מי שאנחנו…

כ״ז בסיון תשע״ט

אחרי ש"נצא ממצרים", פשוט נמצא את הכוח בתוכנו. לא תוך יום אחד אולי, אבל באותו רגע שנגלה את מה שטמון בנו באמת, אז נצא לחרות עולם, כשנדע שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו מלעשות את רצון ה' באמת. הארה של רגע אחד, לחרות של נצח נצחים. (משיבת נפש)

…חֲזַק וְנִתְחַזֵּק
וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל
אֲפִלּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לא יִבְעַט בּוֹ
וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכּחוֹ
אֲבָל נַפְשִׁי הַפִּקַּחַת וַהַחֲזָקָה…
(רבי נחמן מברסלב, 'שיר נעים', מודפס בתחילת ליקוטי מוהר"ן)

עם ישראל יוצא ממצרים, לאחר מאתים ועשר שנות שעבוד. דור אחרי דור נולד לתוך השעבוד הקיים, כאילו כך היה מאז ומעולם. לדור שיצא ממצרים היו הורים שנולדו כעבדים והורי הורים שנולדו כעבדים, כך שאת טעמה של החירות הוא לא הכיר ולו אף בשמיעה על כך מהזקנים שבמשפחתו. המצופה הוא שדור כזה יהיה ירוד מאוד מבחינה מנטאלית, שיודע כמה טכניקות בערבוב תבן, ומרוכז בעיקר בעבודות פשוטות מבוקר יומו ועד סופו.

אבל לא כך היה אצל עם ישראל. בפחות משנה לאחר יציאתם ממצרים, הצטווה עם ישראל על מעשה המשכן הכולל בתוכו עבודות אומנות שעבדים פשוטים לא יכולים לייצר אותן בלי שום הדרכה או ניסיון בתחום. התורה אומרת, שאנשים מישראל פשוט קמו ואמרו שהם מוכנים לעשות. בלי שום ידיעה מוקדמת, כך ישר. אך יש לשים לב לניסוח של התורה: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות לה, כ). לפי הרמב"ן מתוארת כאן ההתנדבות של העושים במלאכה. אי אפשר היה לבוא סתם כך ולומר "אני יכול". רק מי ש"נשאו לבו" יכל לבוא ולעשות את המלאכה. והרמב"ן מבאר מדוע: "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפניו לאמר לו, אני אעשה כל אשר אדני דובר" (רמב"ן שם). אף אחד לא ידע, אבל היו אותם האנשים שידעו בפנים שהם יכולים, ומצאו בטבעם את היכולת, מכוח "ויגבה לבו בדרכי ה'". מהי אותה גבהות לב?

הלב הוא "עיקר התאוות והמחשבות" (שולחן ערוך, או"ח כה, א). הלב הוא המקום בו האדם נמצא, המחשבות בהן הוא חושב, הרצונות בהם הוא עוסק. כל אדם יודע היכן ליבו נמצא, ומה יש בכוחו לעשות ומה לא. גבהות הלב היא לדעת שאני יותר גבוה מהלב בו אני נמצא בדרך כלל. שכל ההתרכזות שלי בתאוות הקטנות ובדברים הנמוכים, שנראית לי כמו הלב שלי, היא הקטנה של הלב האמיתי שנמצא בתוכי ממש עכשיו. אני לא צריך להשתנות בשביל לגלות את הכוחות החדשים והגבוהים שבתוכי; אני פשוט צריך נשיאות לב, להרים את עצמי ולראות גבוה יותר, ולהכיר מחדש שיש בי הרבה יותר ממה שחשבתי.

היפך גבהות הלב, הצמצום והקטנות, הם השורש לכל חטאי האדם ותאוותיו. כותב רבי נתן: "כי באמת, בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו, כי אם לא היה כוח באדם לעמוד כנגד היצר הרע לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לו יצר הרע כזה… על כן צריכין לדעת ולהאמין שבודאי כל אחד ואחד מישראל, אפילו הפחות שבפחותים, הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע שלו, ועיקר כל החטאים והתאוות שהאדם נלכד בהם חס ושלום, היא רק מחמת שטות, שאינו יודע מכוחו… כי הבעל דבר מתגבר עליו עד שמפילו לבחינת מוחין דקטנות חס ושלום, דהינו שנקטן מוחו ונחלש דעתו עד שאינו יודע מכוחו, ונדמה לו שאי אפשר לו לעמוד כנגד תאוה זאת, כי עיקר הגבורה הוא בלב כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, ומי שלבו חזק יוכל להתגבר בכוחו כנגד כל התאוות שבעולם" (ליקוטי הלכות ברה"ר ד, א). היצר הרע לא בא אלינו בכוחות יותר גדולים מאיתנו, אומר רבי נתן. הוא פשוט מתגבר עלינו להקטין את הידיעה שלנו על עצמנו, מקטין את המוח ואת הלב, והופך אותנו לקטנים. אז בוודאי הכוחות והתאוות ייראו הרבה יותר גדולים מאיתנו. אבל האמת היא לא כן. הכוח תמיד קיים בנו. "כי אין זה דרך הענווה להקטין כוחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים… כי ענווה כזו אסורה והיא ענווה פסולה ואין זה ענווה כלל, רק מוחין דקטנות… רק אדרבא צריך כל אחד לומר בדעתו שיש לו נשמה גבוה מאד… וצריך לומר בדעתו שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות חס ושלום, מכל שכן וכל שכן לעבור איזה עברה חס ושלום, כמו שכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'", שצריכין להגביה לבו בדרכי ה', כי כל אחד מישראל רחוק בשורשו מאד מאד מעברה חס ושלום" (שם, שם ב).

נשיאות הלב שמראה לנו את הכוחות העמוקים שבתוכנו היא הידיעה הפשוטה שאנחנו לא מה שעשינו עד היום. אנחנו לא יכולים לדעת מי ומה אנחנו לפי מה שהתגלה עד היום; ישנם עוד אוצרות גדולים חבויים שלא ניסינו לגלות. קטנות המוחין תהיה שקר במצב כזה, לחשוב שאנחנו רק מה שנתון לנו עד רגע זה מהעבר. ביציאה מהגבולות הקטנים בהם היינו עד היום, והידיעה שאנחנו יכולים יותר וראוי לנו בוודאי הרבה יותר מזה, נמצא בטבענו את הכוחות, כפי שאומר הרמב"ן. בשביל זה רק צריך לצאת ממצרים, לצאת מהגבוליות של עצמנו, המֵיצַרים.

לכל אחד יש שאלות גדולות מאוד כיצד הוא משיג כוחות כל כך גדולים לדברים שנראים לא נכבשים. הרי חווינו נפילות כל כך רבות, כולם מסביבנו נכשלים, ורק מעטים הצליחו? אמנם, כל השאלות נכונות כשהיינו במצרים – בתוך הגבולות והמֵיצַרים. אחרי שיוצאים ממצרים, פשוט נמצא את הכוח בתוכנו. לא תוך יום אחד אולי, אבל באותו רגע שנגלה את מה שטמון בנו באמת, אז נצא לחרות עולם כשנדע שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו מלעשות את רצון ה' באמת. הארה של רגע אחד, לחרות של נצח נצחים.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support