מי מפרנס אותך?

י״א באב תשע״ט

יהודי יודע שגם ועל אף ההשתדלות הראויה שנכפתה עליו, עדיין הוא מצפה אך ורק לרחמיו של השם, שהוא לבדו זן ומפרנס, מחייה ומבריא. ולכן הוא עושה גם את מלאכותיו החומריות באמונה טהורה, הוא שליו גם בתוך עומסי עבודה, משום שהוא יודע שלא פרנסתו ולא הצלחתו, לא חייו ולא גורלו תלויים בהשתדלותו. העשייה והעבודה אינם אלא קיום רצון הבורא, שכך גזרה חכמתו הנעלמת שיתנהג העולם בסדר שכזה.

הם נולדו בין כותלי הארמון, כשני צאצאים לגזע המלוכה. את מבואות הבית, אגפיו ומרחבי גינותיו הכירו מאז עומדם על דעתם; שם נולדו, ושם חיו. מטבע הדברים מעולם לא ידעו מחסור, תמיד היו בסביבתם אנשים שדאגו עבורם לכל.

שנים חלפו, הם התבגרו, ואז החלו להופיע הפערים. האחד נעשה נבון ופיקח, האחר התגלה ככסיל; זה מעמיק לחשוב, צולל לעומקם של דברים ומבקש משמעות, וזה מדלג מעניין לעניין בקלילות סרת טעם, משקיע את אונו ומרצו בהשתובבות והנאות.

השלווה לא נמשכה לנצח. מישהו מלמעלה דאג להרע את התנאים. הם אמנם לא ידעו מחסור ומעולם לא טעמו רעב, אף אחד לא איים לסלקם מהמקום, אך בכל זאת, משהו השתנה. הם נדרשו לפתע למלאות מטלות שהפכו עם הזמן למורכבות ואף מעט מלחיצות. דרשו מהם לעמוד בלוח זמנים מדויק, התחייבויות ומשימות. המסר היה ברור: תעבדו ותתאמצו – תקבלו כל מה שצריך. הכסיל שקע בדכדוך. הוא החל מגלה סימני מתיחות ועצבנות. 'מה לך אחי', ניסה הפיקח להבין לרוחו. 'מה השאלה' התקצף הכסיל, 'וכי אינך חי כאן עימי, אינך רואה איך גורלנו תלוי מנגד?'.

'מדוע תאמר כך אחי, וכי חסר לך משהו? אוכל, בגדים?'

'אינך מבין. נכון, לעת עתה יש לנו הכל. אך בעוד זמן קט מאומה לא יישאר מכל זה. מחר או מחרתיים לא נצליח לעמוד במטלות, ניכשל ואז נרעב ללחם. לא נעבוד לא נשתכר'.

'אוי, שוטה' גיחך הפיקח, 'כלום חסר בית המלך? מזון וצידה יהיה לנו תמיד, ללא כל קשר לעבודה, להצלחה או לכישלון. מדוע אנחנו נדרשים לעמוד בהתחייבויות? אין זה מעניינינו. יתכן שמחנכים אותנו, מרגילים אותו לחיים. דבר אחד בטוחני, אין כל מקום לדאגות וחששות. הבה נעבוד משום שכך צוונו, ובל נדאג, כי את זה עושים כבר מאז ומעולם עבורנו'.

* * *

בעולם הזה שולטים חוקים מסוימים. למשל, כדי לחיות יש לאכול, גם לישון; פרנסה משיגים באמצעות עבודה; על מנת לסדר דבר מה, מוכרחים להתרוצץ ולהיטלטל. החיים מאלצים אותנו להתנהג בהתאם לכללים מסוימים. לכאורה.

מתחת לפני השטח מתנהל כאן ממש מאבק איתנים, עקרוני, מהותי ועתיק יומין, בין שניים: יעקב ועשיו. שניהם חיים כאן בעולם, לשניהם בתים, צאצאים ואילוצים שונים. אך כל אחד מהם חי את חייו במקום שונה לגמרי. עולמו של עשיו מתחיל ונגמר בעשייה. כל היום, בכל מהותו, ועד צאת נשמתו הוא רואה אך ורק חומר, אילוצי מציאות, דחפים ולחצים. הוא משוכנע שאם הוא לא ידאג, אף אחד לא יעשה זאת במקומו; הוא סבור שהעולם הפקר, רוחש פחדים, סכנות ואיומים, ומשום כך הוא משנס את מותניו ושולח ידיו ברציחות וגזילות. אגרופיו הם אמונתו.

עולם של אמונה

יעקב הוא איש תם יושב אהלים. עולמו מסור לשומרים. אף הוא חי כאן, גם הוא זקוק לפרנסה וגם הוא נדרש לעיתים להיות טרוד בסידורים שונים, אך הוא אינו מוצא בעשייה ובחומר עיקר. להיפך, ההשתדלות בעולמו תופסת מקום של טפל. חייו מכוונים למטרה אחת ויחידה – להגיע בכל מצב ומכל מציאות אל התכלית והמטרה, לגלות בכל דבר את רצון השם החבוי בפנימיותו, ולהאיר את חשכת החומר באורה הבהיר של ההשגחה. עולמו של יעקב אבינו מורכב אמנם מגזירות המקום והזמן ומחוקי הטבע, אך חייו אינם משועבדים להם. אדרבה, הטבע אינו אלא כלי שרת לסודות עליונים, בירורים ותיקונים נפלאים הנעשים על ידי כל תנועה ועשייה טובה שנעשית כאן לפי דרכה של תורה ומתוך אמונה.

התמודדות יומיומית

המלחמה הזו היא תמצית התמודדות חיינו, והיא כלל איננה פשוטה. בדרך כלל עשיו יוצא ראשון לאוויר העולם. המושכל הראשון בעולמנו הוא טבע וגשמיות. חונכנו והורגלנו לגשת אל ענייני עולם הזה בדרכו של עשיו, כלומר, מתוך תחושה שאם לא נעשה ונפעל מי יודע מה יעלה בגורלנו; מתוך חרדה ליום המחר ואמונה קנאית במקרי הזמן. בכל יום מחדש אנו נדרשים להתגבר ולהשליט את יעקב על עולמנו, להיחלץ מדעותיו של עשיו, ולהידבק בתמימות האמונה הטהורה, בהשגחה פרטית, בעבודת הבורא מתוך חירות ושמחה והגדלת כבוד מלכות שמים בעולם.

משכנו של יעקב הוא האוהל, אוהלה של תורה. כל עוד תלוי הדבר ברצונו, את כל הווייתו הוא משקיע שם, בצל הדעת החכמה והדביקות. אך בגזירת עליון, גם יעקב נדרש לעיתים לצאת מאוהליו. כדי להמשיך את ברכת השפע והפרנסה הוא מוכרח לצאת ולשלוח יד בענייני העולם; כדי להמשיך את הברכות לצאצאיו נאלץ אבינו יעקב לעטות את מדיו השעירים של עשיו, וזו עת מבחן חשובה במיוחד. העולם מכריח את כל הבאים בשעריו לשלוח ידיו בעניינים של חומר, משא ומתן, סידורים, התרוצצויות וכדומה. כאן, בשטחו של עשיו, נבחנת בכורתו ומעלתו של יעקב, משום שגם ובעיקר בחוץ יש לנהוג בשכל, להתהלך באורה של תורה, לעשות ולפעול מתוך אמונה וביטול והכרה שהכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו. יעקב אבינו, הנאלץ ללבוש את כלי אומנותו של עשיו, ממשיך לדבוק גם אז בקולו של יעקב הזורח בפנימיותו. משום שתמיד, גם במעמקי אילוצי החומר, יש לו ליהודי בתוכו פנימה קול טהור של יעקב; קול התורה ואור השכל, הדביקות והנועם, קול של תפילה ותקווה לישועת השם. יהודי יודע שגם ועל אף ההשתדלות הראויה שנכפתה עליו, עדיין הוא מצפה אך ורק לרחמיו של השם, שהוא לבדו זן ומפרנס, מחייה ומבריא. עושה היהודי גם את מלאכותיו החומריות באמונה טהורה, שליו הוא גם בתוך עומסי עבודה, משום שהוא יודע שלא פרנסתו ולא הצלחתו, לא חייו ולא גורלו תלויים בהשתדלותו. העשייה והעבודה אינם אלא קיום רצון הבורא, שכך גזרה חכמתו הנעלמת שיתנהג העולם בסדר שכזה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support