עוד מעט יכוסו הדרכים המובילות למירון ברבבות אלפי ישראל. העולים לרגל יעלו ויבואו איש ואיש בדרכו, ברכבו וברגליו.

מדי שנה חוזר על עצמו המחזה: ההמונים נוהרים לרבי שמעון, הם מחפשים משהו. מה הם מחפשים שם? אולי ישועות, רפואות, פרנסות, הצלחות. אולי. אבל הפלא עומד בעינו – כל המחפשים הללו באים דווקא לכאן, למירון; כל הרצונות הללו מתנקזים לרבי שמעון. מסתתר כאן משהו…

* * *

הכלל אומר שכדי למצוא – יש לחפש.

בכל נושא הכלל תקף, העולם מלא בידע ובחכמת חיים, אולם התבונה אינה נוהגת לבוא מאליה. המחכימים הם המחפשים.

אדם רוכש מקצוע וצובר ניסיון מתוך התעניינות, חשוב לו לדעת וזו הסיבה שהוא לומד. לצידו ממשיכים אנשים רבים בשגרתם, אפילו אינם מתעכבים לרגע להתעניין, ללמוד גם כן. תלמידים יכולים לשבת בכפיפה אחת, מול מלמד אחד, על שולחן אחד, בחלל הכיתה ירחפו תובנות נפלאות ושיעורים מאלפים, וראה זה פלא – חלק מהתלמידים ייצאו משם מלומדים יותר, ואילו אחרים ייצאו כפי שנכנסו, כאילו מאומה לא נלמד שם. כוח הקניין החזק והחשוב ביותר הוא – חיפוש, שאיפה, רצון ללמוד.

אם בחכמות חיצוניות כך, בחכמת התורה על אחת כמה וכמה. התורה איננה מתפייסת ללומדה אם לא שיבקש אחריה, יתאמץ ובעיקר יחפש, יחפש, ושוב יחפש: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת השם ודעת אלוקים תמצא". המציאה היא פרי וענף, והחיפוש שורש.

כך הם הדברים גם בנוגע לקיום התורה. העולם מלא בתורה, בחכמת התורה, ובכל זאת אין דבר שיבטיח את קיום התורה כמו חיפוש אחריה. כל זמן שיהודים משוטטים בחיפוש אחר תורה, מובטח לנו קיומה.

להסכים לקבל

מיהו מחפש אמיתי? למחפש הזה יש סימן היכר מובהק – "מכל מלמדיי השכלתי". הוא יאות ללמוד תמיד מכל מי שיעניק לו תורת אמת. איש מוכה צמא יסכים לקבל כוס של רוויה מכל מי שיגישה לו. הוא לא יתעכב על חשבונות צדדיים של כבוד וכדומה, הוא צמא. "הוי כל צמא לכו למים", הצמאים רצים לקראת המים, מימי הדעת, הם מבינים שאת המציאה המבוקשת יש לקבל ממי שבידו להעניק ולתת. הנקודה הזו היא שער גדול בעבודת הבורא.

הבה נשים לב: התורה עוברת מדור לדור. יש בה חלקים של פשט, רמז, דרש וסוד. כל חלקי התורה ללא יוצא מן הכלל עברו ונמסרו לנו באמצעות אנשים, כלומר מחפשים. מה היה באותם מוסרי התורה שלא היה באחרים? דבר אחד: הם חיפשו יותר. המחפשים מצאו, ואם נפשך למצוא – לך אצל המחפשים, ורווה תשוקתך.

ביאור בגמרא, רש"י ותוספות עובר באמצעות רב ותלמיד. הלומד מתקשה והרב מסביר, וכך מונחל הפשט ועובר מדור לדור. פסקי הלכה אף הם עוברים משואל למשיב, רב ותלמיד. כך היא דרכה של תורה. החיפוש מוליד מענה.

אך לתורה רובד נוסף, עמוק יותר – רובד הנשמה. העבודה שבלב. זוהי הרקמה הפנימית של העולם והנפש, ומאמרי הזוהר מלאים וגדושים ממנה. האם יתכן שהתורה הזו תעבור באופן שונה? כדי לשמוע פסק הלכה הולכים לרב, כדי לדעת איך לחזק אמונה נפולה, לעורר התלהבות או להתחדש בעבודת השם – מוכרחים גם כן ללכת לרב. לחפש מענה ולגשת למי שהדבר המבוקש מצוי בידיו.

כאן מתחילה ההבטחה של רשב"י, "כי לא תשכח מפי זרעו". התורה לא תשכח, כל זמן שניאות לחפש אחריה בכל רגע פנוי. בכל מצב. תמיד.

כי לא תשכח

הדור שלנו אינו מובן מאליו.

לפני הרבה זמנים ודורות התאספו חכמים מגדולי הדור דאז, בכרם ביבנה. היה זה לאחר חורבן הבית ולאור המצב הם קבעו ש"עתידה תורה שתשכח מישראל". לא יהיה סיכוי לדור שלנו לשמר באוצרותיו תורה, אמונה, עבודת הבורא.

דור לאחר מכן, התייצב רשב"י ואמר "חס ושלום שתשכח תורה מישראל", הוא הוציא את הבטחתו מהפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" וגילה דעת שבאמצעות ספר הזוהר ייצאו מן הגלות. להבטחה הזו יש תנאי – מוכרחים לחפש, בבחינת "ישוטטו לבקש דבר השם". השיטוט הזה הוא שמוביל את כל עם ישראל לרבי שמעון בל"ג בעומר. בפנימיותו, כל יהודי יודע היכן הכתובת הנכונה לחפש את שנפשו אהבה.

יש בעבודת החיפוש נקודה נוספת, היא נאמרת בפרשת השבוע. "אם בחקותי תלכו" – ההליכה הזו היא הדרך האמיתית בקיום התורה. חוקות התורה הם דרך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". האור החיים הקדוש כותב, שהאופן הראוי בקיום התורה היא, ללכת עימה בכל הדרכים, גם בארציות, גם בפרנסה, באכילה ושתייה. חוקות התורה נועדו להדריך אותנו כאן בעולם הזה, למצוא בכל דבר את השי"ת, לגלות רמזים של אמונה, התעוררויות, התקרבות ויראת שמים. מי מלמד תורה בצורה שכזו? האנשים שחיפשו אותה באופן הזה, הצדיקים המופלגים. ל"ג בעומר הוא יום של חיפוש.