צריך כל אדם לצעוק לפני השם יתברך ולישא אליו לבו ית' כאילו הוא באמצע הים, תלוי על חוט השערה והרוח סוערת עד לב השמים, עד שאין יודעים מה לעשות, וכמעט שאין פנאי אפילו לצעוק. אבל באמת אין לו עצה ומנוס, כי אם לישא עיניו ולבו אל השם יתברך, ולצעוק אליו ית', כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם כאשר יודע כל אחד בנפשו.

פעם – מספר רבי נתן – "עמדתי לפניו [לפני רבינו] והוא ז"ל היה מונח על מיטתו ונזרקו דיבורים אלו מתוך פיו הקדוש: עיקר העיקרים הוא – מבטן שאול שועתי", והיה רגיל לומר לתלמידיו: "ואפילו כשנופלין לעמקי רפש, כמו שנפל כל אחד מכם כמו שנפל, צועקים וצועקים וצועקים. פעם אמר ר' נתן לרבינו ז"ל בדרך קובלנא: "יגעתי בקוראי, ניחר גרוני, כלו עיני מייחל לאלוקי". והרים רבינו ז"ל את ידו מעט ואמר בלשון רכה: אם כן, מה לעשות? כלומר: בוודאי אסור להרהר אחריו ית' ובוודאי צדיק ה'. אחר כך אמר לו: הלא דוד המלך ע"ה כשאמר: "יגעתי בקוראי, ניחר גרוני" היה כפשוטו, שכבר קרא כל כך עד שהיה עייף ויגע ממש בקוראו וניחר גרונו מש, ואתה, תודה לאל, עדיין בכוחך..

ידוע מה שאמר מוהרנ"ת ז"ל: שצעק פעם לפני ה' כל כך "הצילני מקליפת המן עמלק", כאילו שעמלק עומד עליו עם גרזן ועומד לרצחו ממש, ואם ראשונים צעקו כך מה נאמר אנחנו, ובוודאי שאנו צריכין להרים קולנו לפני ה', כי האדם בסכנה גדולה כפי שיודע כל אחד בנפשו.

* * *

התפילה – למעלה מהטבע. שהטבע מחייב כך וכך, והתפילה משנה הטבע. וזה דרך נס ולזה צריך אמונה שמאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו (ליקו"מ תו' ז') "עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה" "וכל המלחמות שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל רק בכח התפילה" (תו' ב') וכאן שאלה מתעוררת מאליה: אם כל כך גדול כח התפילה, ובני אדם אינם פוסקים מלהתפלל, מדוע לא השתחרר עוד העולם מעבדותו ושפלותו? מדוע רבים כל כך אסוניו ופגעיו? מדוע מתגברות ומתחדשות הצרות מיום ליום ומשעה לשעה? שאלה זו ריחפה גם לפני זריחת שמשו של הנחל נובע, והוא השיב עליה!

* * *

כי "מלחמה לה' בעמלק", מלחמת עולם אשר רק כעבור תקופות רבות מאוד תבוא לידי גמר. כל דור ודור עושה את שלו. אבל קטן הוא כוחו לכבוש ולהתעטר בעטרת ניצחון. ארוכה היא מאוד המלחמה הנטושה על פני כל העולמות. יש לחדש מלחמה זו בכל תקופה ותקופה בתחבולות רבות ושונות, לפי שהאויב גם הוא ממציא לו תחבולות רבות ושונות חדשים לבקרים להפיל למשואות נצח את ממשלת הקדושה.

וזקוקים בני אדם לשר צבא אחד, אשר יעמוד בראש החיל הלוחם "מלחמת ה' בעמלק", וכל שרי הצבא, ומה גם אנשי החיל הפשוטים, עליהם להיות נכנעים למשמעת שר הצבא הכללי. דורות שאין בהם שרי צבא כלליים כאלה הולכים ונמוגים. דורות, שיש בהם שרי צבא כאלה, אבל אין שרים הקטנים במעלה נשמעים לשרי הצבא הכלליים, גם הם צר כוחם לעמוד בעת צרה. ובכל זאת אף יגיעתם, מירצם וכיסופם של הדורות ההם, אינם הולכים לאיבוד לגמרי. כל "מלחמה לה' בעמלק" עושה סוף סוף איזה רושם, מחלשת בבחינת מה את כוחו של האויב ומגברת את כוחה של הקדושה. "לית רעותא טבא דאיתעביד" – אין רצון טוב שאובד, ואין כל תפילה מעומק הלב שתהא כלה ואובדת באיזה חלל ריק. הכל מצטבר באיזה מקום שבמסתרים, הכל מצטרף לחשבון.

וכשבא הכובש הגדול, הצדיק הגואל, שהוא בבחינת משה משיח, הוא נעזר לא רק בכוחותיו הוא ובכוחותיהם של בני דורו המסייעים לו, כי אם גם בכל מה שנקבץ ונאסף במשך דורות רבים שקדמו לו.