"מסירות נפש", מושג מעורר יראת כבוד וחרדת קודש. אצלנו זה מתחבר עם אותם יחידי סגולה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, אשר מסרו נפשם על קדושת השם: אברהם אבינו – באור כשדים, יצחק אבינו – בעקדתו, דניאל – בגוב האריות, חנניה מישאל ועזריה – בכבשן האש, רבי עקיבא וחבריו – מעשרה הרוגי מלכות, הרוגי לוד, וכל שאר הקדושים והטהורים במשך הדורות, שמאסו בחיי שעה מול חיי נצח.

אין ספק, מסירות נפש הינה המדרגה הגדולה ביותר ביהדות, היא גורמת בין השאר שיתקבלו כל התפילות (ברכות כ ע"א); היא ממתיקה דינים בצורה נפלאה ('לקוטי הלכות' פו"ר ג, יא); וגורמת שיתרחשו ניסים ('ספר המדות' – ישועה).

אך האם זהו מושג ששייך גם לנו? האם זוהי מדרגה שאנו יכולים לגעת בה? ומה זה נוגע אלינו בחיי היום יום?

רבי נתן כותב, שממסירות נפשו של יצחק אבינו בעת העקדה ניתן כוח זה לכל צאצאיו, "כי כל אחד מישראל מוכן למות על קדוש ה', כי בפנימיות נפשו, רצונו חזק מאד מאד לה' יתברך. וזה מחמת שכולנו בני יצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח ורצה למות בשבילו יתברך" ('לקוטי הלכות' אומנין ד).

ואכן, חכמי ישראל תיקנו שכל אחד יאמר בכל יום את פרשת העקדה, "כדי לזכור שחייב למסור נפשו לה' יתברך ולהכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו" (ט"ז וא"ר או"ח סי' א). כלומר, פרשת העקדה איננה רק סיפור דברים על מישהו שמסר נפשו בימי קדם, אלא מהווה תזכורת יומית לכל אחד מאתנו שגם הוא צריך למסור את נפשו למען ה' יתברך.

כך שאכן מדובר במושג השייך לנו ומוטל עלינו.

נותר לנו לברר רק, מתי ואיך ביכולתנו לקיים את מסירות הנפש הזאת, שהרי אין אנו מצויים כעת במצב שמעמידים בפנינו את הברירה למות על קידוש ה' או לבחור בחיים העולם הזה; האם אכן כל זכירת העקדה היא לשעה שבה אולי נגיע לברירה שכזו?!

לאמיתו של דבר, רבות הן האפשרויות למסירות נפש בכל עת. הבה ניגע באחת מהן:

עומד לו אדם בעת התפילה, לבו בל עמו, הוא טרוד וכאוב, עייף ו'יבש'. ההרגשות הנעלות – ממנו והלאה; מוחו ולבו סוערים בסבך מחשבות ובלבולים, רק לא פירוש המילות… בכל רגע הוא נישא במחשבתו למחוז אחר, והוא עומד ונלחם, אומר מילה ומנסה לחשוב את משמעותה – והנה כבר ברחו לו עשר מילים בלא כוונה. הוא שוב נאבק ומנסה להתרכז, הוא מתאמץ ומצליח לכוון שורה נוספת – ושוב, הוא כבר נסחף במערבולת של מחשבות אחרות.

תסכולו גובר, אך הוא לא מרפה. וכך הוא מסיים את תפילתו, מותש מן המאמץ ומחוסר ההצלחה. התפילה נדמית לו כשסועה ומעוכה, היא לא נראית לו ראויה לעלות אפילו על שולחן בני אדם, קל וחומר שלא על שולחן מלכים. הוא חש בזוי, ברצונו לשכוח מהתפילה הזאת שכמו מזכירה את חטאו.

אך בשמים התעורר באותה שעה רעש גדול – – – חרדת קודש ויראת הכבוד מול… מסירות נפש!!!

כן, מסירות נפש מופלאה שעלתה כריח ניחוח מתפילה זו.

שכן כותב רבינו ז"ל ב'ליקוטי מוהר"ן' (ח"ב מו): "מסירת נפש יש לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל שעה. כגון בתפלה, שהיא בחינת 'כי עליך הורגנו כל היום' וכו' (תהלים מד, כג), היינו מסירת נפש, כי צריך יגיעה גדולה ומלחמה גדולה עם המחשבות והבלבולים, ותחבולות לנוס ולברוח מהם, ועל זה נאמר: 'כי עליך הורגנו' וכו', כמובא ב'מדרש הנעלם' (חיי שרה דף קכד ע"ב). נמצא שהוא מסירת נפש".

מי יכול לשער את נחת הרוח שנגרמת למעלה מתפילה כזו, שנחשבת כקרבן נשגב. וכלשונו של רבינו הקדוש ('שיחות הר"ן' יב): "כשרוצים להתפלל ואין מניחין אותו, ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים, והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפלה – ואזי, אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן, היגיעה בעצמה שמייגע עצמו בכל כוחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי, זה בעצמו הוא בחינת קרבנות, בחינת 'כי עליך הורגנו כל היום' ".

אסור לנו אם כן לטעות. המאבק עם אטימות הלב בעת התפילה – יקר מפז. בידינו ההזדמנות למסור את נפשנו ולזכות על ידי זה לכל המעלות השמורות למוסרי הנפש. עלינו רק להתעלם מהקולות העולים מקרבנו שמזלזלים במאמץ שלנו לכוון בתפילה. אין לנו להיגרר אחר הזלזול המתעטף במעטה צידקות, אלא לעמוד ולהילחם, לנסות ולחזור ולנסות.

"קרבנות" נפלאים אלו יעמדו לנו למליצי זכות שאין כדוגמתם.