תיכף נכנסים לתשעת הימים. ראש חודש אב. חז"ל אומרים: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ועל הימים האלה אנחנו אומרים את הפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה פרק א').

ומה אחר כך? אלול. אב ראשי תיבות "אלול בא", ימי הדין הופכים לימי סליחה ורחמים, הכנה להתחדשות הנפלאה של ראש השנה, בפרט השנה הבאה עלינו לטובה, שנת השמיטה, שנה שכולה שבת.

למה צריך צער לפני שמחה? למה צריך שיהיה צר לפני שנהיה רחב?

לידה זה דבר משמח מאד, מגיע לעולם משהו חדש וגדול שלא היה כאן עדיין אף פעם. ועכשיו אנחנו לקראת לידה של שנה חדשה לגמרי, שתהיה בעזרת ה' שנת חסדים ונפלאות שלא היו כמותם מעולם.

אז לפני לידה יש צירי לידה. כמו שלפני גאולה יש מצרים. יציאת מצרים, כמו לידה, זה אומר לעבור דרך המצר ולצאת למרחב.

זהו הפסוק שנאמר בעזרת ה' בעוד מעט יותר מחודשיים. פסוק שאומרים אותו לפני תקיעת השופר: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" (תהילים פרק קי"ח פסוק ה').

וכך גם עצם המצווה של תקיעה בשופר, היא קול צעקה שיוצא מתוך הפתח הצר דווקא.

רבי נתן כותב: "כי בראש השנה, שאז דן (הקדוש ברוך הוא) את העולם ברחמים, כי הוא מקומו של עולם, ויודע מקום של כל אחד ואחד, ואזי מעלה כל אחד ממקום המצר לו לבחינת הרחבה, לבחינת למעלה מהמקום, בבחינת "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" (תהילים קי"ח) שזה אומרים בראש השנה קודם תקיעת שופר, כי זה עיקר הרחמנות, להרחיב לכל אחד ממקום המיצר לו" (לקוטי הלכות, הלכות ציצית ג' סעיף ט"ז).

"ועל כן שופר קצר מלמטה ורחב מלמעלה, וצריך לתקוע במקום הקצר דייקא, ואם תקע במקום הרחב לא יצא (ידי חובת התקיעה כהלכה), כי הרוצה לכנוס (בשערי הקדושה) צריך לכנוס דרך הפתח הצר דייקא" (לקוטי הלכות, הלכות ר"ה א' סעיף א').

רבינו אומר: העיקר זה: "מבטן שאול שיוועתי" (יונה ב' פסוק ג'). כולנו מכירים את ההרגשה שאדם מרגיש בבטן שאול, בגיהנום, כולנו עברנו ועוברים דרך מקומות מאד צרים של פחד וחרדה, בלבול וספק, חושך ואטימות. ויש הרבה צרים שמצרים לנו, בפרנסה, בזוגיות, בחוסר זוגיות, בחינוך ילדים, בחוסר ילדים, בקורונה, בטילים, בגזירות פוליטיות, בדאגה לעתיד, בהרגשה של חוסר ערך, ריחוק מעצמנו, ריחוק מהקדושה ומהקדוש ברוך הוא, בנפילות לחטאים, בכעס, בתאוות, במידות רעות.

רבינו אומר: העיקר זה: "מבטן שאול שיוועתי". איך יוצאים מהצרה, איך מגיעים למרחב? "מן המיצר קראתי". צריך לקרוא לקדוש ברוך הוא. הרב שכטר אומר שקורונה זה רמז: "קרא נא", הקדוש ברוך הוא אומר: תקרא לי, תצעק אלי, כמו היולדת. העיקר שלא תתייאש, שתמשיך לצעוק ולא תפסיק אף פעם.

אתה שקוע בבוץ? דוד המלך כותב: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים ק"ל פסוק א').

אתה מרגיש שלא רוצים אותך ואין לך סיכוי להגיע לכלום? יונה הנביא אומר: "ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קודשך" (יונה ב' פסוק ה').

אתה מתבייש בעצמך ומרגיש שאין לך פנים לדבר עם ה' אחרי כל מה שעבר עליך? עזרא הסופר אומר: "אלוקי, בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך" (עזרא ט' פסוק ז'), אף על פי שאני מתבייש אבל את זה בעצמו אני מספר לך.

אין לך מילים? תשמיע רק קול. זה גם טוב. עם ישראל נגאלו ממצרים על ידי קול וצעקה בלי מילים. "ויֵאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים (שמות ב' פסוק כ"ג).

אין לך קול? תצעק בלב, רבינו אומר שגם צעקת הלב היא צעקה, כמו שכתוב בפסוק במגילת איכה שעוד מעט נקרא בתשעה באב: "צעק ליבם אל ה'" (איכה ב' פסוק י"ח).

נראה לך שצעקת מספיק וזה לא עוזר? טעות. רבינו כותב: "וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים, וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹעִים חַס וְשָׁלוֹם בְּלִבָּם שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת הֵם לָרִיק. אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הֵם מַעֲלִים אוֹתָם וּמְקִימִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמַעֲלִין כָּל שְׁיָפָא וּשְׁיָפָא לְדוּכְתֵהּ, וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא משֶׁה, וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ח').

אין לך כוח להתפלל בעוצמה ולקרוע את השמיים? זה לא מה שנדרש.

דוגמה מרגשת מספר לנו רבי נתן בהקשר זה ("שיח שרפי קודש" חלק ג' סעיף קל"ג): "בעת הגזירה של לקיחת ילדי ישראל לצבא, שהייתה כידוע, גזרה קשה ואיומה מאד, רצה אשה אחת, שחטפו ממנה את בנה הקטן, לבית הכנסת, ופתחה את ארון הקודש ושאגה בקולי קולות בבכיות נוראות לפני ספרי התורה, ולרוב צערה ושאגתה נפלה מתה. ונעשה מזה רעש גדול. כשנודע הדבר לרבי נתן אמר: אילו הייתה פונה אלי הייתי מייעץ לה שתתחזק ותקבע בכל יום עת קבוע להתפלל לפניו יתברך שתצליח ותוכל להחזיר את בנה, והייתה מועלת בתפילתה לא רק להחזיר אותו, אלא היו חוזרים עוד כמה וכמה ילדים בזכות תפילתה".

ועל זה לימד דוד המלך: "קווה אל ה' חזק ואימץ ליבך וקווה אל ה' " (תהילים כ"ז פסוק י"ד) ופירשו חז"ל: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה' " (מסכת ברכות דף ל"ב.)

אז כך יוצאים מן המיצרים: ממשיכים ומתמידים בעקשנות לקרוא אל ה' ומצד שני – לא דוחקים את השעה. לא בכוח.

אפשר לבקש שוב ושוב, אפשר לנסות גם "לשכנע" את ה' לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, אבל להתעקש – אסור וגם מסוכן. ההבדל בין בקשות חוזרות שמותרות וטובות לבין התעקשות, הוא שלהתעקש פירושו לבוא מתוך טענה, מתוך כעס, מתוך דרישה ותביעה והרגשה ש"מגיע לי" ולכן אני תובע לקבל את מה שאני רוצה כאן ועכשיו. מיד ובדיוק באופן שנראה לי.

צריך תמיד לקחת בחשבון שאולי זה לא מה שאני צריך בעצם, שאולי זה לא הזמן המתאים. אני ממשיך לבקש, אבל בהכנעה, בבקשת רחמים וחנינה, לא מתוך טענה, ותמיד מתוך ידיעה שאבא שבשמים יודע הכי טוב מה נכון ומה לא נכון לבן שלו, ולכן רבינו כותב (ליקוטי מוהר"ן תורה קצ"ו): "כי אסור לאדם לעמוד עצמו על שום דבר, היינו שאסור להתעקש בתפילתו שהקדוש ברוך הוא יעשה לו דווקא את בקשתו, כי זה הוא כמו לוקח דבר בחזקה, בגזלה. רק צריך להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, אם יתן השם יתברך יתן, ואם לאו לאו".

רבי נתן מסביר מה הכוונה בדחיקת שעה בתפילה וכותב ("ליקוטי הלכות נזיקין ה' סעיף ט"ו"): שהוא עיקש ורוצה להתעקש שימלא לו השם יתברך תיכף חפצו וכשאין לו מה שחפץ הוא אומר שאי אפשר בזה האופן לעבוד את השם יתברך".

לבקש "תן לי", זה טוב מאד, אבל לבקש "תן לי כאן ועכשיו, בזמן שאני רוצה ובדרך שאני רוצה, אחרת לא אוכל לעבוד אותך כראוי", זוהי דחיקת שעה.

בסיס האמונה היהודית הוא שהשם יתברך משגיח עלינו בהשגחה פרטית, וכל מה שקורה לנו מכוון ממנו ממש לטובתנו ולתיקון נפשנו. גם לדברים שלא נעימים ולא רצויים לנו כמו חולי, קשיים בפרנסה, המתנה ארוכה לזיווג או לילדים או כל קושי אחר, יש משמעות וסיבה.

את האמונה הזאת צריך לבנות ולחזק, צריך ללמוד על זה ולדבר על זה ולבקש מהשם יתברך שיחזק אותנו בזה. וחיזוק האמונה הזאת היא המשימה הכי גדולה שלנו בחיים, בפרט בדור הזה. דברי רבינו עוסקים הרבה מאד בנושא הזה ובו ראה נושא מרכזי ועיקרי.

ביחד עם זה השם הטוב והרחמן נתן לנו אפשרות לפנות ולבקש ממנו כל מה שאנחנו רוצים. למרות שהקשיים הם לטובתנו, יש אפשרות שהפניה שלנו אליו לבקשת עזרה תשנה את המציאות. אם אני חולה חס ושלום, זה לטובתי. אבל יכול להיות שאם אני אתפלל אני אבריא וגם זה יהיה לטובתי, כי התפילה יצרה אפשרות שאני אקבל את התיקון שלי בדרך של בריאות ולא בדרך של חולי.

ואם לא קיבלתי את מה שרציתי? אני צריך לחזור ולהתחזק באמונה שלעת עתה עדיין התיקון שלי הוא להתמודד עם החולי.

וביחד עם זה אני יכול להמשיך ולבקש רפואה שלמה.

תפילה עם אמונה שהכל לטובה עוזרת לנו להתפלל בלי מתח וציפיה היסטרית למילוי בקשתנו. הוא ממתיקה את עוצמת היסורים כי יש להם תכלית, ומאפשרת לנו מצד אחד לא להתעקש יותר מידי ומצד שני לא להתייאש אלא להמשיך להתפלל. בתחנונים, בסבלנות, בהתמדה, מתוך הרגשת קרבת השם וחסדו גם אם לא קיבלתי עדיין את מה שרציתי.

וכשיש אמונה, לא נבהלים ממה שעובר עלינו ויש כוח לבקש. כך מתאר רבי נתן את כוחה של תפילה מתוך אמונה שהכל לטובה ("עלים לתרופה" מכתב ק"ה:) "ומכל זה יוכל להבין רמזים לבל יבהלוהו רעיוניו מכל מה שעובר עליו, הן בפרנסה, הן בבריאות ושאר דברים. רק מכולם יזכור בהשם יתברך מכל מקום שהוא, איך שהוא. כי גם בשאול תחתיות יכולין להיות סמוך להשם יתברך ולזכור את עצמו בהשם יתברך בכל עת, בפרט על ידי השינויים וההרפתקאות שעוברים עליו, שכולם הם רק בשביל לרמז לו, כידוע לנו, כאשר כבר דיברנו בזה הרבה.

ואיך שהוא, תפילה וצעקה מועיל לכל דבר, אך קשה לצעוק ולהתפלל כי אם על ידי דרך הנ"ל, שאינם מתבהלים כל כך, רק יודעים שכך מנהיג השם יתברך העולם, וכך הוא הניסיון של כל אדם שבעולם, שיעבור עליו מה שיעבור בכל יום, והכל לפי האדם והזמן. זה – מנסין בעניות גדול וזה – בעשירות מופלג, וזה – בפרנסה כזאת וזה – בפרנסה כזאת. וכל השינויים שנעשין באדם ובזמן, בכל יום ובכל אדם, אשר עצמו מספר, כי אדם זה בזה היום לפי מעשיו ולפי נשמתו צריך להתנסות בעניין זה דייקא וזה בעניין אחר לגמרי, אבל הצד השווה שבכולם, שכולם מלאים דאגות ויגונות ויסורים בלי שיעור, וכולם אין להם במה להחיות ולנחם עצמן כי אם במה שחוטפין בכל יום איזה דבר שבקדושה, תורה ותפילה וצדקה וגמילות חסדים וכו', שעל ידי זה יצליחו לנצח. וחוץ מזה הכל הבל, אפילו אם היה לו כל העשירות והעולם הזה של כל בני העולם, מכל שכן שאין מי שיהיה לו העולם הזה, כאשר ידוע לנו כבר.

ובזה בטחנו, שסוף כל סוף יהיה אחריתנו לטובה גדולה, בעזרת השם יתברך, ואל יעזבנו ואל יטשנו בחסדו הגדול, יתברך שמו לנצח".