שמחה

י״ד באב תשע״ט

"…אמור מעתה: פירושם של חז"ל על "והיה עקב תשמעון" שהכוונה היא על המצוות שהאדם דש בעקביו, ופירושו של רבינו שכוונת הפסוק על שמחה שמגיעה עד לרגליים – עולים בקנה אחד. כי אכן, אין לך מצווה שהאדם דש בעקביו כמצוות השמחה והריקודים"

מצווה שאדם דש בעקביו: שמחה

חשבתם אולי פעם: מדוע קשה כל כך לשמוח? מה כל כך מסובך בלקום ולרקוד על שזכינו להיות יהודים? האם מדובר רק בקושי, או במשהו נוסף?

ובכן, מלבד הכבדות והעצבות שלא נותנות לרקוד, יש כאן משהו נוסף: הזלזול במצוות השמחה והריקודים! "כי זולת אשר תתגבר על האדם כבידות הדבר הזה, מעוצם ההרפתקאות העוברים על כל אחד בגוף ונפש, וההתגברות גדול ועצום כל כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירת נפש ממש – אף גם זאת, אשר תתגבר מאד מאד על האדם הקַלוּת; שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הזה, עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל" (כוכבי אור, ששון ושמחה, פתיחה).

גם אם שמענו לא פעם ולא פעמיים ש"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כד) – עדיין לא קלטנו שאכן השמחה היא 'מצוה', ולא רק מצוה אלא 'מצוה גדולה', כפשוטו! עדיין נראה לנו שהשמחה והריקודים הם 'לוקסוס רוחני', ולכל היותר, ענין של 'מצב רוח' ומוטיבציה…

גם כאשר יצא לנו לראות בליקוטי מוהר"ן, "שתיכף כשאדם רוצה להיכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי עצבות היא סטרא אחרא והשם יתברך שונא אותה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מח)  – המשכנו לחשוב, שעצבות היא סך הכל מטרד, אך לא עבירה פלילית.

כשעובר שבוע ולא זכינו ח"ו ללמוד בהתמדה, אנו מרגישים לא טוב. אך אם עבר שבוע, ולא התאמצנו לשמוח בשמחת יהדותנו ובשמחת המצוות – ההרגשה לא נוראה כל כך…

* * *

על הפסוק הראשון בפרשת השבוע – "והיה עקב תשמעון" – מפרש רש"י: "אם המצות קלות שאדם דש בעקביו, תשמעון – ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו' – ישמור לך הבטחתו" (רש"י).

כשאומרים לנו "מצוות שאדם דש בעקביו", על מה אנו חושבים? אולי על 'לשון הרע', על 'גזל שינה'… אך, כאן בא רבי אברהם ב"ר נחמן ומפתיע אותנו, לאמר: "אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה והריקודים". מצוות השמחה והריקודים, היא המצווה המזולזלת והנרמסת ביותר.

מהיכן למד זאת רבי אברהם? דבר ראשון, מהשטח. אך גם מדיוק נפלא בליקוטי מוהר"ן, כדלהלן:

את הפסוק "והיה עקב תשמעון", מפרש רבינו על השמחה שמגיעה עד לרגליים ומרקידה את האדם. וכך הוא כותב בליקוטי מוהר"ן: " 'והיה' לשון שמחה. 'עקב' הם הרגלין. היינו לזכות לשמחה עד שהעקביים שהם הרגלין ישמעו השמחה" (ליקוטי מוהר"ן, קסט).

זהו אם כן פירושו של רבינו בפסוק זה. והנה, לפי הכלל ה-11 בלימוד העיון של ליקוטי מוהר"ן(מתוך 18 כללי העיון שהציב רבי אברהם ב"ר נחמן בראש ספרו "ביאור הליקוטים"), עלינו למצוא את החיבור בין פירושו של רבינו בפסוק לבין הפירוש הפשוט ופירושם של חז"ל באותו פסוק.

אם כן, אמור מעתה: פירושם של חז"ל על "והיה עקב תשמעון" שהכוונה היא על המצוות שהאדם דש בעקביו, ופירושו של רבינו שכוונת הפסוק על שמחה שמגיעה עד לרגליים – עולים בקנה אחד. כי אכן, אין לך מצווה שהאדם דש בעקביו כמצוות השמחה והריקודים.

מצווה זו לא רק שהיא מזולזלת ודשים אותה בעקב, אלא ישנם כאלה שגם רואים בה את ההיפך מיראת שמים. כי "הבעל דבר מתלבש עצמו במצות היראה, ומכניס ומביא גם בלב הכשרים, שחלילה לבלות זמן על המחאת כף וריקודין ושמחה בה' " (ששון ושמחה, תפילה ה). על כך מתפלל רבי אברהם ב"ר נחמן: "הצילני ברחמיך מכל מיני מבוכות וטעויות שבעולם".

* * *

אכן, רבינו הקדוש, רבינו נחמן "בן שמחה", מחזיר את מצוות השמחה והריקודים למקומה הנכון; הוא מכריז "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!". מלבד זאת "גילה כמה תורות גבוהות מאד על ענין ריקודין והמחאת כף" (חיי מוהר"ן, קטז).

מעתה שוב אין פלא, מדוע תפסו הריקודים מקום נכבד כל כך אצל אנשי רבינו. לא לחינם רושם מוהרנ"ת ביומנו כדלהלן:

"ואלו מעט הריקודין והשמחה באותו הלילה, היה יקר בעיני מאד מפז ומפנינים. כי נתייאשתי מלשמוח באותו העת, כי כבר נרדמתי; והשם היה בעזרי לבוא לשמחה אז. שהוא אצלי דבר גדול. כי כל זמן שאני זוכה להיות בשמחה, אפילו בחול, הוא אצלי יקר מאד ומצוה גדולה. כי רבנו זכרונו לברכה הזהירני מאד מאד להיות אך שמח תמיד, ולהכריח עצמנו בכל הכוחות להיות בשמחה תמיד. והעיקר, לשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא דייקא, כמבואר אצלנו כמה פעמים" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, לו).

כן גם אצל אנ"ש לדורותיהם, ניתן למצוא ביומניהם תיאורים נלבבים על הריקודים שזכו לרקוד. רבי שמואל העשיל פרידמן, שהתקרב לאנ"ש בברדיטשוב, ולאחר מכן עלה לארץ, כותב ביומנו: "כשראיתי בפעם הראשונה העבודה של אנ"ש הנחמדים, איך ר' ישראל אומר 'חצות' במסירות נפש, ושאר הדברים, איך הוא מרקד – כי לא ידעתי כלל שיש בריקודין גם כן 'עבודה' – נתקשרתי אליהם באהבה גדולה וחשבתי אותם למעלה מגדר אנושי. ותיכף נתיישב אצלי כל הקושיות מדוע חולקים על ברסלבר חסידים"… וכך, מלא כל יומנו (שנדפס לאחרונה, תחת השם "תולדות שמואל") בתיאורים על ריקודים, כשהוא דואג גם להצטדק, ש"אל ייפלא בעיני הקורא מה שאני כותב לזיכרון כמה פעמים שהיינו בשמחה ורקדנו, כי מי שבקי בספרי רבינו ז"ל לא ייפלא בעיניו זאת, כי מבואר שם כמה וכמה תיקונים הנעשים על ידי השמחה והריקודים".

* * *

כמה מתאים לסיים, בעדותו של חסיד חב"ד, ר' מוטל ליפשיץ, ששהה באומן בשנות תרפ"ז, שמספר בשפתו הלבבית:

"כבר בזמנו אמרתי שהאווירה באומן התחלקה לשנים: 'פורים' ו'יום הכיפורים', כששני מועדים אלו משמשים בעירבוביא, ומלכות אחת נוגעת בחבירתה; מצד אחד היו שם בכיות ויללות ואנחות וזעקות עד לב השמים. אך מצד שני, השמחה שהייתה שם… מה אומר לכם ילדיי היקרים? היו רוקדים שם יומם ולילה. כך זה היה נראה: שני חסידים מתחילים לרקוד, שלישי מצטרף, רביעי, חמישי, שישי… ולאט לאט הולך המעגל וכובש. עשרות חסידים מרקדים ומקפצים בהתלהבות, כשאליהם מצטרפים עוד ועוד, זקנים עם נערים. איי, איזה ריקודים… הם ידעו לרקוד החבר'ה האלה… נו, 'דער רבי האט דאך גיהייסן פריילאך זיין' [= 'הרבי הרי ציוה להיות בשמחה']…"

(מתוך בטאון "מאור הנחל" גליון 40 עמוד 42).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support