ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > תורת ברסלב > מעשה מתרנגול הודו

מעשה מתרנגול הודו

י״ח בטבת תשע״ז

לאחר ש"בן המלך" המוזכר במשל השתגע ואיבד דעתו, נפל למצב "בהמי", נתפשט ערום, זחל אל מתחת לשולחן, ואכל מאכלי בהמה, עצמות וקליפות. כך היהודי, כאשר שוכח הוא ב"עולם הבא" הנברא באות י' כאמור, מאבד הוא הדעת ונופל לתאוות בהמיות, תאוות ותענוגי ה"עולם הזה", והופך הוא מיהודי להודי, מ"בן מלך" לתרנגול הודו, ונופל הוא מאהבת ה' יתברך לאהבת התאוות הבהמיות

סיפר רבינו משל: מבן מלך אחד שהשתגע וחשב שהוא תרנגול-הודו, פשט בן המלך את בגדיו, זחל אל מתחת לשולחן והתיישב שם ואכל פירורי לחם ועצמות כתרנגול הודי. למראה בן המלך נחרדו כולם והזעיקו את טובי הרופאים לרפאותו. אך לאחר מאמצים רבים נתייאשו כל הרופאים ממנו ומשכו ידיהם, היות ובן המלך התעקש שהוא תרנגול הודו, ולא הבין מה רוצים ממנו הרופאים ושאר אנשי ארמון המלוכה, וכמובן שהמלך הצטער מאוד על כך.

יום אחד הגיע חכם אחד לארמון ופנה אל המלך ואמר: "מקבל אני על עצמי לרפאות את בנך החולה, אדוני המלך!" – מה עשה החכם, פשט אף הוא את בגדיו וזחל אל מתחת לשולחן, נתיישב שם והחל לאכול אף הוא פירורי לחם ועצמות. פתח בן המלך זוג עיניים משתאות ושאל את החכם: "מי אתה ומה מעשיך כאן?" – ענה החכם בשאלה: "ואתה מה מעשיך כאן?" – ענה בן המלך: "אני תרנגול הודו!" – אמר החכם: "אף אני תרנגול הודו!"

ישבו שניהם יחדיו ואכלו פירורים ועצמות עד שנתרגלו זה לזה. ואז רמז החכם למשרתי הארמון שיביאו להם חולצות ללבוש, ומשרתי הארמון השליכו לעברם שתי חולצות. פנה החכם ושאל את בן המלך: "האם חושב אתה שתרנגול הודו אינו יכול להסתובב כאשר הוא לבוש בחולצה?". "לפי דעתי" – המשיך החכם ואמר – "יכול תרנגול הודו להיות לבוש בחולצה ולהמשיך להיות תרנגול הודו", ולבשו שניהם החולצות.

שוב לאחר ימים מספר, רמז החכם למשרתים שזקוקים הם למכנסיים, והשליכו המשרתים לעברם שני זוגות מכנסיים. שוב פנה החכם ושאל את בן המלך: "האם חושב אתה שתרנגול הודו אינו יכול ללכת לבוש במכנסיים? אני חושב שאפשר ללבוש מכנסיים ואף על פי כן להיות תרנגול הודו!", ולבשו שניהם המכנסיים. כך המשיכו משרתי הארמון והשליכו לעברם שאר בגדים, עד שנתלבשו שניהם מכף רגל ועד ראש.

לאחר מכן רמז החכם למשרתים, והשליכו המשרתים לעברם מאכלי אדם טובים. פנה החכם ושאל שוב את בן המלך: "האם לפי דעתך כאשר תרנגולי הודו אוכלים מאכלי אדם, האם פוסקים הם מלהיות תרנגולי הודו? לפי דעתי תרנגול הודו יכול לאכול גם מאכלי אדם ולהמשיך להיות תרנגול הודו!", והחלו שניהם לאכול מאכלי אדם.

ואז פנה החכם אל בן המלך פעם נוספת ושאלו: "האם באמת אתה חושב שתרנגול הודו חייב להמצא מתחת לשולחן דוקא, ואינו יכול לשבת על כסא ליד השולחן? לפי דעתי אפשר גם לשבת על כסא ליד השולחן ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו!", ונתיישבו שניהם ליד השולחן על גבי כסאות. כך המשיך החכם ונהג עם בן המלך עד שרפאו לגמרי משגעונו.

 

מאת: הרב אהרן ישכיל

 

ובכן, כעת ניגש בעזרת ה' יתברך לביאור המעשה: "בן המלך" שבמשל מרמז על כל יהודי ויהודי, היות ועם ישראל נקראים בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלכו של עולם, כמו שנאמר (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלוקיכם…", וכן נאמר (שמות ד, כב): "…כה אמר ה' בני בכורי ישראל", ובעוד הרבה מקומות. ובכל יהודי ויהודי שוכנת נשמה אלוקית בקרבו, ואותה נשמה הינה חלק אלוקי ממעל, כלומר חלק מהקדוש ברוך הוא, כאותם בנים בגשמיות אשר הם בעצם חלק מאביהם, כך כל ישראל הם חלקים כביכול מאביהם שבשמים, הקדוש ברוך הוא.

אך "בן המלך" השתגע ונדמה היה לו שאין הוא בן מלך, אלא תרנגול הודו. ושגעון הוא מצב בו האדם מאבד את שכלו ודעתו, וממילא נופל למעין מצב "בהמי", היות וההבדל המהותי בין האדם לבהמה היא הדעת שניתנה לאדם ולא ניתנה לבהמה, וכאשר ח"ו מאבד האדם את הדעת, אזי באופן מיידי הופך הוא ל"בהמה" בדמות אדם.

ובאם נדייק בסיפור המעשה נבחין שבחר רבינו בדוגמת תרנגול ההודו דוקא, על פני שאר הבהמות, החיות והעופות, וזאת משום שההבדל בין המילה "יהודי" לבין המילה "הודי" היא האות י' שבתחילת המילה "יהודי". והאות י' מסמלת את "העולם הבא", עולם הנשמות, כדרשת חז"ל (מנחות כט:): "כי בי-ה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, יד), שהקדוש ברוך הוא צר את שני העולמות באותיות י-ה, את "העולם הבא" יצר באות י' ואת "העולם הזה" באות ה'. ואם כן, הגורם הישיר שגרם ל"בן המלך" ליפול למצב של "תרנגול הודו" הוא איבוד האות י' שבקרבו, ששכח שנשמתו היא חלק אלוקי ממעל אשר נלקחה מעולם הנשמות מ"העולם הבא" ובאה ל"עולם הזה" בתוך לבוש של גוף בשר ודם לפרק זמן מסוים (שאינו ידוע לאף אחד מאיתנו עד מתי יחיה כאן עלי אדמות ומתי ימות), ועתידה לחזור לביתה הנצחי ל"עולם הבא", אך הוא כאמור בן המלך השתגע ואיבד דעתו ושכח מזאת לגמרי.

לכן כותב רבינו בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (מאמר נ"ד): כי צריכים לשמור מאוד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעולם הבא, שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד… וכשהדעת נסתלקת ממנו, נופל מאהבת ה' יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות, בבחינת: "כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי…" (הושע ד, ו).

ובענין זכרון ה"עולם הבא" וביום המיתה, כותב על כך רבי אברהם ב"ר נחמן זצ"ל בספרו "כוכבי אור" משל על אדם אחד שנידון למוות והסיעוהו ל"גרדום" בעגלה רתומה לשני סוסים, אחד בצבע לבן והשני בצבע שחור. והנידון למוות יושב ונוסע בעגלה ואין לו שמץ של מושג כמה זמן תארך הנסיעה ל"גרדום", שנה, או יום אחד, או אולי שעה אחת, אך זאת רואה הוא בוודאות שהסוסים רצים ואינם עומדים לנוח, ואפילו לא רגע אחד, ובכל פסיעה ופסיעה הולכים הם ומתקרבים ל"גרדום". כמובן שאותו נידון למוות כאשר יראה בדרך איזו הצגה, למשל, או שאר מיני תענוגי "עולם הזה", הרי הוא אפילו לא יטרח לסובב ראשו ולהביט לשם. והנמשל הוא, שכל אדם ואדם הרי יודע שבסופו של דבר יצטרך למות ולא יחיה כאן לנצח, ושני הסוסים – הלבן והשחור – הם היום והלילה ההולכים ומקרבים את האדם לקראת יום המיתה, ואינם נעצרים ואפילו לא לרגע אחד. וממילא כאשר יודע זאת האדם בבירור, אזי כל ה"עולם הזה" ותאוותיו מתגמדות ומאבדות את ערכן בעיניו. אך כאשר  שוכח הוא באמצע הדרך לאן פניו מועדות ונדמה לו שיצא לטיול, באופן אוטומטי מתחיל הוא להתעניין בכל הנעשה מסביבו, וה"עולם הזה" ותאוותיו נעשים חשובים יותר ויותר בעיניו.

ולכן, לאחר ש"בן המלך" המוזכר במשל השתגע ואיבד דעתו, נפל למצב "בהמי", נתפשט ערום, זחל אל מתחת לשולחן, ואכל מאכלי בהמה, עצמות וקליפות. כך היהודי, כאשר שוכח הוא ב"עולם הבא" הנברא באות י' כאמור, מאבד הוא הדעת ונופל לתאוות בהמיות, תאוות ותענוגי ה"עולם הזה", והופך הוא מיהודי להודי, מ"בן מלך" לתרנגול הודו, ונופל הוא מאהבת ה' יתברך לאהבת התאוות הבהמיות, כאמור.

אך טובי הרופאים גם לאחר מאמצים רבים לא הצליחו לרפאות את בן המלך ולשכנעו כי אינו תרנגול הודו, ובן מלכים הוא. וזאת מפני שתי סיבות עיקריות, והן: האחת, משום שהרופאים נשארו במעמדם ולא היו מוכנים "לרדת" אליו, אל בן המלך, ולנסות "להרימו" ממקומו; והסיבה השניה, משום שהרופאים ניסו להפוך את בן המלך "ולהרימו" בבת אחת ממצב של "תרנגול הודו" למצב של "בן מלך".

ולעומת זאת, החכם התנהג בדרך שונה לחלוטין. ראשית "ירד" החכם אליו והראה לבן המלך שאף הוא כביכול "תרנגול הודו" כמוהו, וממילא יכל ליצור עימו קשר והידברות, ואז אמנם "העלה" החכם את "בן המלך" ורפאו, אך לא בבת אחת, אלא קמעה קמעה, מדרגה אחר מדרגה, וטרח תמיד להסביר לו שעל ידי שיתלבש ויאכל מאכלי אדם וכו' אינו מפסיד את "מעמדו" כ"תרנגול הודו", עד שרפאו לגמרי.

החכם המובא במעשה מרמז על צדיק האמת שבכל דור ודור, העוסק להוציא את עם ישראל בכלליות וכל אחד ואחד בפרטיות מגלות הנפש והגוף בה הוא נמצא, "ולרפאותו" מ"מחלות הנפש" שבהן הוא חולה, כגון: מחלת הגאווה, העצבות, העצלות, הכעס, התאווה, החמדנות, הקנאה, הקמצנות, האנוכיות וכו'. ולשם כך "מוריד" עצמו הצדיק ויורד אלינו מרום המעלות העליונות ביותר עד דיוטא התחתונה והשפילה ביותר בה נמצא כל אחד מעם ישראל, בניו של מלך מלכי המלכים, ושם משתדל הצדיק "ומאיר" לו במקומו ומטעימו מ"אור האין סוף" לפי יכולת קיבול "כליו". כך מעלהו ומרפאו מעט מעט, עד שזוכה ונרפא לגמרי.

וכך התנהג הקדוש ברוך הוא עם יעקב אבינו כאשר הוצרך לרדת לגלות מצרים, הבטיחו הקדוש ברוך הוא (בראשית מו, ד): "אנכי ארד עימך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה…" (וכאשר ירד יעקב אבינו למצרים עם שבעים נפשות ביתו, אז החלה "גלות מצרים" שהיא ה"אב טיפוס" לכל שאר הגלויות, בכלליות אצל כלל ישראל ובפרטיות אצל כל אחד ואחד). וענין זה מרומז בסיפור המעשה באשר המלך הצטער על מצב בנו שנחלה. ועל זאת דרשו חז"ל הפסוק: "בכל צרתם לו צר…" (ישעיה סג, ט) כביכול, וכן על הפסוק: "…עימו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), שהקדוש ברוך הוא אף הוא כביכול גולה עימנו בגלות ומשתתף בצערינו. וכך בעצם נותן הוא לנו את האפשרות לצאת מהגלות, היות וכאשר "נופל" האדם לעבירות או לתאוות בהמיות ונמצא ב"גלות הנפש", הרי מעצם הידיעה שהקדוש ברוך הוא אף הוא נמצא איתו שם במקומו, יוכל להתעודד ולקום מנפילתו. והבטחה זו מבטיח הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד: "אנכי ארד עימך מצרימה…" אל דאגה! ולאחר מכן דואג להעלותו משם על ידי הצדיק לאט לאט, ולכן נאמר "…ואנכי אעלך גם עלה", כלומר עלייה אחר עלייה במתינות ובסבלנות.

כותב רבינו בספרו ליקוטי מוהר"ן (מאמר ל'): "השגות אלוקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים, מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון, כמו שאנו רואים בחוש שאי אפשר להשיג שכל גדול כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון… וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלוקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון כנ"ל, כדי שיוכלו הקטנים להבינו… כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אומן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה דהיינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרוחק כמותו, כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר".

לכן החכם המוזכר בסיפור המעשה "הוריד" עצמו כל כך, התפשט וירד מתחת לשולחן, וזאת בכדי שיוכל להידבר עם בן המלך. כך הצדיק מוריד עצמו ומצמצם מאוד מאוד את "אור האין סוף" שהשיג, ו"מאיר" לאדם שם במקומו "הנמוך" מאוד מאוד "והמטונף", עד שגם האדם "המגושם והמזוהם" ביותר גם הוא יוכל להשיג "השגות אלוקות". ולכן ציוה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו אחר שעם ישראל חטאו ועשו את "עגל הזהב": "לך רד כי שיחת עמך…" כלומר, כעת מוכרח אתה לרדת מגדולתך כדי להעלותם מ"נפילתם".

אך כאמור העליה מוכרחה להיות במתינות ובסבלנות, ולכן שאר הרופאים לא הצליחו לרפאות את בן המלך, משום שהם, כאמור, ניסו "להעלות" בבת אחת ממצב של "תרנגול הודו" ולהפכו ל"בן מלך", וזו הסיבה שנחלו כשלון חרוץ, אך החכם כאמור "העלה" את בן המלך לאט לאט ובסבלנות עד שרפאו לגמרי. ובענין זה נענה ואמר פעם רבינו: "אנשי העולם אומרים שבאם האדם כבר אוכל בשר חזיר, אזי שינטוף שומן החזיר על זקנו. ואני אומר, שבאם האדם כבר אוכל בשר חזיר אזי לכל הפחות שלא ינטוף שומן החזיר על זקנו" (שיח שרפי קודש" ח"ב סעיף ל"ח). כלומר, דעת "אנשי העולם" היא שבאם כבר "נפל" האדם לעבירות חמורות, מה התועלת בכך שיתאמץ להתגבר על העבירות הקלות, הרי בין כך ובין כך נפל ל"תהום עמוק" וחבל על מאמציו ההולכים לשוא. אך דעתו של רבינו אינה כן, אלא אדרבה, היות והרי על העבירות החמורות והקשות אינו יכול להתגבר, ואמנם נמצא הוא במקום "נמוך ושפל" מאוד מאוד, אך על כל פנים שישתדל להתאמץ "ולעלות" אפילו מעט ממקומו השפל, וכך אט אט יזכה "לעלות" ולצאת "מאפילה לאורה".

ובאמת, כל מה שנדרש מהאדם לעשות הוא, להשתדל ולנתק את עצמו "ממקומו" ולזוז כלפי "מעלה" מעט מאוד כעובי "חוט השערה", ואז שוב ינתק עצמו "כחוט השערה" עד שיזכה לצאת לגמרי, כאמור. ומאמץ כה קל הרי כל אחד יכול לעשות, ואפילו האדם הנמצא "במדרגה" הפחותה ביותר יכול "לעלות" ממקומו מעט "כחוט השערה". אך מדוע, באמת, רוב רובו של העולם אינם מתנהגים כן? זאת משום שנדמה להם שצריכים הם "לעלות" ממדרגתם השפילה והנמוכה ולהגיע לרום המעלות בבת אחת, כאותם רופאים שניסו להפוך "תרנגול ההודו" ל"בן מלך" בבת אחת, ולא די שלא מצליחים הם "לעלות", אלא אדרבה, נשארים במקומם או שיורדים הם מטה מטה.

לפי זאת, ניתן להבין יפה את דברי חז"ל: "דרש רבי יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים 'היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה', ורשעים בוכין ואומרים 'היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה'…" (סוכה נ"ב). ובאמת, מהו ה"יצר הרע", "הר גבוה" או "חוט השערה"? אלא לצדיקים הראו על מה זכו הם להתגבר עד כה על "הר גבוה", ואילו לרשעים הראו על מה היה נדרש מהם להתגבר בשעת הנסיון על "יצר הרע" דק וחלש "כחוט שערה", ורק זאת נדרש מהם לעשות ולהתאמץ להזיז עצמם ולהתנתק "ממקומם" "כחוט השערה".

כותב רבי נתן זי"ע ב"ליקוטי הלכות" (חלק "יורה דעה", הל' ראשית הגז ה"ד אות ב'): "…וזה ששיבח ה' יתברך את עם ישראל, 'שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד' (שה"ש ד, א) ופירש רש"י 'אף הריקים שבך חביבין עלי" וכו'. וכן פירש לקמן (ו, ה) על הפסוק 'שערך כעדר העיזים' – 'בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה'. נמצא ש'שערך' מרמז על הגרועים והפחותים שבישראל שגם הם יקרים מאוד בעיני ה' יתברך, כי מוצא גם בהם שבח הרבה על ידי ה'נקודות טובות' שמוצא בכל אחד ואחד מהם. ועל כן נקראים בשם 'שערות', כי זה עיקר שבחם מה שמוצא בכל אחד מהם בחינת 'שערות קדושות' הרבה, דהיינו, מה שכל אחד מהם מנתק עצמו בכל פעם 'כחוט השערה' לה' יתברך, או לדברים הנוגעים לעבודתו יתברך, שזה יקר מאוד אצל ה' יתברך… דהיינו, על ידי שהאדם מנתק עצמו 'כחוט השערה' מגשמיותו לה' יתברך, דהיינו, כשהוא 'במיצר' גדול והתאוות 'והסטרא אחרא' (צד הטומאה) מתגברים עליו כמו שמתגברים, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', עד שנדמה שאפסה התקוה ח"ו, והוא בעוצם דחקו ומיצרי נפשו פונה לה' יתברך, וצועק אליו יתברך מן המיצר, בחינת 'מן המיצר קראתי י-ה', אף על פי שמה שמפנה עצמו לה' יתברך הוא רק "כחוט השערה" הוא יקר בעיני ה' יתברך…"

ואם כן, היוצא לנו מכאן, שעיקר התיקון תלוי בכך שהאדם בכל פעם ינתק עצמו מעט ואפילו מעט מאוד כעובי "חוט השערה", ובזאת יזכה לעלות מגשמיותו ומתאוותיו הרעות. ונשאלת השאלה, אם התיקון הוא כה פשוט וכה קל, מדוע בכל זאת רוב רובם של בני האדם ממשיכים "לשקוע" בתאוותיהם ובגשמיותם? התשובה לכך היא, היות וכולם רוצים להגיע לשלימות ואינם מוכנים להתפשר על שלימות חלקית. וזאת משום שנשמות ישראל נלקחו ממקור השלימות "האין סופית" שהוא הקדוש ברוך הוא, שהרי כל יהודי נשמתו היא "חלק אלוקי ממעל" וכולם שואפים לשוב לאותה "שלימות" המכוּנה "בן המלך" (כנזכר במשל), וממילא שלימות חלקית אינה מספקת אותם. אך כשם שאי אפשר להגיע לפיסגת הסולם בבת אחת, וצריכים לטפס ולעלות על שליבות הסולם אחת אחרי השניה, כך אי אפשר להגיע לשלימות המיוחלת בבת אחת, ולכן צריכים להתחיל "ולהרים" עצמו ממקומו מעט מעט, עד שיזכה להגיע שוב לתכלית השלימות.

ועוד בענין זה כותב רבי נתן זי"ע ("ליקוטי הלכות" חלק יורה דעה, הל' תרו"מ ה"ג) שעיקר המניעה המונעת את האדם מלהתקרב ולעבוד את ה' יתברך, היא המניעה המכוּנה "ריבוי האור". כלומר, היות והאדם משער בליבו את גדולת ה' יתברך, והוא מתלהב מאוד לעבוד את ה', אך נדמה לו שצריך הוא לפרוש לגמרי מכל תענוגי ועניני "העולם הזה" ולהקדיש את כל כולו לעבודת ה'; ואמנם מחשבה זו ורצון זה יפים וטובים הם מאוד, אך בסופו של דבר לא די שאין האדם מקיים זאת, היות ורואה הוא שאין ביכולתו לעשות כל כך הרבה, ולכן אינו עושה כלל ונשאר "מתחת לשולחן". כלומר, הרעיון של הרופאים להפוך את בן המלך ממצב של "תרנגול הודו" שהוא המצב השפל ביותר, למצב של "בן מלך" שהוא המצב הנעלה ביותר, הוא הוא שגרם לבן המלך להשאר למטה מתחת לשולחן.

ונסיים דברינו בסיפור אמיתי שקרה לפני מספר שנים בעיר תל-אביב. יום אחד פגש חסיד ברסלב בצפון תל-אביב ביהודי שלא היה נמנה בין חוג שומרי התורה והמצוות, ופתח עימו בשיחה. לאחר מספר פגישות פנה ה"תל-אביבי" לחסיד ואמר לו שלפי דעתו אין הוא יכול לשמור שבת. שאלו החסיד: "מדוע?" ענה ה"תל-אביבי": "אני מעשן מושבע, הרגיל לעשן כשתי חפיסות סיגריות ביום, לכן אין אני יכול לשמור שבת!". פנה אליו החסיד ואמר: "רק רגע אחד, הרי בין סיגריה לסיגריה שאתה מעשן בשבת, הרי הינך שומר שבת!". עמד ה"תל-אביבי" משתומם וחשב לעצמו: "נכון, הרי אני לא מחלל את כל השבת, אני גם שומר חלק ממנה". גמלה ההחלטה בליבו להוסיף בשמירת השבת שלו, ומאותה השבת החל להפחית במספר הסיגריות שעישן; באותה השבת עישן שתי חפיסות פחות סיגריה אחת, ובשבת שלאחריה הפחית שתי סיגריות, וכן הלאה עד שהיה מעשן רק סיגריה אחת בשבת, ואז חשב לעצמו: "מה – בשביל סיגריה אחת בודדה אפסיד את קדושת השבת?!" וויתר גם עליה, וכך זכה לשמירת שבת בשלימות.

ובכן, מסיפור זה רואים אנו שדוקא המחשבה על שמירת שבת בשלימות היא שמנעה מתחילה את אותו היהודי מלשמור שבת בשלימות, אך על ידי שהתחיל מעט מעט והתקדם לאט לאט כפי כחו זכה בסופו של דבר לשמור שבת בשלימות. וכך לגבי כל ענין וענין בעבודת ה', באם האדם היה עולה ומטפס לאט לאט, היה זוכה להגיע בסופו של דבר לתיקונו השלם, אמן ואמן.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support