וכן אחר כך באו כמה צדיקים ועסקו בתפלה הרבה וחברו תפלות ופיוטים הרבה, עד שבא האר"י הקדוש, זכר צדיק לברכה, ותלמידיו הקדושים, וחברו לנו גם כן כמה תפלות כמו הספר "שערי ציון" וכו', ואחר כך בא הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה, ועסק הרבה בהתבודדות ובפרישות וגלה גודל מעלת התפלה, כידוע בספרים הקדושים שנתיסדו על יסוד חכמת הבעל שם טוב הקדוש, זכר צדיק לברכה.

ועין בספר "סור מרע ועשה טוב" להרב הצדיק מורנו הרב רבי צבי מזידטשוב שכתב שם, אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה לעמוד ולבקש על נפשו האומללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים. ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפשוט ידיים ורגלים בדברים רכים לאמר כבן לפני אביו, ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עוונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזוהר (נשא קכד.): מדחריב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים בלבד [משחרב בית המקדש לא נותרה בידינו אלא מצוות ההתוודות על החטא] . ויבקש מאלוקיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם ויאריך בענין זה, ובודאי זה נבחר מכל התעניתים וכו' עין שם. ומביא שם גם כן בשם ספר "בית מדות" כתיבת יד המיוחס להאר"י, זכר צדיק לברכה, שצריך האדם להתבודד בינו לבין קונו וידבר לאל יתברך רכות, כאשר ידבר העבד אל רבו ובן עם אביו, עד כאן לשונו.

תפילה אישית – הדרך לכל אחד?

עד עכשיו ראינו ראיות רבות לכך שהתפילה על כל דבר הייתה דרך הצדיקים כבר מאדם הראשון, ועל כך שהתפילה היא ישועתו וקיומו של כל אדם ללא יוצא מן הכלל. ראיות אלו נראות מתוך תיאור התורה את מעשיהם. לכאורה, הוכחה זו איננה שונה מאלו שקדמו לה: גם כאן ניתן לראות שתפילה הייתה דבר שעסקו בו צדיקים רבים. אמנם, קשה לומר שזאת הראיה. בין אם התפילה היא חיוב מהתורה או מדברי חכמים, בסופו של דבר היא מצווה. וכי עלה על דעתנו שגדולי ישראל לא ישימו לב אליה? היכן נמצאת ההוכחה על דרך התפילה התמידית, על התפילה האישית שצריכה להיות לכל אחד עם בוראו?

תפילת הצדיקים

ניתן לראות פן שונה בהוכחה זו. גדולי ישראל לא רק התפללו, אלא גילו לאחרים את התפילה. "דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז): חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה" (בבא בתרא דף קטז ע"א). "כי עיקר התפילה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור" (ליקוטי מוהר"ן סימן י, אות ד). הקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתו של כל אחד, אך את עומק התפילה – משיגים רק הצדיקים. משום כך קיימת חובה מיוחדת ללכת לצדיקים שיתפללו על החולה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סע' י). "זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו" (משלי טו, ח), רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים.

משום כך אנחנו מוצאים שגדולי ישראל התעסקו בחיבור תפילות לכלל ישראל, אם זה סליחות ופיוטים, או תפילות על כל נושא אחר. נכון שהיו מספיק פיוטים ותפילות גם לפני שהם הוסיפו משלהם, אך הם ראו צורך בכתיבת תפילה המתאימה לאותו דור, כפי מה שצריך להתבצע באותו זמן על ידי התפילה. בחלק זה עסקו תלמידי האר"י הקדוש, וחכמים מאוחרים יותר – רבי נתן למשל כתב את הספר "ליקוטי תפילות", מתוך רצון לתת כלים לתפילה על דברים שבקדושה ועל מלחמת היצר, לאנשי דורו וגם לדורנו אנו. "ואמר [רבי נתן] פעם אחת על התפילות האלו לשון הכתוב: "תיכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה", היינו, שהתפילות האלה, נכתבו לדור אחרון" (הקדמה להשתפכות הנפש).

ענין התפילה – בקשת רחמים

אמת, יכולנו להישאר עם התפילות שכבר נכתבו. הבקשה בסופו של דבר היא אותו בקשה, במילים קצת שונות. אך להלכה נפסק, "ואלו נאמרים בכל לשון… תפילה" (סוטה דף לב ע"א), ומסבירה הגמרא: "תפילה – רחמי היא, כל היכא דבעי מצלי". עניין התפילה הוא בקשת רחמים, לפיכך בכל צורה שהאדם רוצה להתפלל, יעשה. מוסיף רש"י: לא צריך פסוק להוכיח את הדין הזה. מאחר וזהו כל עניינה של התפילה – התבטאות עצמית בשיחה לפני ה' – מוכרח שהיא תיעשה בכל לשון, במקרה ששפת האם של אדם אינה לשון הקודש והוא מצליח לבטא את עצמו בטבעיות בה. המילה רחמים היא מלשון 'רֶחֶם' בו נושאת האם את עוברה, ומאפשרת לו קיום שם. בקשת רחמים היא לא רק בקשה למילוי חיסרון מסוים, היא בקשה שכביכול הקב"ה ישא אותנו ברחמו. אנחנו לא רוצים את הפיתרון, אנחנו רוצים את זה יחד עם הקב"ה, לחוש את קירבתו על ידי הישועה שנקבל ממנו. "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט). ה'אשריך' לא בא על כך שאיזה טוב לנו, אנחנו יכולים לקבל את הכל. הוא בא על דבר יותר עמוק – "מי כמוך עם נושע בה'", ודורשים חז"ל: "הושע לא נאמר, אלא נושע. ישראל, במה הם נפדים? כביכול בהקדוש ברוך הוא" (תנחומא, אחרי מות סימן יח). הפיתרון לבעיות שלנו לא נמצא רק בפיתרון, אלא הישועה האמיתית שלנו היא "כביכול בהקדוש ברוך הוא"- בהתגלות שלו אלינו כשהוא עונה לתפילותינו, בזה אנחנו מרגישים שלמים. רחמים כאלו אנחנו מבקשים- שהקב"ה ירחם עלינו, וכביכול ישא אותנו ברחמו, מתוך קירוב אליו.

את היסוד הזה בתפילה, באו הצדיקים להחדיר בנו. עם הזמן הנחות יסוד נשכחות. אנחנו לא מתחבאים מאחורי איזה טקסט שכתבו לפני הרבה זמן, ואיך שהוא דרכו נוצר איזה קשר ביני ובין בורא עולם. הקשר האמיתי שיש לך איתו הוא קשר כזה שאתה אמור להביע במילים שלך, בהשתפכות הנפש. "כי מובן לכל משכיל, שאין איסור לחבר תפלות מי שאינו במדרגת בני עליה בעלי רוח הקדש, כמו ששאר מחברי ספרים אין חיוב שיהיו בעלי רוח הקדש, כי לא בשמים היא" (הקדמת רבי נתן לליקוטי תפילות). לא בשמים היא – וכשהקדוש ברוך הוא מגלה שהוא רוצה בתפילתנו (יבמות דף ס ע"א), הכוונה לתפילה שלנו. כמו שאתה, איך שאתה, והמילים שעומדות לך בפה.

התבודדות

ובשלב שתפילות חדשות לא מספיקות להעביר את הרעיון הזה, חוזרים הצדיקים ומדגישים את רעיון ההתבודדות, שכפי שראינו בעבר שכבר השבטים ודוד המלך ועוד היו יוצאים למקומות מבודדים לדבר עם ה' (למרות שבעיקרון את ההתבודדות אפשר לבצע גם במקום הומה בני אדם). הרמב"ם (שהיה נוהג להתבודד ולהתפלל אז, ספר חרדים פרק ע"ג), רבינו בחיי בעל חובות הלבבות, רבינו יונה (שנהגו באופן דומה, ספר חרדים שם) הרמב"ן (הכותב שיש להקדיש יום בשבוע להתבודדות), המאירי (הכותב שיש לכל אדם לחדש תפילה מליבו על כל צורך, חידושיו לברכות דף כח ע"ב), השל"ה הקדוש ("למעלת התבודדות אין שיעור, וסימנך אני והו הושיעה נא, כשאני בהתבודדות עם 'והו' שהוא השכינה, אזי לה' הישועה", הגהות למסכת יומא), האר"י הקדוש (כמובא בספר 'בית מידות' המצוטט בתחילת הדברים), תלמידי הבעל-שם-טוב ותלמידיהם- ר' קלונימוס קלמן (הכותב כן בספרו 'מאור ושמש'), ר' אלימלך מליז'נסק (נעם אלימלך, הנהגות), ר' אהרן מקרלין (הכותב בספרו 'בית אהרן' להקדיש שעה ביום לכך), ר' מרדכי מלכוביץ (הכותב להקדיש לכך שעה או חצי שעה, ליקוטי אמרים), החפץ חיים ("עתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדותו, איך היה משוחח עם השי"ת בשפת אם כדבר איש אל רעהו ומנהל איתו שיחות ארוכות", ספר החפץ חיים ופועלו), ועוד רבים שהיו נוהגים לעשות כך.

הדגש שכולם באו להדגיש הוא: דבר בשפה שלך. שפוך את ליבך באמת, ורק כך תוכל להיוושע באמת, ולהתקרב לבוראך.