וכן הוא בגשמיות גם כן כשעוברים על האדם צרות ויסורים שונים, והם אוטמין את לבבו, עד שקשה וכבד לו אפילו להתפלל ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, אז דוקא צריך האדם לחפש ולמצוא את ההרחבות, שהשם יתברך מרחיב לו בתוך צרותיו והטובות שעשה עמו עד הנה ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה בודאי יופתח לבבו ויוכל להתפלל ולצעוק לה' יתברך כראוי.

ועין ב"ליקוטי הלכות", הלכות כלאי בהמה, שזה בחינת "לעולם יהיה אדם מודה על העבר". ועל ידי זה יוכל להיות צועק לעתיד לבוא, בחינת: לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. ומפרש בזה מה שכתוב אצל דוד: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ה' מה רבו צרי וכו', כי על ידי שהתחיל לזמר המזמור ולהודות לה' יתברך מה שאבשלום בנו רודף אחריו, כי סתם ברא מרחם על אבא [מן הסתם בן מרחם על אביו], על ידי זה היה יכול לצעוק כראוי אחר כך: ה' מה רבו צרי, ובלא העצה הזאת היה קשה לו אז לצעוק לה' יתברך כראוי, עין שם.

הפעם אנו לומדים על זווית נוספת שבחידושו של רבי נחמן על דרך ההתבודדות. דרך לימוד זה המופיע לפנינו, נוכל לראות פן נוסף אצל מי שילך בדרך זו.

אם נסכם את תמצית הרעיון שמובא כאן, רבי נחמן מלמד שכשיש קושי להתפלל עקב צרות גשמיות והלב אטום, צריך למצוא את ההרחבות שבתוך הצרות, את הדברים שבהם הוא רואה את רחמי ה' עליו, ואז לבבו ייפתח לתפילה. העצה כאן לכאורה היא דרך לראות את חסדי ה' גם במצבו, וממילא הוא לא ירגיש מיואש או ממורמר מהצרות. אבל אם כן, מדוע לא מספיקה לכך האמונה שהכול לטובה? ואם נאמר שזאת עצה לאמונה, מה הקשר שלה לתפילה בה אנו עוסקים?

כמו כן צריך להבין את משמעות המילים "בצר הרחבת לי". כיצד הצרה וההרחבה אפשריות בו זמנית? הלוא על אחת מהן להתקזז בשניה שיותר גדולה ממנה?

אחרי שאבשלום ממריד את העם נגד דוד המלך אביו, ודוד המלך עובר כמה בזיונות, נאמר: "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה". מקשה המדרש מתיאור נוסף על אותו מצב שנאמר בתהילים: "מזמור לדוד בברחו  מפני אבשלום בנו". מהלשון מזמור משמע שהיה לדוד על מה לזמר באותו מצב קשה בו בכה. כיצד התקיימו שני הדברים יחדיו? "אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה? אמר רבי אבא בר כהנא: למה הוא דומה? למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוג (מחנך) שלו אחריו הלך ומצא אותו בוכה ומזמר. אמר לו פדגוגו: אם אתה מזמר למה אתה בוכה, ואם בוכה למה אתה מזמר? אמר לו: בוכה אני שהקנטתי את אבא, ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה. ולא די שלא הרגני, אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין".

במדרש זה אפשר כמעט ולראות דוגמא מוחשית לקיום העצה של "בצר הרחבת לי". בשלב הראשון אנחנו רואים שדוד המלך בוכה ושמח. השמחה לא מבטלת את הכאב, והכאב לא מבטל את השמחה. גם אם לא הבנו איך, הצירוף של "בצר" ו"הרחבת" ברור: יש גם צרה, וגם הרחבה.

מתוך ניסיון להבין למה העונש בא בצורה כזאת, שמצד אחד האב שולח את אנשיו לטפל בעונשו המגיע לו, אבל מלוא חומרת הדין לא מתקיימת אצלו, מגיע הבן למסקנה: ברור שיש כאן מטרה להעניש, שכמובן שהיא בדין. אבל זה לא עונש רגיל, יש כאן עונש שעומד מאחוריו משהו. הרצון לקיים את הנענש, בכל מקרה. העונש יוצא מנקודת הנחה שכל העונש צריך לבוא בצורה כזאת שהנענש עדיין קיים.

כל צרה ממילא, לא יכולה לבטל ולהשבית את האדם לגמרי. כביכול, בתוך הצרה בעצמה יש לו מקום בו הוא יכול להתקיים ולחיות. המקום הזה הוא רחמי ה', שכשהוא חש אותם ונמצא לידם, הוא רואה את המקום בו הוא תמיד יכול להתקיים. "ה' סלעי ומצודתי אלוקי אבטח בו" (תהילים יח). המבצר הבטוח ביותר שיש לאדם נמצא אצל ה'. כל דבר בחיים יכול להיעצר ולהתכלות, אבל כל זמן שאדם חי, יש לו את הביטחון הגדול ברצון ה' שמקיים אותו מחדש בכל פעם, ונותן לו משמעות גם לחיים קשים וצרים.

זהו השבח המיוחד של "בצר הרחבת לי", אותו מזכיר דוד המלך. אין כאן הודאה על טובה בלבד, אלא הודאה שמובילה לתפילה וביטחון בה', אותה רואה רבי נתן רמוזה במשנה בברכות (פרק ט משנה ד): "ונותן הודאה לשעבר ומתפלל לעתיד לבוא": ההודאה והתפילה קשורות אחת לשניה. התפילה היא נגזרת טבעית מהכרה כזאת, כי אם המקום היחיד בו אני באמת יכול להיות הוא אצל רחמי ה', אז אני בהכרח ארצה להתפלל אליו. לא רק בגלל שאני יודע שהוא יכול להושיע אותי, אלא בגלל שאני מרגיש שהוא היחיד שאני יכול לחיות בצילו. "ה' צילך", צל מסוכך ומגן מכל צרה וקושי. המקום – כך כינו חז"ל את הקב"ה, "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". כל העולם כולו נמצא במקום שלו. הוא המקום בו הכול מתקיים – החסד העליון שנותן ביטחון לכל אחד, ביטחון עתידי בכך שהוא יוכל להמשיך, כשיש מישהו שעומד על גביו ושומר אותו.

* * *

גם עצה זו מתקשרת לדרכו הכללית של רבי נחמן בדרך ההתבודדות. התפילה האישית יכולה להביא את האדם להכרה הרבה יותר ברורה איך שכל אחד, מי שלא יהיה, יש לו מקום אצל ה'. "שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו" (תהילים סה, ג). כולם יכולים לבוא אל ה', ולחסות בצילו. כשאדם מתפלל את התפילה האישית שלו כדרך חיים, ביטחונו בה' מתחזק, וכל יום הוא שואב כוחות מחודשים בידיעה על המקום שמחזיק אותו בכל מצב שיהיה בו – מקומו של עולם.