ודע, שתכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי עצבות היא סטרא אחרא, והשם יתברך שונא אותה.
(ליקוטי מוהר"ן ב, מח)

המלחמה בעצבות אינה ענין של מותרות, כפי שהשמחה אינה מצוה ל'מהדרין' בלבד. בדברים שלפנינו בולטים הדברים, כאשר התמונה מתחלקת לשני צדדים ממש: "עיקר הקדושה היא השמחה" (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ד), ואילו ה"עצבות היא סטרא אחרא".

ניתן לחשוב שפגמה של העצבות נוגע לכך שהמעשים לא נעשים בשלמות כאשר אינם בשמחה, וכן בתוצאות שלה: היאוש ונכות הרוח שנשארים באדם, שמונעים ממנו לעשות אף את מה שביכולתו לעשות. אך סוגיתה של העצבות גדולה מהשלכות נקודתיות אלו, והיא נוגעת למלחמת חיים קיומית השייכת בכל רגע נתון. כותב רבי נחמן: "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות" (ליקוטי מוהר"ן, רפב). העצבות היא לא רק חיסרון בשלמות של עבודת ה' או גורם לנפילות, אלא הריחוק העיקרי של כל אדם מה'. גם היצר הרע יודע את זה, ונלחם באדם בעיקר עם כוחה של העצבות: "הכלל שעיקר כל הגלויות שעיקרם גלות הנפש, העיקר הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על הנפש הישראלי… ועיקר התגרותו [של היצר הרע] הוא בענין העצבות" (רבי נתן, ליקוטי הלכות, הודאה ו, יד). כיצד העצבות משפיעה כל כך על כל מהלך החיים? ואיפה העצבות נכנסת בכל הנסיונות וההתמודדויות אותם אנחנו עוברים, כשנראה לנו שהם שייכים לנושאים אחרים ולא קשורים לעצבות?

השאלה העקרונית במאבק שבין השמחה והעצבות היא, האם האדם מסתכל על היש או שהוא מסתכל על האין. אין אדם שאין בו חסרונות, אך אין אדם שאין בו נקודות טובות. השמחה מתחברת לטוב הקיים ודורשת להגדיל אותו ולפתח אותו גם על ידי שבירת הלב, כאשר זו תיעשה במצב הנפשי הנכון, שתביא לדרישת חיים גדולה יותר ולשמחה גדולה יותר. העצבות רואה את כל החוסר ומחליטה לקיים את האדם בתוך אי הקיום, לחיות חיים של זעקה גדולה אחרי החיים האבודים, מתוך ידיעה שזעקה זו לעולם לא תתמלא. ההבדל בהסתכלות הזאת, בין היש והאין, לא רק משליך על מצב הרוח של האדם. הוא עוסק בשאלה שנוגעת לעצם חיי האדם – האם הוא מוכן להיות נאמן לחלק הטוב שקיים כבר, עד כמה שיש קשיים וחסרונות והדרך לשלמות עוד ארוכה, או שהוא מרים ידיים ומחליט לא לחיות את הטוב הקיים, אלא את כל אותם החלקים שלא קיימים בו. ברגע שמגיעה החלטה כזאת, האדם כבר מתנתק מהטוב ועובר לצד השני. עכשיו הוא חי את החוסר, את הרגש החזק של הרצון למלא את החיים. זהו ניסיון לחוות חיים דרך חוויית התפיסה של מה שחיים אמורים להיות ולנסות להרגיש דרך ההשתוקקות את החיים, אך סופו כישלון, כי אין רצון אמיתי להשלים את חסרונם של החיים אלא פשוט לזעוק את החסרון (כך נראה בליקוטי מוהר"ן (קסט), שהקליפה של העצבות נקראת על שם היללה, כי זאת הפעולה של העצבות).

גם כל התאוות והפיתוייים נמשכים מאותה תפיסת מחשבה. הכלל הגדול בענייני התאוות והתשוקות הגשמיות הוא ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" (קהלת רבה, א לד). אין רצון אמיתי להשיג את מה שיש, אלא רק להשתוקק ליותר. לכן הרצון הזה תמיד יגדל, כי הרצון רק רוצה לחוות את ההשתוקקות למה שחסר אך לא את הדבר בעצמו. לכן ברגע שאותו דבר מושג אין שום שמחה באמת, כי אין רצון בדבר בעצמו. "גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה" (משלי יד,טו); יחד עם השחוק מופיע כאב לב, כאב של לב הרוצה להתגעגע למשהו ויודע שהוא לא ימצא אותו. לכן אנו מוצאים שדווקא כאשר האדם מרגיש שיש לו את כל מה שהוא רצה, הוא מתמלא בעצבות גדולה. מה השתנה פתאום? עכשיו הוא מגלה שהוא לא רצה באמת את כל אותם דברים שהשיג, אלא פשוט רצה משהו להשתוקק ולהתגעגע אחריו. עכשיו, כשאותו דבר הושג, הוא מבין שאין באמת משהו כזה שימלא את הגעגועים. מה שיש לו לא יכול לספק אותו, והגעגועים שלו הם רק אשליה של בקשת מה שאינו, ומכאן העצבות הגדולה. וכך העצבות מולידה עוד רצון לחוש את החוסר ומגבירה את כוח התאווה מחדש, וחוזר חלילה.

גם כלל כל הניסיונות העוברים על האדם קשורים למלחמה זו. בכל התמודדות, השאלה שתישאל בשורה התחתונה תהיה האם אתה רוצה להיות מי שאתה באמת, או להתמסר לכל מיני רעיונות חיצוניים. כל דבר שאינו האמת ממילא אינו גם האמת של החיים שלך, של עצמך. ההתמסרות לשקר אם כן היא הנפילה בעולם של הדמיון, בעולם של האין. אין שם משהו באמת, וגם אתה לא נמצא שם. כל מה שתמצא שם הוא רק החוויה של החוסר, ובתוך כל השמחות המדומות וההנאות מסתתרת יללה שהיא התוכן האמיתי של כל אותם תכנים: תעשה איתי מה שתעשה, תקרע אותי חי – כל דבר שיגרום לי להרגיש חי. הפנייה לכל תוכן שאינו אמיתי מגדירה מראש את מהותה; רצון לחוש את החוסר, שיש משהו שאמור להיות בחיים האלו. אבל מכיוון שלא נעשה חיפוש אמיתי למהות החיים האלו ולשורשו של החיסרון הגדול, זעקה זו נשארת כזעקה בלבד, וזאת כל פעולתה – לחוש את החוסר ותו לא.

"עצבות היא סטרא אחרא". 'סטרא אחרא' בארמית פירושו צד אחר. כנגד כל דבר של קדושה שמופיע בעולם, קיים צד אחר העומד כנגדו המאפשר את הבחירה החופשית ביניהם. לא שאלה נקודתית יש כאן, אלא שאלת חיים: האם אתה מוכן לחיות עד כמה שהדרך רצופה קשיים, או שאתה מפסיק לחיות ועובר לחוות את האין; האם תהיה נאמן לעצמך ולטוב הקיים בך, או שתתיאש מעצמך ותתנער מכל טוב. להיות עצוב פירושו להתמסר לאין, לחוות את החוסר ואת התשוקה לחיים, אך בלי רצון למלא את אותם חיים באמת, אלא רק לזעוק על חסרונם. להיות שמח פירושו לחיות את החיים האמיתיים ולהתמסר למה שקיים וכבר יש בתוכי, ולדעת שהחיים יתמלאו ויתפתחו מכוח אותה שמחה באותם דברים קטנים שקיימים בי. הבניין מתחיל מהיסודות הקטנים, וגם החיים ייבנו מאותה שמחה קטנה באותם דברים קטנים. הגודל בכלל לא משנה כאן, כי באותו רגע שהחלטת לשמוח, החלטת להיות באמת.