תודה לא-ל זכה דורנו לשמש את הצדיק הלא הוא רבינו הקדוש בהרבה שימושים, בהעמדת ובנין בית ציונו הקדוש בפאר והדר, באחזקת ביתו והיכלו, בהפצת דעתו ותורתו, בהדפסת והאדרת ספריו, בהקמת ואחזקת בתי כנסיות ובתי מדרשות על שמו ועוד כהנה וכהנה. מי היה מאמין שבדורנו זה תנתן אפשרות לשמש את הצדיק יסוד העולם, מי היה מעלה בדעתו שבשפל המצב ובתוך חושך כה עבה בו שרוי הדור נזכה לשרת את קודש הקדשים. אך ה' יתברך חמל עלינו ונתן לנו מתנה טובה זו להיות ממשרתי ומשמשי איש האלוקים.

עלינו לזכור כי כגודל מעלתה כן גודל חלישות הדעת שמתלווה אליה, ידוע שרבינו אמר שעל כל פעולה בענינים הקשורים אליו ישתרגו מניעות וקשיים לאין שיעור, ואכן כל אחד שזכה להתעסק בשימוש הצדיק באיזה אופן שהוא יכול להעיד שהמרירות והקשיים היו מנת חלקו, בבחי' "כל משבריך וגליך עלי עברו".

מטבעם של דברים, בעת חלישות הדעת מתמלא הלב בקושיות וטרוניות, מדוע דווקא זה שבא לעשות דבר קדוש ונשגב יצטרך לסבול מרירות כזו. עומד העסקן ומתמרמר על שבעיניו נראה ש"צדיק ורע לו", הוא הרי רוצה לסייע ולשמש את הצדיק ומדוע איפה מגיע לו קשיים כאלו?! לפעמים אף מתגנבת בלבו מחשבה סוררת "מי אומר שזה בכלל דבר טוב והלא אני רואה את הסבל והמניעות שכרוכים בכך"?!

כדי להפריך מחשבות אלו נעיין בפתיחה לליקוטי מוהר"ן חלק ב' שם הציג רבי נתן את אחד היסודות היותר גדולים של רבינו הקדוש בהתקרבות לכל דבר שבקדושה. רבינו הקדוש מבאר שם את משמעות הכתוב "אחד היה אברהם", כי כפי שאברהם אבינו לחם בעד פרסום האמונה אע"פ שהיה יחידי בעולם וכל יושבי תבל היו כנגדו, כן כל אחד הרוצה לעבוד את ה' צריך להיות מוכן בנפשו שאפילו אם יישאר יחידי בעולם וכל יושבי תבל יהיו כנגדו ימשיך בעבודתו ולא יתפעל משום מניעה או מחלוקת, אפילו מבני ביתו ולא יפול ברוחו מכך. רבינו מלמד אותנו כאן יסוד גדול, שמניעות ויסורים בדרך לקיום דבר טוב אינו דבר חדש ואין זו המצאה בת דורנו, כך החל עם ישראל את דרכו וכך סלל לנו אבי אומתנו את הדרך, ולא רק במניעות ויסורים של מה בכך אלא בחלישות דעת שאין למעלה ממנה, כאשר כל העולם כולו על חכמיו ונבוניו מתנגדים בתוקף לדרכו והוא בזוי ומושפל ומשוקץ בעיני כל, אעפ"כ לא היה בכך כדי לשנות אצלו זיז כל שהוא מאמיתת דרכו.

ללמדך שאם הנך בא לבחון דבר אם טוב הוא או לא, לעולם אל תלמד זאת מכח הקשיים והמניעות. אלא אדרבה הדרך לטוב רצופה מכשולים ומרירויות אין סוף, והנתיב להעמדת דבר שבקדושה על מכונו זרוע מהמורות וקשיים בלי גבול. המניעות והיסורים צריכים להוות סימן ועידוד לאדם שהנה הוא הולך בדרך הישר, כפי שרבינו אומר בליקוטי מוהר"ן סי' מ"ח שכאשר האדם מבקש להתקרב לבוראו "אזי הדרך שמראין לו התרחקות" וזהו השביל המבטיח לו להגיע ליעד הנכון.

עוד צריך לבאר מדוע בשימוש הצדיק כל קושי נראה כהר, מכיון שהאדם הניגש לעסוק בעסק כל שהוא עבור הצדיק הרי הוא חש שהוא עושה פעולה נשגבה ושהוא תורם ומעניק לצדיק מכוחו ואונו, וכיון שכך, אין הוא מבין כיצד זה הוא מקבל בתמורה מנת יסורים ובזיונות. אך זוהי טעות חמורה. העושה עבור הצדיק זוכה ולא מזכה, מטיבים לו ולא הוא מיטיב, הוא נוטל ולא נותן, הזכות לשמש את הצדיק היא זכות מופלאה ונוראה שאין דוגמתה, וכדי לזכות לה צריך האדם לשלם, הוא צריך להזדכך, היסורים הם האפשרות היחידה לחבר שפלים ונבזים שכמונו עם זכיה נשגבה ונעלה כגון זו.

רבינו הקדוש מגלה, שהצדיק הוא בבחינת "ארון נושא את נושאיו" המשמשים את הצדיק נישאים ונתמכים על ידי הצדיק. הצדיק אינו זקוק למשמשים, כל העולם ניזון בשבילו ואין הוא נצרך לתמיכה כל שהיא, הסיבה לכך שהוא מראה עצמו כנצרך הוא אך ורק כדי לזכותנו. אם זו תהא גישתנו לשימוש הצדיק, כשנבין ש"גדולה שימושה יותר מלימודה" והיא זכות מופלאה, אזי נוכל לסבול קשיים ומריריות, כי נזכור שאין אנו ראויים לזכות שכזו והייסורים הם שמעמידים אותנו ומציבים אותנו ככלי שרת במקדש ה'. או אז נבין גם שעצם הכאב על כך ש"הפאר והחן והיופי של כל העולם כולו" שהוא הצדיק כדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"ב ס"ז, אינו מכובד בעולם, זוהי גם כן זכות, כי ההרגשה בלבד שחן זה צריך להתכבד היא נקודת אמת ודעת שצריך לזכות לה, וכדאי לסבול סבל זה המקשר ומדבק אותנו לקדושת הצדיק שהבטיח "גמרתי ואגמור".