מעשה ביהודי וגרמני שהלכו יחד נדוד, ומאחר ששניהם דברו באותה הלשון, לימד היהודי את הגרמני להתנהג כמו יהודי, ובודאי יחמלו עליו היהודים. ומכיוון והיו סמוכים לחג הפסח, לימד היהודי את הגרמני את כל סדר ליל הסדר, אבל שכח לומר לו פרט קטן, כי לפני הסעודה אוכלים מעט מרור. הרעיב הגרמני את עצמו בערב הפסח כדי שיוכל לשבוע בלילה. והנה כבר הסכימה משפחה לארח אותו, והוא בעינים צופיות אל האוכל.  אמנם בינתיים נתנו לו חתיכת כפרס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואמרו את ההגדה. שמח הגרמני מעט כאשר הביאו את המצה, אבל אז הגיע המרור. מרירות כזו לא טעם עוד מימיו. חשב הגרמני שזה מה שיאכלו בכל הסעודה. ברח תכף ומיד במרירות ורעבון, וחשב אל עצמו: יהודים ארורים, אחרי כל הטקס נותנים את זה לאכול. בא לבית המדרש וישן, ואחר כך בא היהדוי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה, ושאלו  על הסדר שהיה לו. סיפר לו הגרמני בכעס מה שעבר עליו. אמר לו היהודי: הוי, גרמני שוטה. אם רק היית מחכה עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמוני. (על-פי כוכבי אור, עמוד קצ')

אנחנו עושים השתדלויות בחיינו לעבודת ה', רוצים באמת לעשות את רצון ה', ואחרי שאנחנו מקריבים מעצמנו ומתייגעים- רק מרור. אין לנו שום חיות ושמחה, רק עצב. כל צעד קטן וניסיון לשינוי שורף אותנו קשות. איזה מקום יש לא להישבר? אם זאת החוויה הראשונית בעבודת ה', ואנחנו לא מכירים את עבודת ה' יותר מפעם זו, למה שנמשיך להתאכזר אל עצמנו?

גם הגרמני חשב כך. הוא לא חשד בחברו היהודי ששיקר לו אודות המאכלים הטובים, ואף לא ניסה להתארח אצל משפחה אחרת. הוא לא יכול להתנתק מאותה חוויה ראשונית של מרירות. זאת שטות גמורה- בנין אמיתי לא יכול לבוא בלי סתירה של מה שהיה לפני כן. גם תרופה דוחה ברגע הראשון, אבל סופה צמיחה וריפוי.

ואם אנחנו עוצרים, הרי שאנחנו מתנהגים כמו אותו גרמני שוטה. הדבר הנפלא הוא שגם כשאנחנו מבטאים את חירותינו, אנחנו אוכלים מרור. חלק מהבנת הגאולה נמצאת בידיעה שהיה גם מרור. כדי לצאת ממיצר השעבוד של היצר, חייבים לטעום מרירות של מיתה עצמית במקצת. אמנם "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות" (מסכת דרך ארץ, ג'). לקנות חיים נצחיים אפשר בהמתת ההווה.