דומה שהטרגדיה הנוראה ביותר שאירעה מימות עולם היתה בימי המבול; כל היקום כולו על כל יושביו נמחו מעל פני האדמה בעקבות מי המבול. בהכרח שהיתה זו מדת הדין בשיאה ותוקפה הקשה ביותר. אם כאשר רק חיל המצרים האכזריים טבעו בים לא אבה הקב"ה לשמוע שירה מכיון שהם מעשי ידיו יתברך (סנהדרין לט:), ק"ו בן בנו של ק"ו כאשר כל הבריאה כולה נמחית מעל פני האדמה, בהכרח שהוגדשה הסאה של העוונות באופן כזה שהבעיר כביכול את הכעס והחימה מבלי יכולת שאת עוד.

גם בתוקף מידת הדין האירה מידת הרחמים

ואעפ"כ, גם בתוך תוכה של תבערת הדין לא נגנזה מדת הרחמנות, גם שם נשארה מדת האהבה. וכשאנו באים להזכיר ולעורר מדת רחמנותו ואהבתו יתברך גם בתוקף הדין בימי ראש השנה, אנו מזכירים את מי המבול דוקא: "וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, על כן זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים". "כי מזכירין אותו יתברך עוצם חסדו ורחמיו איך הוא חפץ בקיום העולם שגם בימי נח שהיה חושך כזה בעולם אף על פי כן זכר את נח והוציאו מן התיבה והבטיחו לקיים העולם" (ליקוטי הלכות, שבת ז,עא). כי גם בחושך הנורא ביותר וגם בתבערת מדת הדין הנראית כאכזרית ביותר, טמונה אהבה בלי סוף למי שירצה להיכנס לתוך ה'תיבה' של הצדיק ולהינצל.

* * *

מבול גשמי, מבול רוחני

על המבול של מים גשמיים כבר נשבע לנו השי"ת שלא יבוא, אך מי המבול הרוחניים עודם על הארץ, והללו מתגברים ביתר שאת בעקבתא דמשיחא. שכן, "כל בלבולי המחשבות הם בחינת מבול, כי 'מבול' לשון 'בלבול,' כי עיקר בלבולי המחשבות רעות והרהורים רעים הם בפגם הקדושה רחמנא ליצלן, והם עיקר בחינת מימי המבול. ואפילו שאר מיני בלבולי מחשבות זרות ורעות, הכל נמשך משם, ומהם באים כל החטאים והפגמים שבעולם רחמנא ליצלן.

כשבלבולי המחשבות מתגברים על האדם רחמנא ליצלן, זהו בחינת 'מבול' ממש שרוצים לשטוף את האדם ממש ולהאבידו משני עולמות רח"ל" (ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה).

הרחוב הבוער באש של נסיונות ושל כפירה, מוצף במי המבול ומאיים למחות ולבלע ח"ו כל חלקה טובה. ולא רק ברחוב; גם כאשר אנו עומדים בתפילה ומנסים להתפלל, יורד עלינו מבול של מחשבות זרות ורעות, ומבלבלים ומסיחים את דעתנו.

מחשבות זרות הם בחינת מי המבול

לפעמים, המבול גובר כל כך עד שכל היקום כאילו נמחה… לא מוצאים מפלט ומחסה, מנסים בכה וכה והמחשבות רודפות מכל צד, וכלשונו של מוהרנ"ת זי"ע: "כשאדם עומד להתפלל והמחשבות מבלבלין אותו מאד מאד, והמחשבות זרות הם בחינת מי המבול. ולפעמים על ידי הפגמים של אדם שפוגם ביותר, [מתגברים] עליו הבלבולים מאד מאד, וזה בחינת 'והמים גברו מאד על הארץ ויכוסו כל ההרים הגבוהים', דהיינו שמתפשטים כל כך המחשבות זרות והבלבולים עד שאין רואה שום צד הצלה ואין לו מקום לאחוז עצמו ולעמוד שם, כי המים גברו מאד למעלה מכל ההרים, וכאילו נפל לתוך התהום ממש. אזי מאין יבוא עזרו?! ואיך אפשר לו להתפלל או לעסוק בעבודתו מתוך חשכת תהום כזה?"! (ליקו"ה, חנוכה ו).

ועדיין – לא כלו רחמיו!

ובזמן שכזה, עלינו לזכור היטב: גם בתוקף המבול האיום, עדיין לא תמו חסדיו יתברך ולא כלו רחמיו. גם אז הוא עדיין זוכר באהבה וחפץ בקיום העולם! אסור אז להיסחף עם מי המבול ולחשוב שחשוך ומשוקץ כזה שמשוקע במחשבות ומעשים כאלו, נידון לכליה.

אם רק נשכיל בעת המבול לציית לצדיק ולהאמין לו, כי אז גם מחושך זה יש לנו תקוה גדולה. וכפי שכותב מוהרנ"ת בפירוש: "כל הקלקול של דור המבול ודור הפלגה היה על ידי פגם אמונת חכמים, כי בכל דור ודור היו בוודאי צדיקים גבוהים אמתיים כגון מתושלח ונח, ואם היו מאמינים בהם היו זוכים על ידם לאמונה הקדושה ולדרך ישרה לעבודתו יתברך והיו ניצולים מן המבול ושאר צרות" (ליקוטי הלכות, פסח ו).

הדיבור של האדם – תיבת נח

ומה מלמדים אותנו החכמים – איך ניצולים בעת המבול? ע"י תיבת נח! תיבת נח, היא הדיבור של האדם, שהתנאי שבה הוא שידבר את הדיבור באמת.

"ואזי בעת המבול עיקר התיקון והצלה הוא רק על ידי בחינת 'תיבת נח', בחי' צוהר תעשה לתיבה, דהיינו שידבר הדיבור באמת לפי מדריגתו ממקום שהוא. ואזי על ידי זה, על ידי הדיבור של אמת, בחינת תיבת נח, נכנעין מי המבול" (לקו"ה חנוכה ו').

"תקנתו – שימשיך עצמו להאמת!"

וכפי שרבינו הקדוש מרחיב בענין זה במתק לשונו: "שאפילו אם הוא משוקע ח"ו בתכלית התגברות החושך והקליפה והוא כלוא ומסוגר שם, עיקר תקנתו שימשיך עצמו להאמת. ואף שאינו יכול להתפלל כלל מחמת החושך הרב, עם כל זה יראה רק לדבר הדיבור באמת באיזה מדרגה תחתונה שהוא, כגון למשל שיאמר ה' הושיעה באמת. אע"פ שאינו יכול לדבר בהתלהבות והתעוררות כראוי, אעפ"כ יכריח עצמו לדבר על כל פנים הדיבור באמת בפשיטות כפי מה שהוא" (קיצור ליקו"מ, סימן טאות ד).

* * *

אל תתבלבל. תמשיך.

רגילים אנו בעת חושך ו'מבול' של מחשבות רעות חלילה, להתבלבל ולחשוב שעתה אין כל ערך לתפילתנו. נדמה לנו שאנו והרע שבנו, הפכו לאחד. אבל אז, ודוקא אז, חייבים להאמין לחכמים, ולאחוז בכל הכח בנקודת האמת, אף כשאין הלב מרגיש ומתעורר כלל.

תפקידנו אז, להימשך אל האמת. לפתוח את חלון השכל ולהאזין לצדיק שעומד בחוץ ורואה את האמת נכוחה, שהוא יאמר לי מה הוא רואה על מצבי הנוכחי, ואת האמת הזאת לחבר באמונה אל מילות התפילה.

האמת אובייקטיבית!

אמת זו אינו תלויה בשום הרגשות. גם בתוך החושך הגדול ביותר אפשר להימשך קצת אל המציאות האלוקית האמיתית, ולהבין בפשטות: הלא סוף סוף השי"ת אוהבני וכל מילה שאני מוציא מפי אינה הולכת ריקם. זוהי המציאות הפשוטה! מה אכפת לי אם אני מרגיש זאת או לא?! וכי המציאות תלויה בהרגשתי?! וכך נכנסים בתיבות התפילה והיא המאירה ומצילה ממי המבול.