ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ממון ופרנסה (א)

ממון ופרנסה (א)

י״ט בתמוז תשע״ט

הממון, שרשו רוחני וקדוש, ואכן, עבור הצדיקים הגדולים הממון הינו כלי להשגות אלקיות. אולם, כאשר הממון הופך להיות תשוקה ותאווה, כי אז אין גרוע ממנו, וקשה מאוד למי שנפל לתאווה זו – להיחלץ ממנה. סדרת מאמרים נפלאה על שרשו העליון של הממון, על התאווה הבלתי נגמרת לממון – ועל תיקון הממון ומשא ומתן באמונה בתורת רבי נחמן | מאמר ראשון בסדרה (ממון ופרנסה)

"ממון של ישראל, קדושים למקום כתרומה"
(א״ב דר' עקיבא)

קדושת הממון

בהיכלות החסידות והצדיקים העובדים את השי"ת בכל צעד ושעל, קיים המושג "ממון ועשירות דקדושה" – ממון ופרנסה, הנשפעים מן השמים אל האדם, בדרכים קדושות, ועל ידי מעשיו הטובים.

עשירות מסוג זה, אינה באה לאדם על ידי ״יגיעות וטרחות״, או בדרך נסיעות אל מעבר לים, אלא על ידי השגת שלימות בעבודת ה', והכנת הכלים לקבלת השפע. או אז, לא די שאין העשירות הזאת מסיטה את מקבלה מהדרך הישרה ח"ו, אלא שהיא אף מסייעת לו לעבוד את השי"ת "שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאד, שאי אפשר לבא להתבוננות הזאת כי אם על ידי עשירות… ועל כן משה רבינו וכל הנביאים, היה להם עשירות גדול מאד, כדי לבא על ידו להתבוננות הזאת" (ליקו"מ, א,ס).

וכשם שבפשוטם של דברים נזקק אדם לממון בהרחבה, כדי שיוכל לעסוק בתורה בשלווה, כי "אם אין קמח אין תורה", כן הדבר במדריגות העליונות, אליהם מגיעים הצדיקים, הממון גורם להם להתבונן ולהבין יותר ויותר בהשגות אלוקיות. וככל שעשירותם מופלגת יותר, כן הם עולים ומשיגים יותר את התורה הקדושה.

בדרך רוחנית כלשהיא, יש לו לממון השפעה קדושה על בעליו. שכן הממון מצד עצמו הוא קדוש ונשגב, ולכן הוא כה יקר ומבוקש בעולם הזה. כלל גדול הוא בכל תורת החסידות, שכל דבר הנמצא בעולם הזה, שרשו בעולמות העליונים. ואף התאווה לממון, שהיא עבירה, אינה אלא השתלשלות של קדושה גבוהה שבה נעוץ הממון "כי זה ידוע שכל העבירות רח"ל, יש להם שורש בקדושה, ועל ידי חטאו הוא מוריד [את] אותו הקדושה אל הסטרא אחרא ח״ו, שזהו פגם כל העבירות רח"ל. והכל לפי החטא. וכל תאווה, שיש לה שורש בקדושה עליונה ביותר, על ידי זה למטה נאחז שם הסטרא אחרא ביותר, כי הם רודפים ונאחזים במקום שיש קדושה יתירה. ועל ידי זה, יש שם התגברות התאוה ביותר. וכשפוגם בזה ונמשך אחריהם ח"ו, אזי הפגם גדול מאד ביותר, מחמת שהוריד קדושה גבוה לחוץ ח"ו. וזהו גם כן בחינת פגם תאוות ממון הנ״ל. כי הממון שרשו בקדושה גבוה[ה] מאד, כפי המובן בפירוש בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות. כי הוא בחינת שורש נפשות ישראל, ושם כל הניצוצות הקדושים, ושם כל הגוונין עילאין; ומחמת שקדושתו גבוה ביותר, על כן נאחז שם הסטרא אחרא ביותר, ויש שם התגברות התאווה ביותר, והכל רודפים אחר הממון כל ימי חייהם, ומבלים ימיהם על זה" (ליקו"ה, חושן משפט, הלכות מאבד ממון חברו ומוסר, הלכה א).

מדברי מוהרנ״ת אלה, מקבלים אנו מושג מה במה שמסתתר מאחורי כל תאווה, ומדוע פוגמים הם, תאוות העולם, בשורשים הרוחניים שבעולמות העליונים. אגב כך, למדים אנו מדבריו הקדושים פרק חשוב ב׳׳תאוות ממון" ורדיפת הבצע. לאמור: הממון מתחילת ברייתו הינו מושג רוחני דק, הקיים בעולם האצילות. אלא, שככל חפצי העולם הזה, גם הממון, יורד ומשתלשל כלפי מטה, לעולם הזה. וככל שיורד מטה, כן הוא הולך ולובש צורה גשמית יותר, עד שהוא נהפך למטבעות ושטרות כסף, אותם עושה האדם. אך עדיין קדוש הוא בקדושתו, אלא שכשהוא מגיע לגויים, או להבדיל ליהודי העושה ממנו "אליל זהב", ורץ אחריו מתוך תאווה וחמדה, הריהו נפסל ומאבד את ערכו הרוחני. ואדרבא, אז נהפך הממון למכשיר הרס ח"ו לבעליו ״והממון הורגת וממית אותם״ – כלשון רבינו הקדוש בליקוטי מוהר״ן (ח"א תורה כ"ג).

באותה תורה, המכונה ״צוית צדק״ שבליקו״מ, מוסברת ומתוארת היטב דמותה הנוראית של תאוות הממון, בין השאר מדגיש רבינו את הקשר החזק שיש בין רדיפת הממון לעצבות, כשהפסוק ״בעצבון תאכלנה״, שהיא קללת הפרנסה הראשונה לאדם, משמש כבסיס לדברים הנאמרים שם. בין השאר, אומר שם רבינו: ״ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש להם עשירות יותר, יש [להם] דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר. כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת ׳בעצבות תאכלנה׳, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה… וזה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב) 'מרבה נכסים, מרבה דאגה'. כי בודאי הוא מרבה דאגה ועצבות, על ידי ריבוי הנכסים והעשירות. כי הנכסים שלו, הם בעצמו בחינת עצבות".

אותם נכסים, הבאים לו לאדם מתוך רדיפה אחרי העושר, "שמור לבעליו לרעתו". אך, לא כן נכסים המושפעים לו לאדם מן השמים, על ידי תפילה ומעשים טובים, עליהם שורה חן הקדושה, "וגוונין עילאין המלובשים בכסף וזהב. "כי על ממונם של [איש] הישראלי שורה הפאר והחן והכל תאיבין להסתכל על הפאר והחן" (ליקו"מ ח׳׳א תורה כ״ה).

דברים רבים יש בספרי לקוטי מוהר״ן ולקוטי הלכות במעלת הממון מצד שרשו הקדוש, ומאידך – בגנות המנצל את שפע הממון לרעה. כך שנושא הממון בעצמו, על כל היבטיו ההשקפתיים והקבליים, מהווה חלק נכבד בתורת רבינו ז"ל. כי על כן, תהיה לכך חשיבות מרובה, להקנות לקוראים מושג כללי בתורה שלימה זו, כך שבבואם בקשרי משא ומתן, תהיה תורת רבינו הקדוש, נר לרגליהם.

* * *

רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, בחכמתו העמוקה מני ים, ובעקבותיו תלמידו הגדול, רבי נתן, נוגעים בכל צדדי נושא הממון והפרנסה, תוך נתינת הוראות מפורטות לגדול ולקטן, ביחסו לממון ובהתנהגותו במשא ומתן, במפסידי העשירות ובגורמיה, במכשולות הממון והשלכותיהם, בתיקוני התאווה ובמסתעף מהם. כך, שכדי לתת בהם מושג כללי, נחלקם לפרקים פרקים.

התשוקה לממון

מן העוונות ה"קשים" שמונה הרמב״ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ג), הוא מזכיר את רדיפת הממון. בהטעימו, שכאשר שוקע בו האדם קשה לו לפרוש ממנו.

דברים נחרצים יותר יש בסיפורי המעשיות של רבינו הקדוש. שם מסופר על מדינה אחת, ששקעה בתאוות ממון כל כך, עד שמי שלא היה לו ממון, היה נחשב בעיניהם לחיה ועוף וכו', הכל לפי עניותו. ומאידך, ככל שהיה אחד מהם עשיר יותר, נחשב בעיניהם למלאך ושרף, ואפילו ״אלוה״… בהמשך הסיפור מסופר, על בעל התפילה שרצה להוציאם מתאוותם לממון, נענה לו גיבור אחד ששמע מהמלך, "שמכל התאוות, אפשר להוציא את מי שנפל לתוכם. אך מי שנופל לתאוה זו של ממון, אי אפשר בשום אופן להוציאו משם״ – – –

גם בפירושו החשוב של אבד״ק טשעהרין על ליקוטי מוהר"ן, "פרפראות לחכמה", שלכן הקדים רבינו ז״ל בליקו"מ (ח"ב, תורה א) את תאוות הממון בראש שאר ראשי התאוות, "מחמת שרוב טרדת העולם הזה הוא בתאוות ממון והיא מפורסמת". כך, שמכיוון שאדם שקע בממון קשה לו לצאת ממנו. מה גם, שאין אדם מתבייש בתאווה זו, כפי שבד"כ אדם מתבייש בתאוות אחרות, רח״ל.

התשוקה הבלתי מוגבלת לממון, בה לוקים רוב בני האדם, מהווה אפוא עבירה כשלעצמה, מה גם שהיא גורמת לעוונות אחרים חמורים ביותר, כפי שנבאר להלן. אך, גם התשוקה עצמה לממון, מהווה "עבודה זרה" ממש, כפי המובן בשכלנו הקט, ובעיקר כפי שמגדירה רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן: "כי כל עבודות זרות תחובים בממון" – – –

תאווה ממון אינה שונה מעבודה זרה, שגם לה סוגד האדם ומוכר את כל היקר לו, ברוחניות וגשמיות, החל מעבודת ה׳, וכלה בבריאות גופו. ושמא תאמר, שמח ומאושר הוא האדם מהכסף הרב שהשיג? לא ולא! בדקו חכמינו ז״ל ומצאו ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ואין לך אדם אחד בעולם – ולו העשיר ביותר – שהשיג כדי מחצית תשוקתו, ״שהם מתאווים כל כך לממון הרבה, עד שהם רצים ויגעים מאד, כל ימיהם, ביגיעות גדולות ומסכנים עצמם בסכנות גדולות, כדי למלאות תאוותם, כאילו היה עליהם חוב גדול לשלם… וכל ימיהם אינם יכולים למלאות תאוותם ולשלם החוב הזה של תאוותם, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' וכנ"ל, נמצא שאין ממונו ממון כלל כי אין לו שום הנאה ממנו" (שם כ״ד).

אולי תאמר, שהוא נהנה לפחות מן הממון או מנכסיו? כלך לך לדברי רבינו האחרים, בהם עולה ועומדת המציאות המרה: "ואפילו העשירים הגדולים, ואפילו השרים, אין להם שום 'עולם הזה' כלל כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו יסורים מיוחדים, ואין גם אחד מכל הגבירים והשרים שיהיה לו הכל בסדר כרצונו תמיד, וכולם כאחד מלאים ייסורים ודאגות תמיד. וזה ברור וידוע לכל מי שבקי קצת בהם ובדרכיהם."

כך, שאין הנכסים גורמים שמחה ואושר לבעליהם, וגם לא עצם העובדה שיש להם ממון משביעה את רצונם, ומשקיטה את תאוותם העזה לצבירת הון נוסף, וכפי שהגדירו זאת חז׳׳ל: "יש לו מנה, רוצה מאתיים", לאמור, שאף פעם אין האדם בא על סיפוקו מבחינה כספית. ואדרבה – ככל שהוא מרבה הון, כך הולכת וגוברת תאוותו, ממנה – למאתיים, וממאתיים – לארבע מאות, וכן הלאה והלאה. וכפי השגור בפי העולם לומר, שלעשיר חסר הרבה יותר מן העני; שכן הכפול מרכושו החסר לו מחמת תאוותו, הינו חסרון מופלג, לעומת הכפול מרכושו של העני, החסר לו לפי תאוותו ל"מאתיים"…

* * *

בליקוטי הלכות, (הלכות שבת הלכה ו') יש דרוש נאה, בו מבאר מוהרנ"ת את סוף הסיפור המובא בגמרא, (מס׳ בכורות דף ח') ב'סבי דבי אתונא' [=זקני חכמי אתונה], ששאלו שאלות את רבי יהושע בן חנניא. בין השאר מסופר, שבנסעם עם ר׳ יהושע בספינה הגיעו סבי דבי אתונא למקום המכונה "בי בלועי", מקום שם נבלעים כל מימי הים לתהום. מוהרנ״ת, המפרש את שאלותיהם ואת תשובותיו של ר׳ יהושע, כדרך שפירשם רבינו, מפרש גם מאמר אחרון זה מסוף הסיפור, בצורה בה רצה ר׳ יהושע בן חנניא להוכיח לחכמי אתונה "שכל חכמתם הוא מהתאוות" וכי כל דעותיהם אינן אלא פועל יוצא מתשוקתם לרע.

"כי מטו לבי בלועי" – כשהגיעו לנסיון תאוות הממון "שנקרא בי בלועי, שבולע כל המימות שבעולם, (כמו שפירש רש"י כפי פשוטו), דהיינו, שבולע הכל, ואין מספיק לו כל הממון שבעולם. כי כל מה שיש לו, [הוא] חפץ [ב]יותר, וכל מה שהש"י משפיע לו ממון, נבלע אצלו, כאלו לא הרויח כלום, וחפץ יותר ויותר" – – –

כשהעמיד רבי יהושע בן חנניא את סבי דבי אתונה בפני נסיון הממון, הוכיח להם ש"אית ביה תלת צולמין, חד מטא ידיה ארישיה, וחד מטא אליבא, ובתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה" [=יש בו שלשה צלמים: אחד מניח ידו על ראשו, ואחד מניח על לבו, ואחרון שבכולם מראה בידו לאחוריו]; היינו, שבתאוות הממון, יש שלשה עבודות זרות. "אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו, ואחד בלבו וכו'. כי עיקר עבודת ה' תלויה בהראש והלב… ואלו הקליפות הם בהיפך מזה, כי 'חד מטא ידיה ארישא', שמזיק להדעת שבראש, שיחשוב מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות; 'וחד מטא אליבא', שמזיק להלב, שיחמוד כל התאוות ר״ל, אך אף על פי כן, היה אפשר שנשאר בו איזה נקודה טובה, שעל ידי זה יחזור ויתגבר על תאוות הלב ועל המחשבות שבמח… אבל כנגד זה, יש עוד קליפה האחרונה, שקשה מכולם, שמשלכת את האדם, שזהו בחינת 'ובתרא דכלהו מחוי לאחורא' – שהקליפה האחרונה שבהם, מראה בידיה לאחור, שעוסקת להשליך את האדם שיחזור לאחוריו מהשי"ת והצדיקים, בבחינת 'נזורו אחור'. כי אומר לו, מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים האמיתיים, מאחר שאתה אצלם זמן הרבה, ועדיין כל המחשבות ותאוות הלב בתוקפם. ולמה אתה מתייגע בחינם? – שוב לאחוריך, לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון, כשאר העולם. וקליפה זאת, קשה מכולם, כמבואר אצלנו כמה פעמים, שכל זמן שהאדם מחזק את עצמו, יש לו תקוה, כי ההתקרבות לבד, שמתקרב ליראים וכשרים, זהו בעצמו יקר, אפילו אם לא יקבל שום קדושה כלל, ואפילו אם הוא גרוע יותר מבתחילה. כי מי יודע מה היה ממנו, אם לא היה מתקרב כלל. כי בוודאי, אם לא היה מתקרב כלל, היה עוד גרוע יותר ויותר".

בכל אופן למדים אנו מדברי מוהרנ"ת אלה, שהתשוקה אל הממון נשארת תמיד בגדר תשוקה בלבד, מבלי שיושג על ידה דבר מה. שכן האדם הוא כ"בי בלועי״ לגבי הכסף הבא אליו, וכל ממון המגיע לו שוקע ונבלע אצלו כלא היה, ואינו מרצה ומספק את רצונו ותאוותו…

כך שהתשוקה אל הממון הינה תשוקה אל התוהו ובוהו, אך מדוע אמנם מתאווה האדם כל כך לממון? לכאורה, יש לכך את אותו הסבר פשוט כעל כל התאוות, שכל כולם דמיון, הנובע מיצר לב האדם, הקרוי בלשון רבי נחמן "מדמה". אולם, בעיון מעמיק יותר, יודעים אנו שהחמדה לממון, אינה אלא "השתלשלות", הנובעת מאותו פאר ויופי של הממון למעלה. ויתר על כן, כל הנפשות של בני האדם, שורשם באותו מקום, משם מושרש הממון. כי על כן, אומר רבינו ז״ל: "כל הנפשות תאבים ומתאווים אל הממון… מחמת שהנפש באה ממקום עליון שהממון בא ומשתלשל ומתהווה משם" (ליקו"מ ח"א ס"ח).

הסבר פשוט יותר לאותה תשוקה בלתי סבירה לצבירת הון ובניית ארמונות לדורות, יש בדברי הראשונים: "ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב. שאין בעולם שיגעון, דומה לשיגעון האדם. שהוא חלוש הנפש, ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחלת הגליל השני, משבעה גלילות הישוב, עד סוף השישי, והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ, ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים, כדי שירויח דינרים. כשיקבץ כלום מן הזהובים, שמכר בהם כח נפשו השלם, ויהיה לו מהם חלק, יתחיל לחלק אותם על אומנים, לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים, כדי להקים עליו קיר, שיעמוד שנים רבות. והוא יודע, שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגמא. היש שטות ושיגעון כזה? (רמב"ם, הקדמת פירוש המשניות).

ולאיזו סיבה נבראו אותם שיגעונות? – על כך מסיים הרמב"ם: "אבל הם סיבה לישוב העולם!" את זה עשה השי״ת לישוב העולם, הכניס תשוקה באדם לצבור הון שאינו צריך לו, ולבנות בנינים שאין חייו הקצרים מספיקים לבלותם – הכל כדי ליישב את העולם.

אך, כל זאת לגבי אומות העולם, להם שייכת תאוות הממון כדי שיבנו את העולם; אבל לישראל, לכתחילה אין להם ולתאווה זו ולא כלום, משום שעל פי האמת, כל אותו ממון קדוש שאינו בא על ידי יגיעה, היה צריך להיות להם לישראל. "ודע שראוי שכל ישראל יהיה להם ממון. אך יש מידה אחת שמפסדת ומאבדת מהם את הממון. והיא מדה רעה מגונה, שקשה מאד להנצל ממנה, ואפילו אם ירצה אחד להנצל ממנה, ובפרט בשביל תאוות הממון, כדי שלא תפסיד לו את הממון, עם כל זה, המידה רעה הזאת מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו, ועל ידי זה מפסדת ממנו הממון שהיה ראוי שיהיה לו" (ליקו"מ שם).

 

לחצו כאן למאמר השני בסדרה: [הגורמים להפסד הממון והצדקה כמתקנת הממון]

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support