ימשיך מעתה באופן פשוט יום אחר יום.

טעות מרה זו גורמת שאם חלילה אחר כך הם שבים ומתנסים בחושך גלות וצרה, הם מאבדים את אורך רוחם ומתמלאים כעס על אובדן הגילוי שכבר היה בידם ונלקח מהם בזרוע. דבר רגיל הוא שישמעו בעת כזאת מפי בני אדם את ביטויי הזעם על ש'שוב' גוברת עליהם הסערה אחר שכבר היתה להם רגיעה כלשהיא. המנוחה שבאמצע רק גורמת להם לתוספת קוצר רוח מגודל מפח הנפש על מה שכבר נדמה שעלו על דרך המלך ושוב נהרס הכל.

טבע הבריאה: עליות וירידות

לעומת זאת, האמת היא הפוכה בתכלית. עלינו להבין היטב, שכל ישועה וכל נקודת הרחבה והרווחה אינם שייכים לנו. אין זה כלל מצד הדין, זה רחוק מאד מאתנו, הישועה הזאת ניתנה לנו שלא כפי שורת הדין כלל, נעשה כאן מעשה חסד חינם מופלא שאין דוגמתו, וכל זה במטרה לחזק את רוחנו להמתין ולייחל עוד. לא רום מדרגתנו ומעלותנו גרמו לישועה שתבוא, ובוודאי שלא מעשינו הטובים והמושלמים גרמו שינהגו כבר אתנו באופן של גילוי. אלא ההארה באה ממרחק רב ממקומנו האמיתי, הגילוי דילג המון מדרגות מהיכן שאנו שרויים באמת, ואף על פי כן חנן אותנו השי"ת בהארה זו כדי שנדע שהוא אתנו עמנו ואצלנו ונשתוקק שוב לחכות לו.

מי שניגש בידיעה זו מוסיף כח מן ההארה הזמנית, הוא רואה בכך אות וסימן שהשי"ת לא עזבו ורוצה לחוננו חינם על אף רוע מעשיו. הוא מתחיל מחדש ומבין שההארה שהאירו לו לפי שעה לא היתה לריק ולא שבה וחרבה, אלא הייתה לה שליחות נפלאה אל האדם, להודיעו ולחזקו שה' אתו ושבוודאי לבסוף תבוא ישועתו, כי גם עתה מביטים עליו ברחמים מן השמים ורוצים בישועתו.

וכך מלמדנו מוהרנ"ת על פי האמור בפרשתנו על יעקב אבינו:

"ויפגע במקום" – הוא הגיע ומצא את הארת בית המקדש, רמז לעליה מופלאה. אך לפתע שב ונחשך הכל. "וילן שם" – שמרמז על צרות חשכת הגלות. הוא הרגיש "כי בא השמש" – 'שקעה חמה שלא בעונתה', לרמוז על ההרגשה המלווה את האדם "שלפעמים בחמלת ה' נפתח לו אור גדול ונדמה לו שבוודאי יהיה איש כשר כראוי, ואחר כך פתאום נחשך לו כאלו בא השמש ממש פתאום שלא בעונתה" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ה, י).

"זהו כל עבודת האדם!"

"ואז – ממשיך מוהרנ"ת – הודיעו לו ליעקב בחלום שכל זה הוא בחינת 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', שזהו כל עבודת האדם שצריך שיהיה להם כמה עליות וירידות, כי קודם העליה צריך שיהיה ירידה והירידה הוא תכלית העליה. על כן אל ישתומם ואל יפול בדעתו מכל מה שעובר עליו, ולא יטעה בין בעליה בין בירידה, דהיינו כשרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו רק יידע שעדין הוא רחוק מאד, ועל ידי זה לא יפול כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור. כי באמת אף על פי כן האור שהאיר לו לא נכבה ולא נסתלק ממנו, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד ממרחק, וסוף כל סוף יגמור ה' יתברך מה שהתחיל וייטיב עמו, רק שצריכים להיות מצפים לישועה תמיד" (שם).

הבה נכין עצמנו כראוי על ידי כל עליה, ואזי גם הירידה תתהפך לעליה