ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן:
תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ וכו'.
תפילה מנין, שנאמר:
קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'
(ברכות לב:)

עבודת ה' היא דבר שצריך חיזוק מעצם טבעו. כנגד המחשבה הראשונית שברגע שקניתי קניין נפשי על דבר שבקדושה, הוא נשאר אצלי לתמיד בצורה סטטית, מתברר לאדם שוב ושוב שאם הוא לא מתחזק מחדש כל הזמן, הוא עלול לאבד גם את מה שבידו. הדבר הזה יכול לקרות גם מצד התחדשות היצר שבכל יום, כמו שחז"ל אומרים (קידושין לא ע"ב), אולם יש כאן משמעות נוספת. הרבה פעמים אנחנו עושים מעשים ותולים אותם בעוד הרבה גורמים מבלי לשים לב לכך בשעת המעשה, אבל לאורך זמן מגלים את זה במבחן המעשה. לדוגמא: מתוך התרוממות שהייתה לי החלטתי שאני מקבל על עצמי הנהגה טובה מסוימת שכעת אני לקוי בה. ההחלטה הייתה עם הרבה רצון טוב וחשק אמיתי להתמיד בה. יום אחד מגיע מצב חדש, שמעמיד אותי בקושי חדש שלא הכרתי אותו לפני כן, בדיוק בנקודה שרציתי לשפר. אני מייד מתרפה, מרגיש הרבה פחות את המתח בין הרצון ובין ההגשמה. פתאום נראה לי שיש פער עצום ביניהם, בין הרצון והמציאות.

כל התרפות בעצם מגלה לי על אופי הרצון שהיה לי. רצון שפועל מראש באופן שיהיו לו תנאים קלים, הוא לא רצון מושלם. רצון שלא רוצה את הדבר מצד עצמו, אלא גם את ההתאמה הנוחה למציאות – תנאים קלים, ללא קשיים מיוחדים – הוא רצון שלא יכול להוציא דברים מהכוח אל הפועל באמת, אלא הוא משתמש בעזרים: רצון קטן, ביחד עם תנאים קלים. לכן הוא נשבר מהתמודדויות חדשות, מזמן שחולף ללא שינוי ניכר.

בכל התחזקות אני מגלה מחדש את אופי הרצון שאני רוצה שיהיה לי. אני לא רציתי מעולם להתקדם הלאה, להתקרב אל ה', בגלל שזה היה קל, אז החלטתי ללכת על זה. זה רצון קיומי, שלא יכול להיות תלותי. קשה לי עכשיו – ואז מה? כאשר הרצון הוא אמיתי וחזק, אין משמעות למרחק בין הרצון ורמת המעשה. בוודאי שאני לא אוכל להגשים אותו באותו הרגע, אולי רק בעתיד הרחוק. אבל כל זה לא מערער את חוזק הרצון שלי, כי הוא יודע שככה צריך להיות. השאלות 'איך' ו'מתי' הן לא הנושא, כמו שהשאלה האם אני רוצה לחיות לא תלויה בשאלה 'איך אני אחיה' או 'מתי אני כבר אחיה'.

ארבעה דברים, אומרים חז"ל, צריכים חיזוק תמידי. בדברים הללו, ההתנגשות הזאת שבין הרצון ובין המציאות ההפוכה היא מאוד שכיחה. פה אני פשוט מוכרח לברר את עומק הרצון האמיתי, כי בלי זה, אין לי אפשרות להמשיך בצורה בסיסית לקיים את המעשים הללו: תורה, תפילה וכו'. בכל דבר אחר אני גם מוכרח להתחזק, אבל לא בצורה קיומית כמו כאן. לא בצורה שבלי החיזוק אין שום אפשרות להחזיק במה שאני עושה.

* * *

בתפילה אנחנו מרגישים את ההתרפות באופן שכיח שמוכר לכל אחד: תפילה שלא נענית. על הפסוק שממנו לומדים חז"ל שיש להתחזק בתפילה, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", הם דורשים דרשה נוספת: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל" (ברכות לב ע"ב). אדם שמתפלל על דבר מסוים ולא נענה, מתרפה. בשביל להתפלל פעם שניה הפסוק אומר שהוא חייב להקדים לכך דבר אחד: "חזק ויאמץ לבך", אחרי כן תוכל בשנית "וקוה אל ה'". מהו הרפיון הזה? המלבי"ם בפירושו לתהילים מבאר (על הפסוק הזה), שבמחשבה הפשוטה שיכולה להיות על התפילה אמור לצאת לנו דבר מוזר, אך הגיוני באותו הזמן. למה אתה מקווה אל ה'? בגלל שאני רוצה את מילוי החיסרון שעליו אתה מבקש. מה רע באותו חיסרון? אתה לא רוצה להישאר במצב בו אתה חסר. בעצם, אומר המלבי"ם, אתה מקווה בשביל שתפסיק לקוות. אתה תולה את עצמך בה' בשביל שתוכל להסתדר לבד עם עצמך אחרי זה.

כאן חשוב לשים לב לנקודה חשובה: גם אם למדנו ואנחנו יודעים שמהות התפילה היא לא לבקש מה' כמו שלהבדיל אני מבקש שחבר שיעשה לי טובה, אלא מטרתה היא התקרבות לה' דרך הבקשה, אבל ברמה המעשית, אנחנו יכולים להתפלל הרבה פעמים מתוך רצון של מילוי בקשות נטו. כשמכונת הכביסה שלי התקלקלה ואני מתפלל שהכול יעבור בשלום, האם באמת באותו רגע נזכרתי שבעצם הקב"ה חסר לי בחיים, או פשוט בזה שהלכה לי מכונת הכביסה? ברמה המעשית, זה לא כל כך פשוט לבקש בכל דבר את ה' ולא את מילוי החיסרון, באותו הרגע שרק החיסרון מפריע לי. משום כך, תפילה שלא נענית מצריכה חיזוק: אם לא נענית, בתפילה שלך יכול להיות עדיין חיסרון שהיא מבקשת את המילוי של עצמה, ולא את קרבת ה', לכן "חזק ויאמץ לבך". ההתרפות באה בגלל אותה צורת חשיבה שהיתה לי בתפילה. רציתי את הישועה, והיא לא באה. קיוויתי שאפסיק לקוות, ולא קרה דבר. עצם העמידה שלי בתקווה כזאת זה דבר שאני לא יכול לעמוד בו לאורך. התאווה הגדולה למילוי החיסרון שלא באה על סיפוקה, רק מחלישה אותי. "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג) – תקווה ארוכה מזיקה לאדם. זה לא מצב בריא להיות בו.

אם כן הדברים, איך אני יכול להתחזק בתפילה? האם אני נדרש להמשיך עם ה'תוחלת ממושכה' שמכאיבה לי?

אלא שההתחזקות בתפילה, היא כמו ההתחזקות הכללית עליה דברנו לפני כן. גם כאן אני מברר את הרצון שעומד מאחורי התפילה. כשאני מתחזק בתפילה, אני מברר לעצמי שוב ושוב, שהתפילה שלי לא מבקשת את עצמה. אני לא רוצה את ה' כדי שאני אסתדר לבד. אני מתפלל כי כך מציאות – "ואני תפילה" (תהלים קט). "כי לא הייתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך" (בית אלקים, שער התפילה, ב). אני מתפלל בשביל להכיר, בשביל לדעת שוב ושוב מי אני ומה אני, ואל מי אני שב תמיד מחדש. זה לא קל להתפלל רק בשביל זה ולא לרצות את הישועה לבדה. לשם כך נדרש מאיתנו חיזוק – לברר לעצמנו שהרצון שלנו להתפלל הוא לא רצון שרוצה את ה' ביחד עם המציאות השלמה שאנחנו רוצים לעצמנו, אלא הוא רוצה את ה' לבד, בין אם אקבל ובין אם לא. מתוך הכרה כזו, אני יכול להתפלל עכשיו על מילוי החיסרון. אין לי משהו אחר, שאני יכול לשאול את עצמי אם אני רוצה להתפלל או לא. את החיים שלי אני מקבל מהתפילה – "תפילה לא-ל חיי" (תהילים מב). בצורה כזאת אני "מקווה לשם הקיווי" כלשונו של המלבי"ם. מקווה, כי כך אני. כגמול עלי אימו.