"ממון של ישראל, קדושים למקום כתרומה"
(א״ב דר' עקיבא)

לחצו כאן למאמר הקודם: [קדושת הממון והתשוקה לממון]

ממפסידי הממון

כאמור, ישנה מידה אחת המפסידה את הממון לבעליו – והיא מידת הכעס. "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו", אמר שלמה המלך (משלי כה), ובו בזמן שהעושר משמש כ"חומה נשגבה" (שם יח) לבעליו – כדברי שלמה – הרי הכעס פורץ את החומה הבצורה הזאת – כפירוש רבינו ז"ל.

וכל כך למה? כי גם הממון וגם הכעס יורדים משורש אחד, משורש ה״גבורות״, כידוע ליודעי חן. שם, בשרשם העליון, הריהם אחד ממש, ואילו כשהם מגיעים יחדיו למטה, הרי אם לא הצליח היצר לגרום כעס לאדם, נשאר לו לאדם שפע הממון היורד אליו מאותו שורש; אולם, אם מצליח היצר להכשיל את האדם שמגיע לו ממון בכעס, כי אז מאבד האדם את הממון המושפע עבורו מן השמים, מאחר והוא לקח את הצד הרע שבהשפעת ה״גבורות״ שהושפעה לו – ואז אין לו ממון.

יתר על כן – אומר רבי נחמן – לפעמים, גם אחרי שהגיע שפע הממון לאדם, יש באפשרות ה"בעל דבר" לאבד לו את הממון, על ידי "כעס גדול מאד" שעליו אמר הכתוב "טורף נפשו באפו" (איוב י"ח), ועל ידי כן הוא מפסיד את ה"טרף נתן ליראיו" (תהלים קי"א) חס ושלום.

הרי לפנינו שני דברים, שלכאורה אינם שייכים זה לזה, ואילו לפי שרשם הרוחני הריהם אחד, והם באים אחד במקום השני, הכעס במקום הממון ח"ו, והממון – במקום הכעס.

מאידך, ישנו דבר בסיסי יותר שפרנסת האדם תלויה בו, הלא הוא "שמירת הברית". בזוהר הקדוש מובא בפירוש: "מאן דזריק פירורין דנהמא, עניות רדיף אבתריה; כל שכן "מאן דזריק פירורין דמוחא" [=מי שמשחית פירורי לחם, עניות דורפת אחריו; כל שכן מי שמשחית פירורי מוחו – שהוא עוון פגם הברית], (פנחס רמ"ד ע"א). ואילו לדברי רבי נחמן נראה, שבעיקר מתבטא הדבר ב"טרחא וכבידות" בפרנסה שיש לו לאדם הפוגם בברית. וכפי שכבר צויין לעיל, ממון בקדושה אינו בא ביגיעה וטורח (ליקוטי מוהר"ן כ"ג, כ"ט, ל"א).

הסבר קטן אחד מהסבריו של מוהרנ״ת בליקוטי הלכות, על הקשר שיש בין שמירת הברית לפרנסה, אנו מוצאים בהלכות פדיון פטר חמור, הלכה א', אותה כתב עוד בחיי רבינו הקדוש, והיו למראה עיניו הקדושות. רבי נתן מסביר, שהפוגם בבריתו מקבל את ממונו דרך הסטרא אחרא, מכיוון שבזוה"ק מובא שהתעוררות התאווה הזאת באה מ"סטרא דשמאלא" [=שורש צד שמאל] של הקדושה. וכידוע, שם בסטרא דשמאלא, יש לסטרא אחרא אפשרות להיאחז יותר בקדושה. כי על כן, כשאדם מטמא עצמו ח"ו בתאווה זו, הריהו מוסר את שמאל הקדושה לסט״א. וכך, נמסרת פרנסתו – שאף היא משמאל הקדושה, כמו שכתוב ״משמאלה עושר וכבוד״ – לידי הסטרא אחרא ח"ו וכל ממונו בא לו על ידי הסטרא אחרא, חלילה.

לא כן כשהוא שומר את הברית. אז, הריהו מטה את צד השמאל לצד ימין ולצד הקדושה. וכך, כל השפעת ממונו באה מהקדושה.

נמצינו למדים כמה רעה גורם אדם לעצמו, על ידי פגם הברית ח"ו. שבדרך רוחנית בלתי נראית לעין, הריהו גורם לעצמו בגין כך נטל פרנסה כבד מנשוא ח"ו.

עוד סיבות המפסידות או המשמרות את ה"ממון דקדושה" ישנם בדברי רבי נחמן, כמו למשל המושגים "מלכות הרשעה" (בליקוטי מוהר"ן, תורה נ"ו) המוציאה את ניצוצות הקדושה שבממון, או "המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים" (בתורה המכונה 'תקעו – אמונה', בליקו"מ), ועוד כהנה מושגים מופשטים שאין כאן המקום להביא את הסברם.

אך באופן כללי יאמר, שלא רק פגמו של הפרט גורם להפסד פרנסתו, או יותר נכון, את ה"עשירות דקדושה", אלא, עצם חורבן הכלל, חורבן בית המקדש, גרם ש"עכשיו בעיתים הללו, קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר" (שיחות הר"ן ד). שמיום שחרב בית המקדש, "נפל העשירות בעמקי הקליפות, בבחינת 'ותרד פלאים' – 'פלאים' אותיות 'אלפים'. היינו, האלפים של עשירות ירד פלאים. בבחינת ותרד פלאים. דהיינו ירידה גדולה ונפלאה". ולפיכך, יש לו לאדם "הכשר" לרדת ח"ו ירידה "גדולה ונפלאה", כדי להגיע אל הממון השרוי בירידה כזו. "ואע"פ שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד. וגם העשירות שיש להם לצדיקים, הוא מזיק להם לעבודתם. גם באמת, אף על פי שיש להם איזה מעט עשירות, אבל אף על פי כן, אין להם עשירות גדול מזומן, כמו שיש להקלי עולם, שיש להם אלפים ורבבות אדומים מזומנים" – – –

עם כל זאת, יש ויש, גם היום, בכל עצותיו של רבי נחמן לתיקון הממון והפרנסה, בכדי להשפיע שפע לאיש הישראלי המקיימם. וביחוד, באותה עצה קדושה – מצוות "צדקה".

כי על כן, לא נוכל להתעלם מאותם דברים מלאי תוכן שהשמיע רבינו הק׳ ברום מעלת הצדקה, המהווה תורה שלימה וקובעת ברכה לעצמה.

צדקה – מעיקרי התיקון של תאוות ממון

בצד כל אותם תיקונים עליונים ונוראים הכרוכים במצוות הצדקה, בולטת הפעולה הישירה שעושה הצדקה נגד תאוות ממון. הרוח הנדיבה, הבאה לידי ביטוי בנתינת הצדקה, היא המקררת את "חמימות תאוות ממון" (ליקו"מ א,יג).

השמחה האמיתית בממון, ה"אנפין נהורין" [=פנים מאירות], אינה באה לו לאדם, אלא כשכל כוונתו במשאו ומתנו הוא "כדי שיזכה לעבוד את השי"ת על ידי הממון שירוויח, וליתן צדקה, להחזיק לומדי תורה ועובדי ה' וכו'" (שם כ"ג). מאידך, התגלותם של ה"גוונין עילאין" בממון, כלומר, התקדשותו של הממון, נגרמת על ידי צדקה. "ועל ידי צדקה שנותן מממונו נתתקן כל ממונו ונתגלין הגוונין ומאירין" (שם כ"ה).

אותם ״גוונין" שעליהם קראנו לעיל, תפקידם הרוחני הוא לשבר את הקליפות, "היינו, הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות", שיש לו לאדם, בכל מדרגה שאליה הוא עולה בעבודת השי"ת, אבל, במיוחד מתקנת הצדקה את תאוות הממון.

אחד ההסברים הפשוטים לכך, שהצדקה מועילה להנצל מתאוות הממון הוא, שאין כנתינת צדקה, פעולה שהיא כולה בטחון בהשי"ת, "כי אם אין לו בטחון, אינו יכול לעשות צדקה כראוי, כי מתיירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה. ועיקר הצדקה הוא, על ידי בטחון שבוטח בה', שלא יפסיד ולא יחסר על ידי הצדקה כלל. כי השי"ת יברכו, בגלל הדבר הזה" (שם רכ"ה). והרי "המשוקע בתאוות ממון אינו בוטח בה', כי הוא עובד כל עכו"ם. אך, 'ואני אבטח בך', שתוכל להזמין לי פרנסתי בסיבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משוקע בתאוות ממון" (שם כ"ג).

הצדקה, במהותה, הינה ההיפך הגמור מתאוות ממון. שכן, אם התאווה לממון היא צבירת הון והשתוקקות לכל פרוטה נוספת, הרי מצוות צדקה מהווה ויתור על ממון, שלעתים קרובות בא בקושי רב ואחרי מאמץ מרובה.

ולא לחנם הביא רבי נחמן (בליקו"מ ב,מ"ו) את נתינת הצדקה כדוגמה ל…"מסירות נפש", "כי הממון הוא נפשו של אדם כי "אליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד, בפסוק הנאמר לגבי שכר שכיר)דהיינו, שמוסר נפשו ביגיעות וסכנות קודם שמרוויח הממון, ואחר כך נוטל הממון ונותנו בשביל השי"ת, נמצא מוסר נפשו" (ליקו"מ, שם) – – –

אך, אם דומה לו לאדם שיצטרך לעמול שוב כדי להחזיר לעצמו את הכסף שנתן לצדקה, ו"כמה קלין [=קולות] של אוי ואבוי וכמה גניחות, וכמה כפילות וכמה הטיות", עושה הוא בנתינת הצדקה, הרי, ״התועלת של הצדקה גדול מאד מאד. כי הצדקה מועילה תמיד. כי צרכי הגוף הם רבים מאד, אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, שיכולים לבלות ימיו ושניו, אפילו על ההכרחיות לבד, והם מונעים את האדם מעבודת הבורא… וצדקה מועיל לזה" – היינו, הצדקה מועילה לכל אותם דרכים שמונה רבינו בתורה ד' בליקו"מ ח"ב, שעל ידם "אין צריכים לעשות שום עסק ומלאכה".

והרי, כל מה שגורם לו לאדם לעסוק ולטרוח בענייני פרנסה, אינה אלא התאווה המופרזת לממון, המנתקת אותו משורשו הקדוש של הממון, ומנחילה לו "אנפין חשוכין", ברדיפה עצבנית אחרי פרנסתו.

לא כן בנתינת הצדקה, שעל ידה הוא מקבל יותר ממה שנותן, בבחינת "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני — העני עושה עם בעל הבית". מכיוון שמעשה החסד שומרו מן התאווה, מקיים את ממונו, גורם לו שמחה בחלקו ונותן לו עוד יתרונות רבים ברוחניות וגשמיות, כמובא בדברי חדל וכל דברי החכמים הבאים אחריהם.

הדרכות רבינו ז"ל בעניני ממון ופרנסה

בספר שיחות הר"ן יש אזהרה מיוחדת, בה הזהיר רבי נחמן את אנשיו לשמור את ממונם בשמירה מעולה וגדולה: "והיה מקפיד מאד על זה, והיה מתלוצץ ומקפיד על אלו האנשים המתעצלים, שקורין בלשון אשכנז "שלימזלניק", כי זמנים ועתים בטל עצמו מתורה ותפילה, וטרח ויגע ביגיעות גדולות בשביל להרוויח ממון, כדי לפרנס ביתו, ואחר כך, כשהגיע לו הממון, הוא נעשה שלימזלניק ואינו משגיח עליו כלל…" (שיחות הר"ן רפ"א).

יתירה מזאת, כספם של ישראל קדוש בקדושה עליונה, ביחוד ממון כזה שבא מתוך משא ומתן באמונה ובכשרות. "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם" אמרו חז"ל, והסבירו: "שאינם פושטים ידם בגזל" (חולין צא.). בפשוטם של דברים הפירוש הוא, שיודעים הצדיקים שלא בקלות ישיגו ממון אחר, שכן ממון בכשרות שאינו מעורב בגזל, קשה להשיג. אלא, שלאור תורת רבי נחמן יש להבין, שכל ממון המגיע לאדם שייך לתיקון נשמתו מצד הניצוצות הקדושים המלובשים בהם. ולכן, הצדיקים אינם יכולים להרשות לעצמם לתת לממון ללכת לאיבוד.

יתכן שזוהי גם הסיבה לכך שרבי נחמן הקפיד כל כך על שמירת הממון, שכן בנוסף לסיבה הפשוטה שהטעים בדבריו, הוסיף לומר בלשונו הק': "כי ממון כשר של איש הישראלי, צריך שמירה כמו עין שבראש" – – –

בסוף דבריו, מפטיר מוהרנ״ת: ״ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשיו נאבד אצלו סך ממון בדרך, והיו באים בקובלנא לפניו, היה מבזה ומוכיח אותו מאד על זה, על שלא נזהרו בשמירתו יפה",

ואף רבי נחמן בעצמו, נהג לשמור היטב על ממונו שלא יאבד. "ואמר על עצמו שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגונזו יפה בבגד שלו, בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב, ואעפי"כ, בכל עת כשהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה, אם יש אצלו הממון" (חיי מוהר"ן עבו"ה ק).

שבת אחת, פרצה דליקה בעיר ברסלב, ובפעם אחרת, פרצה דליקה ביום הכיפורים. בשני המקרים, לא היסס רבי נחמן להסתמך – בהצלת רכושו – על הפוסקים המקילים. באותה הזדמנות אמר: "אני יודע מכבר, שיש אנשים שבשביל חומרא אחת, מבטלין הרבה מאד מעבודת השי"ת. כמעט הכל". בהתכוונו להטעים בעיקר, מדוע מיקל הוא בהצלת ממון מן הדליקה בשבת. ״כי הלא כמה האדם מייגע עצמו בשביל חפציו וממונו, ונוסע לדרכים, ומבטל עצמו הרבה מתורה ותפילה ועבודת ה', ימים הרבה, בשביל להרוויח ממון. ואח"כ, בשביל חומרה אחת, יאבד הכל ח"ו, ויצטרך שנית לבטל עצמו הרבה…" (שם)

רבינו הקדוש, עם כל גישתו הרחמנית לבלבולי הדעת וההפרעות בעבודת ה׳ הנגרמים מסיבות שונות, לא ראה בעין יפה בלבולים בעניני פרנסה, הנגרמים בגלל חומרות יתירות או בטלנות. עוד יותר מכך, רבי נחמן התנגד בכל תוקף לאלו הלווים הלוואות ומסבכים עצמם בחובות, מחוסר סבלנות לבוא עת השפע מן השמים. "כי בכל ענייני פרנסה צריכין להמתין עד שיבוא עתו" ולא לדחוק את השעה – אמר.

בטחו בהשם יתברך! – דרש רבינו הקדוש בענייני פרנסה, ואף אמר על עצמו: "שאם לא היה ממתין בבטחון לישועת ה', כבר היה איש נוסע ומטולטל, כמו כל הנוסעים ומטלטלים עצמם בשביל הפרנסה … רק צריכין להמתין, עד ירחם ה'. ואמר על עצמו ענין הנ"ל, שאם לא היה ממתין, כגון כשהיה חסר לו איזה דבר, אם היה דוחק את השעה, שיהיה דווקא תיכף, היה צריך ללוות לעצמו, ולהיות בעל חוב, עד שהיה מוכרח להיות נוסע ומטולטל… כי לכל אדם חסר הרבה… ואם נדמה לו שצריך מלבוש, או לאשתו ובניו, אף על פי שמוכרח לו – אל ידחוק השעה, ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב. [אלא] ימתין עד שיבוא עתו. ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו, או לבני ביתו במלבושים, מלהיות בעל חוב להחנווני או לאחרים"… (שיחות הר"ן קכ"ב)

מאידך, יש בספר חיי מוהר"ן נ"ה, כדברים האלה: ׳׳מכבר אמר, שחפץ מאד שיהיה לנו פרנסה. אעפ"י שבטחון גם כן טוב מאד, אעפי"כ, טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה. כי במקום עבודת הבטחון, במקום זה יעשה עבודה אחרת. כלומר, כי אם לא יהיה לו מעמד פרנסה, ויהיה לו בלבול הדעת מהפרנסה, יצטרך בכל פעם לחזק עצמו במדת הבטחון, במקום זה, יעסוק בעבודה אחרת והתחזקות אחר, בשאר עניני עבודת ה' והבן״.

נמצא, שאם מצד אחד יש לבטוח רק בהשי"ת, ולא ללוות ולא להיטלטל בדרכים עבור צרכי הבית, ומצד שני, אין להפריז בבטחון יתר על המידה, ויש לפעול ולעשות השתדלות ל"מעמד פרנסה". אך, גם כאן, מסיים רבינו ז"ל ומדגיש: "ואף על פי כן, העיקר הוא בטחון, נאר בטחון [=רק בטחון]".

העיקר בבטחון הוא – "שלא לדחוק את השעה". פרק מיוחד על כך יש בספר חיי מוהר"ן, ואף בגמרא מובא "כל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו". כי כלל גדול הוא ל"ישוב הדעת" בכלל, ובעניני פרנסה בפרט, שכל החובות וה"תשלומים" המצטברים, אינם אלא תוצאה של פזיזות וחוסר סבלנות לשעת הכושר. חוסר בטחון הוא זה, שהרי מקרא מלא אומר: "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמ"ה). ואם ימתין אדם, תבוא העת לכל צרכיו, מבלי שילווה על כך.

שלא נטעה: רבי נחמן לא דגל בהמתנה לשעה המתאימה בכל מצב… באותו פרק בחיי מוהר"ן מוכח, שבו בזמן שרבינו התנגד לדחיקת השעה במקום שאין אפשרות לעשות, הרי שבמקום שאפשר לסדר עניינים שונים, הן בעבודת ה׳ והן בצרכי העולם, הקפיד רבי נחמן שלא לדחותם למחר, אלא לעשותם תיכף ומיד בלי דחיה כלשהיא.

ושני הקצוות מאותו טעם – שלא להיות מבולבל אף פעם. אם ניתן לסדר משהו מיד, יש לסדרו מיד; ואם אין הדבר תלוי בנו ואיננו יכולים לסדרו, אין לדחוק את השעה.

עוד פנינה אחת בענייני כלכלת הבית, הוא דימויו של רבינו את סדר חלוקת הממון לסדר עיכול האוכל בגוף. ״כי יש כמה כוחות באדם לענין האכילה. כי יש כח המקבל וכח המעכב שלא יצא לחוץ המאכל תיכף, וכח המעכל, וכח המחלק המאכל לכל איברי הגוף להמוח המובחר וכן ללב… כמו כן אלו הכוחות צריכים לעניין ממון. כי צריך שיהיה לו כח המעכב, שלא יפזר מעותיו מיד… וכן כח המחלק, שיתחלק מעותיו למקומות הצריכין לכל אחד כראוי, כנ"ל לענין האכילה, דהיינו, שמובחר יגיע לצדקה, וכיוצא בזה, בשאר המעות, כל אחד, למקומו הראוי לו״ (שיחות הר"ן קצ"ג).

הרי לנו הדרכות מעשיות, לשמור את הממון בשמירה מעולה, להתרחק מהלוואות, לא לדחוק את השעה, לסדר עניינים בלי דיחוי ולהשתמש בממון בצורה מתוכננת ונכונה.

לחצו למאמר הבא: [משא ומתן באמונה וסיפורים מאנ"ש בעניין ממון ופרנסה]