כיצד הופכות הקינות לתיקון?

זה עתה נכנסנו לתקופת 'בין המצרים'; 21 יום של אבל וצער. תקופה זו אינה אהובה במיוחד, שכן מי אוהב להתאבל? אך שימו לב: ימים אלו אינם ימים של צער; הם ימים שבהם מנקזים את הצער החוצה. הצער קיים תמיד, אך מתעלמים ממנו; בימים אלה אין מתעלמים ממנו, אלא נותנים לו ביטוי.

וכך היה אומר מוהרנ"ת: "אינני יכול לקרר את לבי, אלא רק בין המצרים ובתשעה באב בעת הקינות, ובתיקון חצות כל השנה" (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, כו).

שכן מה מרגיע את הלב יותר מאשר לפרוק את מה שמעיק עליו?

* * *

הצער והבכי אינם דבר שצריך ליצור אותו, הם קיימים, ובגדול. הכל מקוננים. לא תמצא כמעט אחד שאינו מקונן. אחד על מצבו הכספי הקשה, השני על לבו האטום והרדום; פלוני מתאבל על הבלבול הנוראי ששורר במוחו, ואלמוני מבכה את הרגשות הקדושות שבערו בלבו בימי הבחרות ושככו אי-שם במנהרת הזמן, ואילו פלמוני מצטער על ברכות הנהנין שהוא גורס במהירות מדי יום.

בקיצור, הכל מקוננים. אתם יודעים אולי למה? תשמעו סיפור:

"כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה. והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה, והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה, עד שנתעו. וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו, ונשארו עומדים" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים).

ישנו רק זוג אחד בעולם: הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. 'ונאבדה הנקבה'; הלכנו לאיבוד, תעינו ואבדנו. 'והיא מחפשת אותו'; כולנו מחפשים קורטוב של קרבת אלוקים, "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו".

'והיו מחפשים הרבה זה את זה, עד שנתעו' – "כי השתי ציפורים שנתעו זה מזה, מרמזים על גלות השכינה. שעל זה נאמר: 'כציפור נודדת מן קינה' – שהיא השכינה – 'כן איש נודד ממקומו', שהוא קודשא בריך הוא, כמובא בתיקוני זוהר. כי בזמן שבית המקדש היה קיים על מכונו, היו שני הכרובים פנים בפנים; ואחר החורבן, היו בהחזרת פנים" (ליקוטי הלכות, נדרים ג, כה).

"וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחד ליילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מיילל על זוגו" (סיפורי מעשיות, שם).

ומה קרה עם תושבי המדינות הסמוכות לאותם הציפורים? "כשמגיע הלילה, אין יכולים לישון. כי כשנעשה לילה, אזי מתחילים הכל ליילל בקול יללה, אנשים ונשים וטף; אם היה מונח שם אבן – היה נימוח. כי בלילה הם שומעים קול יללה מאד, ומחמת זה כולם מייללים, אנשים ונשים" (שם).

זוהי הסיבה ליללה הגדולה של ליל הגלות; הציפורים בוכות ומייללות מרוב געגועים, והן מדביקות בבכיין ויללתן את הכל.

* * *

השאלה היא רק, כיצד ועל מה אתה מקונן? אם אתה בוחר לקונן כל היום על מצבך הקשה, הגשמי או אפילו הרוחני – אתה פותח פתח לקליפה הידועה – 'לילית' הנקראת על שם היללה – להיאחז בך. היא כל כולה יללה, והיא יודעת היטב איך לנצל את היללה שלך ולהפוך אותה לעצבות, חלישות הדעת ורפיון ידיים, יללה המביאה בסופו של דבר לניתוק גמור של הברית בינינו לבין ה' רח"ל (ליקוטי מוהר"ן, רה).

אבל אם אתה בוחר לנצל את בין המצרים / חצות הלילה" / שעת ה"התבודדות", ליילל אז לפני ה' ולספר לפניו כמה קשה לך, כמה מר לך – הרי שלא רק אינך הורס, אלא אתה 'בונה' ומתקן. ה"קינות" שלך הופכות ל"תיקון". (ליקוטי מוהר"ן, רמז).

היללה הקיימת בתוך לבנו, כשהיא לא באה לידי ביטוי נכון, הריהי מזינה את הטומאה. 'נחש עפר לחמו' – העפרורית שהיא העצבות, מזינה את יצר הרע ונותנת לו כח להפיל אותנו ברשתו.

אך אם אתה לוקח איתך את היללה הזאת למקום הנכון, לזמן הנכון, לפינת ההתבודדות, לשעת החצות, לבין המצרים – ושם אתה שופך אותה לפני ה' – הרגת את היצר, ובמקום להזין אותו עם היללה, הזנת בה את כוחות הקדושה, הוספת ספסלים לבית מדרשם של 'אבלי ציון וירושלים', ובכך מנעת את בכי השכינה וזכית לנחמה.