"והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים והיה מבקשה זמן רב מאד, והיה הולך במדבר וראה שביל אחד מן הצד והיה מיישב עצמו באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למוצאה, אלך בשביל הזה אולי אבוא למקום ישוב".

שביל מן הצד

נפתח בדברי ר' לוי יצחק ז"ל (המובאים ברמזי המעשיות שנלקטו ע"י ר' מאיר קרליבך): "ר' לוי יצחק דיבר מזה שאצל כל אחד יכול להיות דבר כזה שמגיע איזה ענין שזה נראה כמו מן הצד (אם זה מצוה או גמילות חסדים וכדו') שהוא חושב שזה מן הצד ובאמת בזה תלוי תיקונו וכשהוא מיישב עצמו היטב בהתבודדות אזי נתעורר בו באמת החפץ לילך בו או לעשות הדבר ההוא שהוא תיקונו".

דבר נורא ומבהיל אומר כאן ר' לוי יצחק: יכול להיות שאדם יעבוד כל חייו מאה ועשרים שנה ייגע ויעמול ללא הפוגה לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ולמרות זאת, הדבר החשוב ביותר, שבשבילו בא בגלגול ובעשייתו תלוי כל תיקונו – אותו דבר נדמה לו כדבר שולי וחסר חשיבות עבורו, הוא אינו מרגיש שום רצון והתעוררות לעסוק באותה מצוה או ענין, הדבר מזולזל בעיניו – שביל מן הצד – לא דרך המלך.

ואחרי חלוף ימיו ושנותיו ימצא, להוותו כי את העיקר לא עשה ועליו לחזור ולהתגלגל ומי יודע היכן וכיצד, ואין מובטח לו שבגלגול זה יעלו מעשיו יפה.

מובא בחיי מוהר"ן (תמ"ו): פעם אחת עמדנו לפניו והוליכו מת לפני חלונות ביתו, והיו הולכים אחריו ובוכים ומספידים וכו' ענה ואמר: "דער מת קער לאכן", המת מסתמא שוחק בלבו על שבוכין אחריו, כי בוכין על שנפטר מן העולם, כאילו אומרים לו הלא טוב אם היית מאריך עוד ימים בזה העולם וסובל עוד צרות רבות בזה העולם והיתה לך עוד מרירות העולם "אמער וואלסט נאך פאר שווארצט גיווארן אויף דער וועלט" (= הלא היית 'משחיר' עצמך יותר בזה העולם), שאלתי אותו הלא גם שם לא ינוח מיסורים וכו' השיב על כל פנים עתה יהיה הקץ והגמר מהיסורים וכו' ואח"כ יזכה למה שפעל וכו'.

חזרתי ושאלתי אותו הלא יש גלגולים וכו' ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשיו מצרות עוה"ז? השיב, אם ירצה יוכל להתעקש ולטעון שם שאינו רוצה בשום אופן להתגלגל ולילך עוד הפעם בזה העולם, שאלתי אותו וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל? השיב בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי מה שתרצו כאן ועשו עמי הגמר והסוף כאן כרצונכם רק בזה העולם אל אחזור עוד להתגלגל ח"ו (ואמר בזה"ל: "עקט מיט מיר דא" = גימרו איתי כאן) בודאי יכול לפעול זאת, וכפלתי ושניתי בדברי עמו ז"ל כמה פעמים אם יועיל זאת ואמר שבוודאי יועיל אם יהי חזק בדעתו לטעון כך".

אפשר להבין משיחה זו מעט מנוראות עונש הגלגול והחזרה לעולם הזה שאין דבר חמור ממנו, כי "על-כל-פנים טוב יותר (הגיהנום) מלהתגלגל ולהיות ח"ו בסכנה גדולה של הבלי עוה"ז ח"ו" (שם) ואחרי כל זאת יכול האדם למרות יגיעתו בעבודת ה' להחמיץ את תיקונו ולחזור בגלגול כנ"ל, כיון שהדבר שבו תלוי תיקונו נראה לו כ"שביל מן הצד", והוא יכול לעבור לידו ולחלוף על פניו שוב ושוב בלי להעלות על דעתו שהשביל הזה הוא דרך המלך שלו.

העצה

איך ניצולים מטעות גורלית זו? איך ניצולים מהזלזול במה שחשוב באמת? איך זוכין לסדר עדיפויות נכון? אומר ר' לוי יצחק ז"ל: עצה אחת מגלה לנו רביה"ק: והיה מיישב עצמו… ההתבודדות! על-ידי התבודדות יכול האדם ליישב עצמו היטב עד שיזכה לפעול שיתעוררו רצונותיו אל הדברים הנכונים הצריכים לתיקונו.

גם העצה מונחת מן הצד

ובאמת בעווה"ר ההתבודדות בעצמה היא בגדר של "שביל מן הצד". לא מיבעיא אצל העולם שרחוקים מרבינו הק' ועצותיו הק', בפרט עצת העצות, ההתבודדות "במדבריות בשדות וביערים", היא ללעג וקלס בעיניהם – הם בודאי לא יעלו על דעתם שהשביל הזה שמן הצד הוא דרך המלך שבה תלוי כל תיקונם, אלא אפילו אצלנו, המקורבים לרבינו הקדוש, שכבר זכינו לטעום מעט מהאור הגדול, כל אחד לפי מה שהוא – גם אצלנו אין ההתבודדות זוכה לחשיבות הראויה כפי שרבינו רצה שנחשיבה, ועל כן גם אצלנו היא בגדר של "שביל מן הצד" וגם אנו בסכנה להחמיץ את השביל הזה, ולחלוף על פניו מבלי לפנות אליו.

המעלה העליונה מן הכל

"ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקומ"ת כ"ה), "כי הוא עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך וכו' ורק על ידי זה זוכין לנצח את המלחמה" (שם ק"א) "כי זו היא עצה כללית הכוללת הכל, ודע שכמה צדיקים גדולים ומפורסמים סיפרו שלא באו למדרגתם, רק ע"י הנהגה זו והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה (שם כ"ה).

ומי לנו גדול מרבינו הק', שהעיד במו פיו על עצמו, שאחרי כל עבודתו הנוראה "במסירות נפש נפלא יומם ולילה לא ישבות, לא ישקוט ולא ינוח מעבודתו יתברך בחכמה והשגה גדולה ונוראה מאד מאד, וכמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח, וכמה אלפים תעניתים והפסקות שלמות משבת לשבת וכמה מיני סיגופים סיגף וכמה וכמה שנים התבודד בהתבודדות ופירש עצמו בכל מיני פרישות מכל מיני תאוות וקידש עצמו בכל מיני קדושות וכו' (הקדמת ליקו"מ) ואחרי כל זה אמר "שעיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והריצויים והפיוסים שהיה רגיל מאד להתפלל ולהתחנן לפניו ית' והיה מרצה ומפייס אותו ית' בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו ית' ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז שהיה רגיל מאד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם והיה מפרש שיחתו לפני השי"ת בלשון שמדברים בו דהיינו בלשון אשכנז, והיה מרצה ומפייס אותו ית' ומבקש ומתחנן לפניו ית' בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו ית' שיקרבהו לעבודתו והיה רגיל בזה מאד מאד והיה מבלה ימים ושנים על זהוכו' "וזה העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש" (שבחי הר"ן י').

ומעשה היה שנסע רבנו עם מקורביו בעגלה בימי החורף והיו הדרכים הראשיות מלאות בבוץ טובעני עד בלי יכולת לעבור, התחכם הבעל-עגלה ובבקיאותו הרבה בדרכים מצא דרך עוקפת "שביל מן הצד" והביא את רבינו למחוז חפצו, ענה רבינו ואמר: תעניות וסיגופים הם הדרך הישנה בעבודת ה' תפילות והתבודדות היא דרך חדשה ובשתיהן מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום.

ר' לוי יצחק ז"ל כשהיה מספר סיפור זה הוסיף ואמר: אבל בתנאי שלוקחים את ההתבודדות והתפילה ברצינות כמו שחסידים הראשונים לקחו את עבודת התעניות והסיגופים.

מובן שלאור דברים נוראים אלו צריכים אנו ליחד להתבודדות את החשיבות העליונה ביותר למעלה מעלה מכל העצות, כי הוא שורשן והמפתח לקיומן, כי על ידה נזכה לקים את כל העצות כולן.

ולדבר כל כך יקר וחשוב, שבו תלוי כל תקוננו, ראוי לייחד את הזמן המובחר ביותר ביום, את מיטב הכוחות, את מלוא יכולת הריכוז, את מלוא המאמצים כדי להפיק ממנה את המיטב והמירב. ולא תהא עלינו חלילה כמשא כבד שחפצים להשליכו, ועל זה גופא ראוי להתבודד על זה שאיננו מתבודדים, וגם אם מתבודדים ההתבודדות אינה כראוי וכיאות, עד שנזכה ויערו עלינו רוח מרום ויפתחו לנו את שערי ההתבודדות, ונזכה להבין שהשביל הזה מן הצד הוא הדרך שתובילנו למחוז חפצנו למציאת בת המלך, כי כל מה שעבר על השני למלכות עובר גם עלינו – גם אנו מעדיפים לצעוד במדבריות, ביערים ובשדות הרחק ממקום ישוב, ולסבול כל מיני צער הכרוכים בהשתדלויות שונות ומשונות, ובלבד שלא לאחוז בדרך האחת והיחידה שתביא לנו את הישועה האמיתית – ההתבודדות.

"כי הבעל-דבר מעקם לב האדם כל כך עד שגם זה קשה על האדם אף-על-פי שבאמת הוא דבר קל מאד אף-על-פי-כן הוא מבלבל ומעקם דעתו כל כך שעל-פי רוב ענין זה של תפילה והתבודדות קשה על האדם יותר מכל העבודות קשות" (פקדון ג' ט').

ורק אחרי שנים ארוכות של צעידה במדבריות שוממים, כשכלו כל הקיצין ואפסו הסיכוים לפעול בדרך הטבע, אנו פונים בלית ברירה אל אותו שביל מן הצד.

ועל זה אמר רבינו הק' פ"א: "הייתי רוצה שמה שהעולם עושים בסוף אתם תעשו בהתחלה!" דהיינו שאת התפילה, שאצל העולם, קטני האמונה, היא המוצא האחרון, אצלכם תהיה העצה הראשונה לכל חסרון.

וכבר הציב ר' נתן כלל ברזל ואמר: "איפה שאני רואה חסרון, זה בגלל שלא התפללו, ואם התפללו, לא התפללו מספיק".

גם הצדיק נמצא בשביל מן הצד

עוד אפשר להוסיף ולומר שגם האמונה בצדיק עצמו ובתלמידיו היא אצלנו כשביל מן הצד, ורק לאחר זמן זמנים טובא של הליכה במדבריות רוחנים כשכלתה לחלוחית וחיות מנפשנו והיאוש מעצות היצה"ר ודמיונותיו פושה בכל איברינו, או אז אנו פונים אל השביל מן הצד וזוכים לטעום משהו מאור הצדיק.

ומאתו ית' יצאה גזירה זו להסתיר ולהעלים את אור הצדיק כמובא בכתבי האר"י (לק"ת ואתחנן ועוד): "הנה בכל דור ודור בא משה בסוד העיבור לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל הערב רב ובזה לא היה הגלות לעולם שנאמר "חרות על הלוחות", והוא קבלם בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה וכו' ורצה לתקנם ואדרבא הם קלקלו ישראל וכו' ועתה רוב הדור מהם ולזה הוצרך משה לבא בעיבור א' לנ' שנה לפי שהוא שורשם לתקנם שלא יַטעום הערב רב ויתהפך ממשה לשמה ושממה בינהם" כי יהי מבוזה ונרדף על ידם.

וכל אחד מאתנו צריך להיאבק בקליפת הערב רב היושבת על מפתחי לבו, ומקררת בקרבו את האמונה בצדיק הדור, ואת משה הפכת לו ל-שביל מן הצד