לחצו כאן למאמרים הקודמים: [קדושת הממון והתשוקה לממון] | [הגורמים להפסד הממון והצדקה כמתקנת הממון]

משא ומתן באמונה

כמה וכמה פירושים מובאים בדברי רבינו ז"ל על המושג "משא ומתן באמונה", וכולם כאחד נכללים בשאלה הנשאלת לאדם בבית דין של מעלה לאחר מותו: ״נשאת ונתת באמונה?" (שבת ל"א).

– "שיהיה ההן הן והלאו לאו", זהו התמצית של הפירוש הפשוט הידוע לכל, "ויהיה הדיבור דיבור אמת" כדברי רבינו ז"ל בתורה ר"פ שבליקוטי מוהר"ן חלק א, "כי אי אפשר לעסוק במו"מ באמונה, כי אם [כשהאדם] בקי בדיני ממונות שלא יכשל בהם"
(שם ל"ה). בצורה פשוטה זו של משא ומתן, כבר עושה האדם גדולות ונצורות. לדברי רבי נחמן הריהו עוסק ב"פשטא אורייתא" בכך, ומעלה ניצוצות קדושים מהקליפות, "בסוד י"א סממני הקטורת" (שם) – – –

אך, ישנה כוונה פנימית יותר בפירוש המלה "אמונה". ש"צריך אמונה בהמשא ומתן" (ר"פ), שהאמונה בהשי"ת צריכה להתלוות לעוסק במשא ומתן, שכן "כל ההכחשות והגזילות שבמשא ומתן, הכל נמשך מפגם אמונה הנ"ל. כי אם היה מאמין שבכל דבר יש רזין, בוודאי לא היה מכחיש את חברו, ולא היה עולה על דעתו לשלוח יד בממון וחפצים של חברו. כי בוודאי השם יתברך יודע מה שעושה, שנתן לזה כל חפצים ועשירות, ולרש אין כל; הכל, על פי חכמתו האמיתית, שיודע שהכל לטובתו הנצחית. ואיך יעלה על דעתו לשנות רצון הבורא יתברך, ויגע בממון חברו שלא כדת התורה?!" (לקוטי הלכות, הלכות חזקת מטלטלין הלכה ה).

נמצא שחוסר האמונה בהשגחת השי"ת על כל עניני העולם בשעת המשא ומתן, היא הגורמת לגזל ולמשא ומתן ברמאות. אך, גורם נוסף יש למשא ומתן ברמאות: "כי באמת, מה שהביאו לידי עוון החמור הזה, לגזול או לעשוק או להטעות ולרמות את חברו, הכל היה על ידי תאוות ממון שהתגברה עליו כל כך, עד שבא לידי עוון החמור הזה של הגזילה" (שם, הלכות גזילה ד).

כך שמהגורמים העיקריים למשא ומתן באמונה, הינם האמונה בהשי"ת ושבירת תאוות ממון, כי אז יש לו לאדם אפשרות להתגבר על הפיתויים הניצבים בדרכו, במשאו ומתנו עם חברו.

צד נוסף במשא ומתן באמונה, מזכיר רבינו בשיחות הר"ן רפ"ט: ״מי שאינו להוט ונבהל להון, ואיננו נושא ונותן יותר מכפי ממונו שיש לו, רק עושה משא ומתן באמונה בממונו לבד, ואינו לווה מאחרים לעשות משא ומתן גדול, זהו מקיים ובכל מאודך".

בין כך ובין כך, נמצינו למדים שמשא ומתן באמונה אינו אלא תוצאה של אמונה איתנה ושבירת תאוות ממון, ושעל ידה מעלים ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות.

"עיקרא דיצרא בישא על גזל ועל…" — כתוב בזוה״ק [=עיקר יצר הרע הוא על גזל ועל…], כי על כן, המתגבר על יצרו ונזהר בממון זולתו, אין קץ לשכרו, ורבי נחמן בספר המידות קובע לאמור: "הנושא ונותן באמונה, מוחלין לו על כל עוונותיו" (ערך תשובה).

עובדות מאנ"ש בענייני ממון ופרנסה

יש סיפורים מדהימים בעניני ממון, מאנ"ש חסידי ברסלב בכל הדורות. אמנם לא את כולם ניתן להביא במסגרת מצומצמת זו, אולם נביא כאן מעט מהם, ואולי נקבל מהם מושג מה, על עולמם הכספי של אנשי שלומינו, עובדי ה' באמת.

היה זה לפני שעזב ר' יצחק בן מוהרנ"ת את רוסיה כדי לעלות לארץ ישראל. הוא קרא אליו את שני בניו, ר' מיכל ור' דוד צבי, שלידם עברה הנהלת בית הדואר שהיה ברשותו, ואמר להם: "שמעוני בני, אבי הגדול הדריכני פעם, איך להתנהג בהנהלת הדואר, וכך הוא אמר לי: בלכתך מהבית לדואר, תהיה כל מחשבתך דבוקה אך ורק בהשם יתברך עד שתגיע לשם. ואילו לכשתבוא לשם, תהיה ער לכל שיג ושיח עם הלקוחות, ותשגיח על כל מילה וענין בעינא פקיחא, כדי שלא תכשל בגזל ח"ו. אבל בחזרך הביתה שוב תדביק מחשבתך אך ורק בבורא יתברך שמו, ולא תהרהר בעניני הדואר כלל וכלל לא".

ואמנם מספרים זקני אנ,ש על ר׳ מיכל'ה, שאמנם כן נהג כל ימיו, והיה דבוק בהשם יתברך מחוץ לכתלי הדואר כאחד הקדמונים. ואילו בבית הדואר עצמו, הקפיד והשגיח על כל עסקיו היטב, שלא יכשל בנדנוד גזל ח"ו.

מאידך, ידוע גם ר׳ מרדכי מבבריניץ זצ"ל, שבא לציונו של רבי נחמן כדי לעשות שותפות עם רבנו במסחרו, ובהשתטחו על הציון הקדוש, הבטיח לרבנו ז"ל, שמהיום והלאה יתן לו ולענייניו מחצית מרווחיו בבית החרושת לסבון שהיה בבעלותו. ואכן, מיום זה והלאה, היו לו שתי קופות בביתו, אחת לצרכיו הוא, ואחת לביצור עניני חסידות ברסלב.

ואף עליו העידו זקני אנ"ש, שמני אז, החל בית החרושת שלו לשגשג עד מאד. ועל אף שהיו עוד כמה בתי חרושת לסבון בסביבה, הרי שעוד בטרם הספיקו להתקרר פיסות הסבון שיצאו מתחת ידו, כבר חטפום הקונים הרבים…

איש אחד היה בימי ר׳ אברהם ב"ר נחמן, שקראוהו "ר׳ יעקב פין וואלד" [=ר' יעקב מהיער]. כל ימיו עסוק היה בעבודת השי"ת בהתבודדות, ביערות ושדות. לפני שהתחתן, עשה תנאי עם זוגתו, שאצלו "רובל" משמעותו תשעים קופיקות… ולא מאה, כדי שתדע למפרע, שעשירית מכל כסף שיגיע לידו ניתן לצדקה. ולכשהיה ר' אברהם ב"ר נחמן בא אליו, היה נותן לו את המעשר שהצטבר.

בקשר לזהירות הגדולה שהיתה אצל אנ"ש מלהיות "בעל חוב", כדרישת רבי נחמן, כנ״ל, מסופר, שרי סנדר מטירהאוויצא [=טרוביץ שבאוקראינה], הידוע בהתמסרותו הגדולה לעבודת השי"ת, עוסק במסחר היה. מדי ערב ראש חדש מגיע היה לאומן, להשתטח על ציון רבי נחמן. פעם, בבואו לאומן בערבו של חודש, נכנס כדרכו לסוכן הבדים דשם, והורה לו להכין עבורו בד תמורת מאה רובלים. אחר סר אל הציון הקדוש, ופירש שם את לבו כיד ה' הטובה עליו. כשחזר, נוכח שהסוכן הכין לו יותר מכדי מאה רובלים, כשהעיר לו על כך, נענה לו הסוכן: ״וכי מה יש, בפעם השניה תחזיר לי את החוב…". עמד ר׳ סנדר בתוקף על כך, שיחתוך את יתרת הבד, בטענו, שרבינו ז"ל הזהיר שלא להיות בעל חוב…

כל כך קיימו אנ״ש את צווי רבינו ז"ל, כגדול כקטן! הדרכותיו של רבי נחמן רישומם ניכר היה לא רק בתורתם ובתפילתם אלא גם במשאם ובמקחם עם הבריות.

וכמה אוהב אחד מזקני אנ"ש לשנן את הסיפור על ר׳ אייזיק'ל הנ"ל, שפיזר לעת זקנתו את כל כספו לצדקה, באמרו, שבזיון הוא עבורו אם ישאר משהו ממנו לירושה… ובכלל ידוע, שרבים התקרבו לדרך רבינו, הודות לקשרי המסחר שהיו להם עם אנ"ש, בהם ראו ישרות ואמונה במשא ומתן, שגרמו להם התפעלות מרובה.