מל"ג בעומר עד שבועות
אשנב אל המסתורין שבהסתלקות הצדיק

…ובל"ג בעומר נסתלק רבי שמעון בן יוחאי
ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדושה של שבועות…
(לקוטי הלכות חו"מ נזיקין ג')

בל"ג בעומר נסתלק רבי שמעון בן יוחאי, הצדיק האדיר והנורא שהרעיש מוסדות תבל בגילוייו האדירים והנוראים בסודות התורה ורזיה. בו ביום הסתלק "בר נש, דמאריה אסתכם עמיה, לגלאה רזין טמירין דלא הוו מתגליין למלאכיא קדישא" [האיש שהסכים עמו אדונו, הבורא, לגלות סודות נסתרים שלא נתגלו למלאכים קדושים] (זוהר בראשית קמד); האיש אשר הודות להשארתו הכבירה והשראתו העצומה לא נשכחה התורה מאתנו עד עצם היום הזה. שכשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: "עתידה תורה שתשתכח מישראל" ואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, כמו שכתוב בתורה "כי לא תשכח מפי זרעו" ועל כך אמר רביז"ל (התחלת ליקוטי מוהר"ן): "כי סופי תיבות של זה הפסוק כי' לא' תשכח' מפי' זרעו', הם אותיות יוחאי… כי על ידי זרעו של יוחאי… שהוא רשב"י, על ידו לא תשכח התורה, כי בזוהר דא יפקון מן גלותא" [בזוהר זה יצאו מן הגלות] (זוהר ויקרא קכד) – – –

בל"ג בעומר נסתלק, בעיצומה של ספירת העומר, בימים שבהם שולטת מידת הדין (ליקוה"ל, חו"מ, הלכות נזיקין ג,ד) בעולם; ימים של אבלות על מות עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא; ימים שלאחר ההתעוררות העליונה שירדה לעולם עם התקדש ליל ראשון של פסח, שבו – כדברי האריז"ל – נשפע על מוח האיש הישראלי דעת עליון, "מוחין דגדלות", והשגה עליונה בה' יתברך – לא כן מיום המחרת עד ליל שבועות, אז מסתלקים כל אותם "מוחין", כל אותה התעוררות, ובמקומם שוקע המוח במעין "שינה" כפי שמכנה זאת מוהרנ"ת (ליקוה"ל שם), כשמדי יום ומדי שבוע בשבוע עד השבוע השביעי לספירה, הולך המוח ומתחדש בהדרגה, ער הגיעו לשיא "ערנותו" ו"גדלותו", ביום הקדוש והנורא – חג השבועות, זמן מתן תורתנו.

או אז, באותו לילה, אכן "נוהגין להיות נעורין כל הלילה כולה… כי ספירה הוא בחינת שינה דקדושה, שעל ידי זה דייקא נתחדש המוח… ואז זוכין לשבועות שהוא התעוררות השינה, שאז מקבלין שכל חדש ונשמה חדשה… קבלת התורה… וזהו בחינת קול השופר של מתן תורה, כמו שכתוב: 'ויהי ביום השלישי וכו' ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד וכו'. כי שופר הוא בחינת התעוררות השינה (ליקוה"ל שם)… שהוא התחדשות המוחין והנשמה, שזהו בחינת קבלת התורה" (ליקוה"ל שם, ט).

קבלת התורה היא אפוא שיאה של התעוררות והתעלות המוח בהשגת השי"ת, על ידי הכרת חוקיו ומשפטיו, שאינם אלא אמצעים להשיגו ולהדבק בו. אלא שסמוך לקבלת התורה, על המוח לעבור תקופת התחדשות ואגירת כוחות רעננים – הלא היא ימי ספירת העומר, שאינם אלא הכנה ועליה איטית ומודרגת למעמד מתן תורה החוזר ומתרחש בכל שנה ושנה אצל כל אחד ואחד מישראל.

ניטול לעצמנו משל מן המציאות הגשמית: האדם הולך לישון בלילה כשהוא עייף ויגע. הוא נרדם, וגופו נשאר כאבן דוממת, ואילו לקראת הבוקר, הריהו כאילו מתעורר לתחיה, וכוחות חדשים לו, כאילו לא התעייף כלל. וחידה נעלמת היא זו: מנין לו לאדם אותם כוחות חדשים? – הזהר הקדוש בפרשת ויקהל (דף ריג ע"ב) מגלה, שהנשמה שבמוח האדם עולה למעלה, אל העולמות העליונים, ונכללת בספירת המלכות הנקראת "אמונה", שם היא שוהה משך הלילה כעובר במעי אמו כביכול, ועם בוקר היא נולדת מחדש, עם "מוחין" חדשים, כמו שאומר הכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – "אמונה", שם מתחדשות הנשמות.

כלל זה נקוט בידך: "ואמונתך בלילות", שבלילה שולטת האמונה הקדושה בכל העולמות. ראשית כל, "כי בלילה בעת החושך, הסתלקות הדעת, אז צריכין להתחזק רק באמונה לבד" (ליקוה"ל, או"ח, הלכות השכמת הבוקר ג,ב). כלומר, כל אדם כשהוא נמצא במצב של "לילה וחושך", כשאין לו כל השגה והרגשה בתורה ומצוות, עצתו היא להתהלך בתמימות ופשיטות ולסמוך רק על אמונה בהשי"ת ובתורתו לבד. שנית – והיא הנותנת – כשהלילה פורש כנפיו עלי אדמות, אזי נסתמים שערי הגן עדן בעולמות העליונים – כדברי הזהר הקדוש – ומידת הדין וחיילותיה ואף ה"קליפות" יוצאות לעולם. בו בזמן אוצרת השכינה הקדושה – ה"אמונה", ספירת המלכות הנ"ל – בתוכה את נשמות הצדיקים הישנים, ובכוח זה, בכח ה"יחוד" הקדוש הנגרם על ידי נשמות הצדיקים עולים ניצוצות קדושים הנמצאים בין הקליפות אל הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן – סוד העלאת מ"ן (ליקוה"ל חושן משפט, הלכות נזיקים ג,ח).

במלים פשוטות יותר: הלילה והחושך כאן בעולם הזה יוצרים מצב של לילה והעדר אור בכל העולמות העליונים – מצב בו ניתנת שעת כושר לכחות הטומאה לשלוט ולהזיק בעולם, אלא שהשכינה הקדושה מתהלכת אז כירח בלילה בין ה"קליפות" הללו, ובוררת מתוכם נשמות קדושות שנלכדו בהם, והיא גורמת לאותן נשמות לשוב בתשובה שלימה.

כזאת וכזאת מתרחש בעולם המסתורין של הלילה הגשמי-רוחני. אלא שיש כמה סוגי שינה היוצרים מצב של לילה בעולמות.

בנוסף על השינה הגשמית הרגילה ישנה שינה של צדיקים הדבוקים בבורא יתברך שמו, שמוחם הקדוש 'ערני' מאוד ונמצא תמיד במצב של השגות אלוקיות נעלות ביותר "ואדם הדבוק תמיד בעבודת הבורא אזי ילמוד פשטא אורייתא (תורת הנגלה). וכשלומד פשטא אורייתא, אזי המוחין שלו, היינו נשמתו, באה בתוך אמונה, בבחינת 'חדשים לבקרים', ומתחדשים ומתחזקים מעייפתם" (ליקו"מ ח"א תורה לה) – – –

אצל הצדיק הגדול ישנה אפוא שינה שאינה אלא עזיבה זמנית של הדביקות בבורא יתברך שמו. או אז עוסק הוא בלימוד תורה רגיל, עד שמוחו הטהור מתחדש ומתרענן והוא חוזר אל הדביקות העליונה.

עוד סוגי שינה ישנם אצל הצדיק הגדול, ביניהם: "על ידי שהצדיק מוריד עצמו אל העולם ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חולין וסיפורי מעשיות, שזהו בחינת שינה… ועל ידי זה דייקא הוא מעוררם ומחזירם לה' יתברך. כי בשעת שינה נכנס המוח בתוך האמונה וכו' והאמונה היא שוכנת תמיד בין הגויים והקליפות, לברר משם ניצוצי הקדושה שנפלו לשם, שהם בחינת הנשמות הנפולות של הרחוקים מהשם יתברך, שנפלו על ידי עוונותיהם למקום שנפלו ר"ל, והאמונה מרחמת עליהם ועוסקת תמיד לבררם. אבל עיקר כח האמונה לבררם ולהוציאם הוא, כשנשמות הצדיקים עולים אליה ונכללים בה בשעת שינה… כמו שזה הענין נעשה בשינה ממש… על כן, עיקר העסק שהצדיק עוסק לקרב בני אדם להשי"ת הוא בשעת בחי' שינה שלו דייקא, היינו, כשמדבר עמהם שיחות חולין וסיפורי דברים, שהם בחינת שינה, ואפילו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם, אף על פי שהיא תורה גבוה מאד, אף על פי כן הוא בבחינת שינה לגבי השגתו של עצמו, שהיא גבוה[ה] מאד, עד שאי אפשר להשיגה" (ליקוה"ל שם) – – –

פירוש הדברים: כמו שעל ידי שנתו הרגילה עולה הצדיק אל ספירת המלכות, ה"אמונה", ונותן בה כח להעלות ניצוצות קדושים מהקליפות, היינו להחזיר רשעים למוטב, כן על ידי ירידתו אל העם ועיסוקו עמהם, שלפי דרגתו הגבוהה הרי זו ירידה ו"שינה", גם על ידי זה נכנס הוא אל המלכות, וגורם לה להעלות ניצוצות, דהיינו לקרב רחוקים מן הקדושה.

רבי שמעון בר יוחאי היה איפוא הצדיק הגדול שכולו היה במצב של התעוררות – תמיד היה מוחו הטהור עסוק בהשגת סודות התורה ודבוק היה בדביקות הבורא תמיד. כי על כן, מרומז שמו בדברי דניאל: ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית (דניאל ד,י) "כי 'עיר' הוא היפך השינה, ועל כן גילה ביותר כל רזין דאורייתא וסתרי תורה… כי סתרי תורה הם בבחינת התעוררות השינה, כי פשטי אורייתא הם בחינת שעה" (ליקוה"ל שם, ג).

"ועל כן היה הסתלקותו בימי הספירה, בל"ג בעומר, שאז מתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות, שהוא קבלת התורה. כי כל ימי הספירה הם בבחינת שינה דקדושה, שהוא טובה גדולה להמוחין, שעל ידי זה בא המוח בתוך האמונה ונתחדש שם ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה… וזהו בחינת יציאת מצרים בפסח, ואחר כך ימי הספירה, ואחר כך שבועות, שהוא קבלת התורה. כי הכל בשביל תיקון הדעת והמוחין כמובא בכוונות [האריז"ל]… וכן בכל דור ודור צריכין לתקן אלו התיקונים שהוא תיקון הדעת… כי במצרים היו המוח והדעת בגלות בידוע… וכן הוא בכל אדם, שכל זמן שאינו זוכה לקדש את מוחו ממחשבות וחכמות חיצוניות וזרות, אזי הוא בבחינת גלות מצרים… שבפסח בשעת יציאת מצרים נשלם הדעת, אבל… אף על פי כן, עדיין אין הדעת בשלימות, עד שמחדשין אותה בבחינת 'עיבור', על ידי השינה. וזהו בחינת ספירת העומר, שהוא בחינת שינה הסתלקות הדעת. כי אחר יום ראשון של פסח חוזרים ומסתלקים כל המוחין והדעת כמובא [בכתבי האריז"ל] (ליקוה"ל שם ד). ובל"ג בעומר נסתלק רשב"י. ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדושה של שבועות, שהוא בחינת התעוררות השינה, התחדשות המוחין" (שם ו).

הרי שבל"ג בעומר, שאז הגיע רבי שמעון בר יוחאי לרום פסגת מדריגתו, אז הוא היום בו מתחילה "התעוררות השינה". שכן זוהי תכונתו, זהו אפיו של רבי שמעון – "עיר וקדיש"! ער משינה תמיד!

יתר על כן: כאמור לעיל, עיקר כח השכינה הקדושה – ה"אמונה" – להחזיר נשמות למוטב, שאובה מנשמות הצדיקים הנכנסים בה בשעת שנתם בעיבור. מעתה, נתאר לעצמנו כמה כח נוסף בה כביכול, להחזיר נשמות למוטב, כשצדיק כמו רבי שמעון בר יוחאי 'מתעבר' בה, הרי כל הנדחים והאובדים עולים בכך ומתתקנים! שכן תלוי הדבר במידת גדולתו של הצדיק ולפי מידת "שנתו" – עליית נשמתו, "כי כל מה שהיחוד גדול ביותר, נתבררין ניצוצות ביותר; וגדולת היחוד הוא כפי גודל נשמת הצדיק, וגם יש חילוק בין שינה (רגילה), שהוא אחד משישים במיתה, שאז עולה נשמת הצדיק לתוך האמונה להתייחד רק לפי שעה, בבחינת 'פקדון'. אבל בשעת מותה ממש, אז עולה כל הנשמה לגמרי, לזמן ארוך, עד התחיה, ואז היחוד גדול ביותר, מאד מאד. כמבואר בספרים, מגודל הפלגת גדולת היחוד שנעשה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא 'הילולא רבה', בחינת חתונה, שהיא בחינת יחוד, וכמובן ומבואר בזוהר הקדוש ב'אידרא' [-מעמד הסתלקות רבי שמעון], בהסתלקות רשב"י שאנו עסוקים בו, מגודל היחוד שנעשה אז, שנסתלק נשמתו לתוך בחינת המלכות, לתוך יסוד האמונה, כמבואר על פסוק 'כי שם ציווה ה' את הברכה חיים' – לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאסתלק נשמתיה וכו' ע"ש" [=לא סיים הנר הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, לומר "חיים" בשעת פטירתו, עד שנסתלקה נשמתו" (ליקוה"ל שם ח)- – –

"כי הצדיק בשעת הסתלקותו, שאז זוכה לתכלית שלימותו – כי כל ימיו היה עוסק בעבודת ה' ועלה בכל פעם מדרגא לדרגא, ועל כן בכל פעם שעלתה נשמתו בשינה עדיין לא היתה בתכלית השלימות כמו בשעת מיתתו – שאז הנשמה בתכלית שלימותה ועולה כל הנשמה לגמרי לתוך האמונה, על כן אז נתגדל היחוד מאד. וכפי גדולת היחוד, כן נתרבין לעלות ניצוצות הנפולין יותר, שעל ידי זה חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר" (שם).

כך שהסתלקות הצדיק הגדול מהווה "תיקון" גדול ביותר עבור הנשמות הנדחות, החוטאים בנפשותם, המקבלים התעוררות מיוחדת לתשובה, וכאז עד היום הזה, ביום הסתלקותו הקדושה.

אלא שכמובן מותנה הדבר גם באדם עצמו. האדם הוא "בעל בחירה", ואי אפשר לתקנו בעל כרחו, אלא אם כן יתעורר גם מצדו הוא לקבל את תיקוניו של הצדיק. ולכן, רק "כשבא על הקבר, במקום גניזתו [של הצדיק], ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו".

"ועל כן, עושין שמחה גדולה ביום הסתלקותו דייקא, שהוא בל"ג בעומר, כי הסתלקות הצדיק עושה תיקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם' והם מתקנין נשמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם ומכניעין הסטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם… בבחינת 'ויהיו המתים אשר המית במותו יותר מאשר המית בחייו' (שופטים טז). שהצדיק האמת, מנהיג הדור, ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במותו יותר מבחייו. כי המיתה היא בחינת שינה ארוכה, ותחיית המתים [היינו: שהוא גורם להחיות רשעים לתשובה] הוא בחינת התעוררות השינה. כמו שכתוב: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (ליקוה"ל שם).

… וזהו בחינת הלולא דרשב"י שעושין ביום הסתלקותו דייקא. כי דייקא על ידי הסתלקותו הוא מתקן ומחזיר נפשות רבות יותר כנ"ל, שעל ידי זה נתרבה השמחה ביותר, בחינת השמחה שלעתיד בעת התחיה, כמו שכתוב: 'ושמחת עולם על ראשם' שהוא בחינת קבלת התורה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת פח) ועל כן אז יתקע בשופר גדול, שהוא בחינת התעוררות השינה (כדברי הרמב"ם על קול השופר האומר: "עורו ישנים משנתכם")… ועל כן באמת היה בחינת תחיית המתים בשעת מתן תורה, כמו שדרשו רבותנו ז"ל על פסוק 'גשם נדבות תניף אלקים' – שיצאה נשמתם אז בשעת מתן תורה וחזר והחיה אותם" (ליקוה"ל שם ט).

"ועוצם השמחה הזאת נתעוררה בשעת הסתלקות הצדיק אמת… כי אין שמחה לפניו יתברך כמו בעת שמחזירין אליו יתברך נדחים, דהיינו כשמחזירין בתשובה את הרחוקים מאד לה' יתברך. כי הש"י חפץ חסד הוא, והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. וכל זמן שהאדם רחוק ממנו יתברך בעוונותיו, צר לו מאד כביכול… ועל כן על ידי שהצדיק מעלה ומתקן כמה נשמות ישראל ומחזירם אליו ותברך, על ידי זה גדלה השמחה מאד מאד. כמו שמחזירים להמלך את בנו שגירשו מעל פניו בעוונותיו… וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו והולך אל המקום המזוהם שנפל לשם [הבן], ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה פלא והפלא, עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך – כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שיעור".

"… וזהו בחינת השמחה הגדולה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש בל"ג בעומר".

ראו גם:

תפילה לל"ג בעומר

שירי ופיוטי ל"ג בעומר

מאמרים נוספים לחג השבועות

תפילה נפלאה לשלשה רגלים