עוד שמעתי בשמו שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.
(ליקוטי מוהר"ן ב, צז)

היחס בין התפילות המסורות לנו מחז"ל ובין התפילות האישיות המתחדשות מלב האדם הוא נושא שטעון בירור. ישנה גישה המעמתת אחת מול השנייה, הנוטה לקיצוניות של כל אחד מהצדדים. לפי גישה זו, אם התפילות שקיבלו מחז"ל הן התפילות שעלינו להתפלל, אז כל תפילה אישית נתפסת בעין רעה אחרי שיש לנו את מילותיהם של קדושי עליון. וכמו כן להפך: אם התפילה האישית היא זאת שיכולה להביע בצורה היותר טובה את פנימיות הלב, אז פתאום קיים זלזול למילים קבועות החוזרות על עצמן שלוש פעמים ביום.

אכן, בקטע שלפנינו מודגש השילוב בין השניים. אחרי ההדגשה בערך של תפילה אישית, חדשה ומקורית, באה ההזהרה על 'שאר תחינות ובקשות'. אגב הדברים של היום אולי נראה התייחסות מסוימת לנושא, ועל ההפריה ההדדית שבין השניים.

גם הפעם מיותר לציין, כי הדברים הבאים אינם מעבר ל"שיחת חברים", שאינם מתיימרים להגדיר ולחתוך עניינים, כי אם לפתוח אותם אל הלב ולעורר את החשיבה עליהם.

רבי נחמן שם דגש גדול בהתחדשות שקיימת בתפילות האישיות. ההתחדשות היא זאת שמסוגלת להעניק דרכים חדשות שבהן לא קיימים קטרוגים וכוחות העוצרים אותנו בדרך. נשים את ליבנו מעט לעניין ההתחדשות. ישנן שתי תגובות שכיחות המופיעות אצלנו ביחס לחידושים: פחד ושמחה. יש ואנחנו מרגישים ביטחון במציאות החיים המוכרת לנו מהעבר, וכשמופיע מצב חדש אנחנו מאבדים מהביטחון הזה. ישנן בלב חששות: האם הוא יביא דברים טובים איתו? איך מסתגלים לדברים חדשים אחרי שהורגלנו אחרת? מצב זה של אי ידיעה ילווה את החידוש עד שהוא ייכנס יותר למציאות חיינו וישתלב בתוכה, ונדע עליו קצת יותר.

ויש ואנחנו מרגישים שמחה. כשמציאות אפורה ומוכרת מדי התחילה לשים אותנו במיצרים וגבולות, הופיע החידוש. החידוש מביא איתו שמחה, התרחבות כלפי דברים חדשים ושונים, גילוי אפיקים חדשים בהם אנו חשים צמיחה וגדילה. ישנה ברכה שתיקנו חז"ל לומר על חידושים, אפילו פשוטים ביותר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". השמחה בוודאי מופיעה בלב כשיש חידושים, וצריך לברך על כך. גם כאן, ככל שהחידוש יהיה מוכר יותר וישתלב בחיינו הוא יאבד מחיוניותו ועתים אף יהפוך לחלק מהשגרה.

הצד השווה שבשתי תחושות אלו מגדיר נקודה בסיסית בעניינו של החידוש: גילוי במקום של אי ידיעה. אי הידיעה הזה יכול להביא חשש וגם שמחה. כשהחידוש מופיע בראשונה הוא עדיין לא נכנס לתוך ידיעת האדם, והוא עדיין אינו מחובר אליו לגמרי. החידוש נחווה כדבר חיצוני לחיים, עדיין לא כחלק מתוכם. כל עוד שהוא נקרא חידוש, פירוש הדבר הוא שאנו חשים בו את היציאה מהסדר הרגיל ולא רואים אותו כחלק מחיינו.

קיימת סכנה כאשר מורידים חידושים לעולם. חידושים רבים הם יפים בשעתם הראשונה, אבל כאשר מנסים להוריד אותם לקרקע נתקלים בבעיות רבות. אידיאלים רבים סחפו ברעיונם רבבות, אבל כאשר החלו ליישם אותם בתוך מקום וזמן הם הלכו לאיבוד. לדוגמה: כאשר תנועה הופכת לארגון שצריך להתעסק גם עם כספים, משרות, קשרים אנושיים, היא יכולה לאבד את דרכה לגמרי. כאשר קורים מקרים כאלו אנו מזדעזעים מהשחיתות במסווה האידיאולוגיה. אבל הרבה פעמים היו אלה אידיאלים אמיתיים, אלא שהם יכלו להתקיים רק במקום של החידוש, מחוץ לידיעה, בלי חיבור מלא למציאות. ברגע שהם עברו למציאות הם התגשמו במובן של גשמיות וארציות, ונכנסו לתוך מציאות מעוותת שעיוותה גם את הרעיונות שיכלו לטהר אותה. לא תמיד הקרקע כשירה לקבלת כל חידוש, והפזיזות כאן רק יכולה להוריד את החידושים הגבוהים ולהשפיל אותם עד עפר.

כל דרך שנכנסת לתוך חיי האדם נכנסת לסיכון. ישנם בעיות וקשיים שאינם מופיעים בשלב הרעיון. שם באמת הכל מסודר. הם מופיעים בשלב המעשה. ניסיונות נולדים רק מתוך מציאות של זמן ומקום ואנשים. ולפעמים אלו לא ניסיונות, אלא פשוט מגלים שישנן מגבלות במציאות שלא מאפשרות לעשות את כל מה שנרצה. התופעה הזו מוכרת לנו היטב, עד כדי כך שכאשר אנחנו שומעים רעיון חדש ויפה כל כך, אנחנו מחכים למצוא את נקודת התורפה שלו, כי הרי לא ייתכן שהרעיון כל כך יפה ומושלם. אנו נוהגים כך לפעמים בצדק, אך בדרך כלל שלא בצדק, כי בכך אנחנו רק מנסים להראות לעצמנו שגם החידוש הזה הוא כוזב, מבלי לדעת שכל דרך דורשת מאמץ ויגיעה וגם נפילות בדרך, אבל החידושים היפים ביותר הם אלו שבסוף יצליחו לרדת עד הסוף. כמה קשה למצוא חידוש אמיתי. אבל כשמוצאים אותו, כמה שמחה יש בו, כמה תקווה גדולה הוא מוליד בנו.

חידוש כזה נמצא בהתבודדות. ההתבודדות היא דרך חדשה לגמרי. היא מוכרחת להיות חדשה, כי היא נובעת מתוך הלב, שבוודאי אינו נשאר אותו הדבר בדיוק מיום אתמול. מכוח החידוש שלה היא יכולה לגלות דרכים חדשות להתקרבות אל ה'. היא הרי לא נובעת מתוך המציאות המוגבלת מלאה הקשיים והניסיונות אותה אנו מכירים. היא מפלסת דרך לעצמה, פורצת את הגבולות ודוחפת אותנו קדימה. מבחינתה אין מגבלות כי היא מחברת אותנו אל ה', שמבחינתו אין כל גבול ואין כל מחסום. תפילות אישיות באות ממקומות אחרים לגמרי. הסיבות שלהן הן המציאות הסבוכה שלנו, אבל הנביעה שלהן היא ממקום עליון ואינסופי.

רבי נחמן דימה את המקטרגים על התפילה לשודדים. המקטרגים הולכים לדרכים המוכרות, כמו השודדים והפושעים. אין להם שום מידע על דרך אחרת, לכן הם הולכים לדרכים שהתקבלו בעולם והפכו למסלולים קבועים. מהקבלה זו אנו למדים כי האפשרות היחידה של המקטרגים לעצור את תפילתנו היא כאשר היא הופכת לחלק מתוך המציאות, על קשייה ומגבלותיה. אם הדרך ידועה לנו, אז היא חייבת להיות כבר מזוהה עם כל היחסים שלנו איתה; מה נוח לנו ומה קשה לנו איתה, מה המקומות בהם היא לא מצליחה להשפיע. "אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל". דרך חדשה, שלא נובעת מתוך המציאות, יכולה להתעלם ממגבלות שיהיו קיימים בתוך המציאות. האם יש פה התעלמות מהמציאות? לא ולא. יש פה כוח של התחדשות. ההתחדשות לא צריכה דרכים סלולות, היא סוללת את הדרכים לעצמה, מפלסת את כל המכשולים ועוברת את הכל.

מקום כזה של חידוש תמיד צריך להיות קיים, כדי לא ליפול בכבלי המציאות. ההתחדשות התמידית מולידה עוד ועוד חידושים שמעלים את המציאות למקום חדש לגמרי. המטרה איננה לחפש פתרונות בתוך המציאות במקומות שעדיין לא חיפשנו, אלא להביא אותם ממקום חדש. כמובן, שההתחדשות צריכה לרומם את המציאות אליה, ואין להתפתות להישאר במקום החידוש בלבד. לכן צריך לחבר את התפילות האישיות עם התפילות המסודרות לנו, הן תפילות של אנשי כנסת הגדולה, הן מזמורי דוד המלך, והן התפילות שהתגבשו במהלך כל הדורות. אם היינו מתפללים את התפילות הללו לבדן, היינו מתפללים אותם מתוך מציאות מוגבלת. ביחד עם התפילות האישיות אנו יכולים להתפלל את אותן התפילות ממקום חדש שהכל פתוח והכל אפשרי בו, ואין כל מעצור. ממקום כזה אנחנו חוזרים למציאות ומתקנים אותה לאט לאט, עד שהיא תתרומם כולה ותהיה למציאות חדשה.