בפרשת השבוע, פרשת עקב, אנו נתקלים במושג מוסרי ממדרגה ראשונה. על הפסוק "והיה עקב תשמעון", מפרש רש"י: 'אם המצות קלות שאדם דש בעקביו – תשמעון'.

אני מנסה לדמיין יהודי כשר וירא אלוקים, שמנעוריו הוא משתדל לקיים מצוות, דש על איזו מצוה מן המצוות בעקב. לא מצליח לי.

יש אנשים 'פשוטים' יותר, שבאמת מזלזלים במצוות מסוימות, ואולי עליהם זה נאמר? אך התורה הקדושה נאמרה לכל ישראל! וחוץ מזה, וכי המצוות הללו שוות בכל אחד, שכולם מזלזלים באותן מצוות?

למה אדם מקיים מצוות? מה עומד בבסיס הקיום הזה? מה חולף בראשו של אדם המקיים את רצון האל יתברך – שם השורש של הענין. הנביא מתרה בישראל, ואומר: ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, כלומר, ההתרגלות לעשות מצוות, אפילו מתוך יראה מה', אליה וקוץ בה – אין ערך לריטואל קבוע שאין בו את נשמת ההתחדשות…

כל מצוה אמורה להיות מקויימת על ידינו באש התלהבות קדושה, תוך כדי הבעת רגשות יהודיים עמוקים, המוח החושב והלב המתרגש נקראים לגיוס מיוחד בעת קיום המצוה – כשזה אינו, העקב 'דשה' את המצוה.

אין הכוונה שיש מצוות מסוימות שאדם דש בעקב, אלא שיש מצוות מסוימות שנשכחות מני רגל, כאשר המצוות כולן נעשות על ידי האדם בקלות ראש ובדישת עקב. כך הניסוח המדויק של רש"י מצביע על כך: אם המצוות קלות… המדובר בכללות המצוות, הן קלות בעיניך, אינך מקיימן ברגש הדרוש, בעומק התובע עין בוחנת. בדקדוק של יראת שמים – הרי שפה ושם, כבר תמצא מצוות שהן 'לא חשובות' כל כך בעיניך, לחרדתך.

מצוה היא מלשון צוותא, התחברות גמורה ומוחלטת להקב"ה, ללא שיור כלל, התאהבות הדוקה בנותן המצוות… כאשר אנו מבחינים שבעינינו יש מצוה שהיא פחות חשובה – עלינו לבדוק את תקינותה של היהדות הפנימית שלנו, זו בשלמותה, אינה גורסת ויתורים על קוצו של תג ממכלול תביעותיה.

העקב היא האבר הכי פחות חשוב בגופו של אדם, לכאורה. אנו מכירים בכך, כאשר אנו דורסים ורומסים על משהו, העקב פוגשת ראשונה בדבר הנרמס, אין משהו יותר מבזה מאשר רמיסה, דריכה, בעיטת רגל גאוה…

אין מצוות ששוות פחות בעיני המאמין. יש מכלול שלם של התנהגות שגויה הגורמת למקיים המצוה לרמוס – כן… ממש כך! – את מצוותיו של הקב"ה. הפחד בפני האובדן עשוי לגרום לשינוי מהותי במסגרת חיינו, הפסוק מדבר אלינו מתוככי תפישת העולם הרדודה זו – והיה עקב? תשמעון! שם המקום להעמיק ולהתחיל לבנות מתוך ההריסות.

תשמעון! מלשון שמיעה, שהיא במהותה הרעיונית – הבנה… כדוגמת וישמע יתרו, יתרו הבין! – כך אנו, בהיותנו מוצאים את עצמנו חסרים את אותה חרדת-אהבת מצוה, מזלזלים לדעת במצוות ה' ברה מאירת עינים – התיקון הוא: תשמעון! להתחיל להבין מה הן מצוות, מה אומר הדבר הזה, שהבורא בעצמו מצוה משהו ומבקש מילוי רצונו…

וכי ניתן לומר למלך: את המצוות הללו אני מקיים, את האחרות לא? יש לזה שם אחר חוץ ממרידה במלכות?

ברור שבעצם המהות, אין אדם שרוצה למרוד במלך. כולנו שוגגים, אין לנו ידע והבנה במה שאנו עושים… אבל במסגרת המסע שלנו אל השמיעה החדשה, אל אור 'תשמעון', בה נזכה אל ההבנה העמוקה במצוות, החשיבה האלוקית האומרת – מצוה היא צוותא והתחברות אל מלך העולם, שם עלינו להסתכל על כל סטיה מהענין האלוקי כלא אחרת מאשר מרידה גסה במלך העולם, ברוך הוא וברוך שמו.

המצוות שאדם דש בעקביו… למה זה? בתפישת עולמו של הדש, מונח בסיס שעליו נבנה הזלזול, בסיס זה מורכב מהידיעה המוטעית, כי די בכמה מצוות ענקיות ו'חזקות' להיות קרוב אל הבורא! אם נישאל אם זו האמת, נתחיל לגמגם, כי בודאי מוטב מעט מאשר לא כלום – כל מצוה מקרבת אל ה', אך התפישה הזאת, שזה בסדר… היא ההתרחקות הנוראה ביותר שתיתכן – מהשם יתברך!

בדברי חז"ל מובא, כי יש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברי האדם, וכל מצוה היא כנגד אבר אחד של אדם, וכי אפשר לומר, שאדם מוותר על אבר אחד, שהרי יש לו מספיק אברים ?! האור העליון הממשיך על כל אבר את מצוותו – יהיה נעדר, ושום מצוה אחרת לא תשלימו, כי אם מצוות התשובה – מצוות תשמעון…

כנראה, בימים אלו, בהתרגש כבר ימי ההכנה לחודש אלול, הקדוש והמרעיד, זהו הזמן, להחדיר בנפש פנימה, את הרצון הכן והאמיתי, להיות מוכנים להקשיב לדבר ה', להיות מקיימים מצוות בהידור ובשלימות. והעיקר, מתוך רצון פנימי של אהבה גדולה אל הנותן תורה לעמו ישראל באהבה…

הלואי, אבא!!!