אנשים חיים במרוץ. זו תנועה משותפת לכל בני האדם. בכל מקום אנשים רצים ומתרוצצים, ממהרים ממקום למקום ותמיד מאחרים. מזנקים לכל צלצול טלפון, מנהלים שיחות בהולות ומסיימים מהר כדי לקבל שיחה ממתינה. מה שמונח על ראשו של אדם מן השורה היום, לא רבץ על מוחו של מושל העיר בדור העבר. האנושות מתרוצצת לא רק ברגליה – בעיקר במחשבותיה. המוחות בהולים, המחשבות טרודות, אדם רץ מעניין לעניין שלא באותו עניין, ואינו שם על ליבו כמה סברות ודעות מתהפכות בין ליבו למוחו. מהיכן נלקחות כל המחשבות הללו? מאיפה לנו כל הדאגות והסברות? לכשנבדוק, אפשר שנמצא שם שרידים מתקופת הפרעונים, חלקים מתרבות רומי, קטעים מספרי הפילוסופיה היוונית…

* * *

מחשבות שאינן מביאות אותנו לישוב הדעת, אמונה ודבקות, מקורן אינו מצד הקדושה. האמונה מיישבת את הדעת, הקדושה מסדרת את הגיגי הלב. פשוט שאילו ישכנו במוחינו מחשבות אחרות, גם המציאות שלנו תשתנה. אם המוח יחשוב את מה שחשבו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, החיים שלנו ייראו כמו תנ"ך… אם נהגה ברעיונות של צדיקים, פשיטא שנתחיל לראות סביבנו סיפורי צדיקים…

מה היו מחשבותיהם של האבות הקדושים, של הצדיקים? הסוד הזה כתוב; כתוב בתורה ובספרי הצדיקים. היו להם מחשבות של אמונה, של בטחון, גדלות השם, שמחה חיות ואור. מדוע שלא נאמץ קו חשיבה מהסוג הזה?

מלחמת יוון

אמת, זו מלחמה עתיקה ואנחנו בעיצומה. בתקופת החשמונאים התלבשה המלחמה בדמותם של חיילים וסוסים אבירים; היום המלחמה מתנהלת לפני ולפנים. ממלכת יוון פרוסה בעולם בכוחות מתוגברים. כשנכנסו יוונים להיכל הם חיללו את הקודש, שיקצו את הטהרה וטימאו את כל השמנים במגע ידם; הפלישה היוונית בימינו מחללת את המוח ואת הלב, מטריפה את הדעת בחכמות זרות, שוטפת את הלב בקרירות נוראה. אדם עסוק מבוקר ועד לילה בסוגים שונים של חכמות. הוא טרוד בפילוסופיה, מדעים וחידושים שונים ומשונים. אף מבלי להבחין בכך, אדם משוטט בספריה של האקדמיה היוונית. חכמת יוון מרחפת באוויר, חודרת לשיח, מסתבכת בפתיל המחשבה, חודרת להיגיון. האוויר אפוף חכמות והתחכמויות. כבר אין מקום לתמימות, הטהרה נדירה. כדי להבין מעט את מצבנו די להשקיף לעבר תקופת בית המקדש. היכן חיינו אז, אלו מחשבות מילאו את הגיגינו והיכן אנו היום.

המרחק גדול, האם זה מאיים עלינו? אל דאגה, המכבים ניצבו בפני תמונה קשה לא פחות. מעטים מול רבים, חלשים לעומת חזקים. החשמונאים שנכנסו להיכל מצאו מקום מחולל ומשוקץ, כמעט לא נותרה פינה שנמלטה מרוח הטומאה. זו גם המציאות שלנו. החושך יכסה ארץ, השאלות מתגבהות זו על גב זו. המלחמה מתנהלת מלפנים ומאחור, ריח של ייאוש נספג בבגדים, מטפס אל המחשבה ונדבק במוחין. אבל הנה הביטו, מרחוק דגל נישא, יד מתנופפת מתוך הערפל. לוחם יהודי ניצב מול גדודי ייאוש וחלישות הדעת. האיש עז נפש, מניף את דגל המרד. הוא מכריז מלחמה, הוא מסתער, הוא רץ פנימה. המערכה החלה. המכבים הצדיקים וממשיכיהם שבכל הדורות הניפו את נס המלחמה דווקא היכן שהייאוש ביקש לנטוע מצבת נצחון. הצדיקים מניפים דיבורים של אמונה ומורים לנו לחדול ממחשבות, פשוט להסתער. להיות ברגע זה לעובדי השם. לחיות היום. לעשות טוב עכשיו ולא לכשנתפנה לכך, לא להביט ימין ושמאל, לא לנהל דיונים, לא להסתפק ולהתלבט. אנחנו כבר יודעים – גם לנו יהיה נס.

עומדים לרשותנו כלי מלחמה נפלאים, עצות מתוקות עמוקות ופשוטות. אומרים לנו לחיות עם 'בצר הרחבת לי', למצוא הרחבות בתוך הצרות; מסבירים לנו שבכל רע יש בהכרח נקודה טהורה לגמרי של טוב. את הטוב הזה יש להלחין לניגון נפלא, לעשות 'אזמרה'; כשלא יודעים מה לעשות – צועקים 'איה'; על הטוב וגם על הרע מודים ומהללים. אלו ועוד כלים נפלאים שממלאים את אוצרותינו יכולים לעמוד נגד היוונים ודומיהם ולנצח.

להתאמן באמונה

כמו במלחמה ובכל תחום, גם בעבודת השם העיקר זה האימון. יש אנשים ששתי ידיהם שמאליות, כשהם יוצקים שמן לכוסית זכוכית, הכל נשפך סביב; כשינסו להצית את הפתילה השלהבת תכבה, הפתיל ישקע, הכוס תישבר… את הפעולות הללו בדיוק אנו מנסים לעשות עם עצמנו. עבודתו הנעלה ביותר של כל יהודי היא לבנות במוחו את הדעת, והשכל, כמו נר דולק, יונק שמן ומפיץ אור. אבל כדי לעשות זאת צריך לאמן את הידיים, לבצע את הדברים בלי לשבור כלים, להאיר בלי לשרוף. בניית כלים היא מלאכה ראשונה במעלה, בלי כלים גם חביות שמן לא יועילו להפקת אור. כדי לקבל דעת, קל וחומר כדי שנוכל ליהנות ממנה, מוכרחים להתקין כלים להכלת הדעת.

חנוכה הוא חג של חינוך. צדיקים עורכים בבתי עמך ישראל "ביקור חולים": הולכים בינינו, מחזיקים בידינו הרועדות, מייצבים את אחיזתנו בנרות, ומלמדים: הנה, אחוז מעט את המחשבה, הכנס בליבך עוד השתוקקות טובה, צמצם את ההתלהבות וצור ממנה מעשה טוב. התחל מחדש, חשוב רק טוב. כך מחנכים לחיות בעתיד לבוא.