כמה פעמים כבר שמענו על מלחמת עמלק?! – נדמה שזו מעשה ישן נושן. מילדותנו הורגלנו בו, וכל שנה חזרנו וחוזרים עליו, מה אפשר עוד לחדש בו?!

אבל לאמיתו של דבר, מעשה זה הינו מעשה חדש, חדש לגמרי, פלא חדש שנעשה ונפעל עדיין מחדש בכל עת ורגע,  פלאות מחודשות למעלה מכל השגת אנוש.

רבי נתן מלמד אותנו שכל הנסיונות המתחדשים בכל רגע ורגע על האדם ומבקשים להחליש דעתו ולהפילו מתוך ההסתרה שהוא שרוי בה, הם עצמם חלק ממלחמת עמלק. כי "כל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבור עליו כמה וכמה הרפתקאות, שכולם הם נסיונות וצירופים ועליות וירידות בלי שיעור, וכל הצירופים והנסיונות הם בחינת מלחמת עמלק. וכשזוכה לסבול מה שיסבול, בזיונות ושפיכות דמים וצירופים ונסיונות בכמה בחינות, זהו בחינת להכרית זרעו של עמלק" (ליקו"ה, שבת ז, עד).

בהמשך דבריו שם מבאר רבי נתן, שהסבלנות הזאת – שהיא עיקר המלחמה בעמלק – נובעת מהידיעה ש"כל כוונת השם יתברך לטובה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. כי כל כוונתו יתברך הכל כדי שעל ידי זה דייקא יעלה מכל המקומות שירד לשם, לברר משם מה שיברר, עד שיבוא למקום מנוחתו למקור נשמתו".

* * *

ובכן, ננסה להבין מעט מדוע הסבלנות הזאת היא עיקר נצחון המלחמה בעת נסיון:

אחד הכוחות העיקריים מהם יונק ועל ידם פועל עמלק במלחמתו – מלחמת עמלק – בעת נסיון ההרפתקאות והצירופים, הוא כח הדין והגבורות! עמלק נצמד לאדם בעת גלות, חושך והעלמה, בעת עייפות ויגיעה, בעת ירידה וקטנות, ומעורר את הרגשת הכעס והרוגז. הוא מקצר את רוחו של הסובל ומשתדל להטות דעתו לחשוב שהוא נרדף מוכה ומושלך. זוהי תוצאה של 'חכמת הטבע', המכניסה בלב את ההרגשה והספק "היש ה' בקרבנו אם אין", להרגיש שאין כאן השגחה ורצון, אלא מקרה רע של מזל-ביש שהוביל לתהום וסבל שכזה.

"עשיו הוא בחינת מצח הנחש, בחינת רוגז, בחינת עמלק שיצא ממנו, שורש חכמת הטבע, תוקף התגברות האפיקורסות, כי עיקר הכפירות והאפיקורסות הוא בחינת עמלק. נמצא שעשיו עמלק הוא בחינת קְצַר ימים שְׂבַע רוגז" (ליקוטי הלכות, גילוח ב, א).

טבע ורוגז הולכים יחדיו. בטבע אין רחמים, אין שום מחשבה מכוונת לסבל שאתה סובל, אין כאן 'רצון' לעזור לסייע ולרפאות, אין תכלית ותועלת לסבל, אלא סבל ורוע מזל ותו לא. וככל שנכנסים ברוגז ובכעס בעת צרה, כך מתעצמת הכפירה של 'טבע', שגורמת תוספת סבל, שגורמת שוב תוספת של הרגשת טבע, וחוזר חלילה.

עמלק באכזריותו רוצה בפשטות להגדיל את הסבל, הוא נהנה לראות אדם טובע בייסורי גוף ונפש חלילה, ועל כן הוא מעלים את ההשגחה בעת צרה ומגדיל את כפירת הטבע שמגדילה את הכעס.

שכן, האמונה בהשגחת ה' והידיעה שהכל נעשה ברצונו וברחמנותו, ממתיקה ומנחמת ונותנת כח לסובל לחוש חיות במה שעובר עליו. אין זו רק הרגשה טובה שיש לו למאמין, אלא כח עליון נורא. כשאדם דבק באמונה זו שהכל לטובתו ומסתכל על התכלית ששם יתוודע ויתגלה שהכל היה לטובה, ואינו נמשך אחר כפירת הטבע – הוא ממשיך בכך על עצמו את הארת ההשגה של עולם הבא, שמשם כל הישועות הרוחניות והגשמיות גם יחד. ולעומת זאת, אדם הדבק ברוגז וכעס, נמשך אל ההיפך הגמור חלילה. וכך מאיר עינינו רבי אברהם ב"ר נחמן: "גם היום כל מיני הצלות וישועות הוא ע"י המשכת הדעת מהקץ והסוף האחרון הזה לידע ולהאמין שכל מאורעותיו הם לטובתו" (כוכבי אור, ששון ושמחה, הערה ג).

במקום אחר הוא מוסיף ומבאר, שאמונה זו עצמה הינה זיכוך מופלא שעל ידה משיגים את אור נועם ה' המאיר בעולם הבא ושיתגלה לעתיד. כי "כל המזכך את עצמו מרוגז זוהמת הנחש הנאחזת בגופו – על ידי זה בעצמו שמאמין ומבין מרחוק שכל אשר יתנהג עמו הוא ברצונו יתברך וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואפילו כל הרעות והמרירות הבאות לו על ידי בעלי הבחירה גם זה מאתו יתברך לטובתנו ולרפואתנו ולהצלחתנו לאין סוף ותכלית – על ידי האמונה והדעת הזה בעצמו, יש ביכולת להמשיך על עצמו גם היום, משמחת יום הטוב הזה שלעתיד, ובמקום שביעת הרוגז יהיה דבוק בשובע שמחות" (ביאור הליקוטים, תורה ד' תניינא).

מה עצומה היא איפוא מלחמת עמלק בעת נסיון והעלמה. "החיים והטוב" לעומת "המוות והרע" חלילה. אם נמשכים אל הכעס והרוגז ומפרשים את היסורים והנסיונות כריחוק וניתוק, אזי סובלים ומאבדים שתי עולמות ח"ו. ולעומת זאת, כאשר מתחזקים לשמוח ולהבין שהכל לטובה ולרפואת הנפש, נמשכים הצלות וישועות ואור פני ה.' מלבד מה שגם עתה חיים חיי שמחה וטובה.

פרשת בשלח מספרת על מלחמת עמלק, על בואו של עמלק בעת הצמאון למים, בעת סכנה ואפילה, ואת הרעל שהכניס בעטיפה של מסירות נאמנה ודאגה לחיי העוללים שהולכים למות בצמא. הוא הכניס את הספק "היש ה' בקרבנו", ובכך גרם לנו את צרת הצרות ממנה אנו סובלים עד היום.

הבה נכיר את האויב המר הזה, הבה נזכור היטב כי בכל עת חושך, אין סכנה גדולה מאשר להתרגז ולכעוס על הנעשה שם. זוהי כפירה נסתרת, כי האמונה שהכל ברצון ה' מכריחה שיומתק הרוגז ושיופעלו הרצון והשמחה.

אם אכן אנו מרחמים על עצמנו וחפצי חיים אנו, נסיר ממנו את המסווה, ונכריח עצמנו אל השמחה, מתוך הכרה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".