דוד המלך ע"ה אומר בדברי נבואתו האחרונים (שמואל ב כג): רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני. אמר א-לקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת א-לקים. ופירש רבי אבהו (מועד קטן טז:): אלוקי ישראל לי דיבר [=אלי דיבר] צור ישראל, [אני] מושל באדם, מי מושל בי? – "צדיק". שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה.

רבינו מביא את דברי הגמרא בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן וזו לשונו: כי הנה הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו כמו שדרשו חז"ל צדיק מושל וכו' מי מושל בי צדיק, וזהו בחי' ויוסף [שנקרא 'צדיק יסוד עולם'] הוא השליט, והוא שורש כלליות נשמות ישראל והם הענפים שלו המקבלים ממנו: ועיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת.

דברי רבינו צריכים ביאור: הרי מדברי הגמרא מבואר שכוחו של הצדיק הוא לבטל גזירת שמים, ועל דברי חז"ל אלו מיוסדים דברי רבינו, שפירש את כוחם כ"עיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת". וכי לעורר אנשים לעבודת השי"ת הוא ביטול גזירת עליון? והרי זה כל רצונו יתברך!

צדיק מושל יראת אלוקים

בכדי לבאר זאת יש להבין, שהכח שניתן ביד הצדיק לשנות את גזירת עליון, הוא בשני אופנים: האחד, היא גזירה שיצאה מלפניו על ענין גשמי כגון יסורים, עניות וכיוצא באלו; והשני, הוא גזירת עליון על אדם שלא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, או כעין מה שאמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, או מאמרם ז"ל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והצדיק יש לו הכוח לבטל גזירה זו ובזה יובן הפסוק צדיק מושל יראת אלקים. דהיינו שעיקר הממשלה של הצדיקים היא להמשיך יראת אלקים על אלו שנגזר עליהם שידחו מארץ חיים.

והנה מצינו בגמרא (בבא מציעא פ"ה) במעשה ברבי יוחנן וריש לקיש: שאחר שדיבר עמו רבי יוחנן כמה דיבורים חזר בתשובה, והנה ריש לקיש היה ראש כנופית שודדים, והיה בכלל חוטא ומחטיא את הרבים בעוון גזילה וכו' ועל זה אמרו חכמים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם כן איך יתכן שתיכף כשדיבר עם רבי יוחנן עשה תשובה? אלא שכוחו של רבי יוחנן היה לבטל גזירת שמים, שהגם שנגזר על ריש לקיש שלא יסייעוהו לשוב, אף על פי כן בכוחו של רבי יוחנן התבטלה גזירה זו וזכה לשוב אל ה'.

המדובר בתורה ל"ד אותה ציטטנו קודם, היא באדם שנפל מקדושתו למדרגות נמוכות מאוד עד שמשוקע באהבות רעות רח"ל, שלכאורה אין לו תקוה ותקומה. על אותו איש מבאר רבינו, שבכח ההתקשרות אל הצדיק אפשר לתקן זאת בכח ההארה שמאיר בו הצדיק. על פי זה יוארו לנו דברי חז"ל בויכוח שהיה בין רבי יוחנן לריש לקיש בדין הסייף והסכין וכו' (בבא מציעא פ"ד. שם חולקים רבי יוחנן וריש לקיש בדין סכין, חרב וכו') מאימתי מקבלין טומאה, שרבי יוחנן אמר לריש לקיש: לסטאה בלסטיותיה ידע [=משום ששודד היית, יודע אתה בכלי משחית], השיב לו ריש לקיש ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי! אמר ליה, אהנאי לך דאקרבינא תחת כנפי השכינה" [=איזו תועלת הענקת לי בחזרתי? כשהייתי שודד הייתי ראש השודדים ואף בבית המדרש הנני ראש הלומדים. ענה לו רבי יוחנן: הועלתי לך שהכנסתיך תחת כנפי השכינה]. והנה דברי חז"ל אלו הם פלא, גם שאלת ותמיהת ריש לקיש וגם תשובתו של רבי יוחנן. והתוספות שם כתבו מתחילה היה יודע הרבה (בלימוד) אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ והיה לשודד. ועל זה אמר ריש לקיש לרבי יוחנן, שאף לפני שהחזירו רבי יוחנן ידע ריש לקיש ללמוד. ועדיין קשה: הרי בכל אופן נפל מדרגתו, פרק עול והפך לראש כנופית שודדים, ומה תשובה היא זו שמשיב לרבי יוחנן "אף קודם ידעתי ללמוד"?

והנראה בזה: שדברי ריש לקיש כוונו לומר לרבי יוחנן כך: את עצם הלימוד ידעתי גם קודם, אלא שלא היה לימודי כראוי, ולכן לא הגנה תורתי על יצרי להכניעו ונפלתי, אבל עכשיו שהתקרבתי אליך שאתה צדיק, שמבטל גזירת עליון, רצוני וחפצי היה שבלימוד התורה אצלך תאיר בי אור עליון שמבטל ממני, שישרש מנפשי את כל החושך של העבר שלי בשוד, אבל אם אתה אומר לי כעת על סברתי "שודד בכלי אומנותו הוא בקי", פירוש הדבר שסברא זו שאני אומר אינה אלא סברת ליסטים, דהיינו גם הלימוד והעמל שאני לומד אינו זך ונקי, ואם כן משמע שלא התהפכה מהותי לטוב, ועל כן – שואל ריש לקיש את רבי יוחנן – אם כן, "מאי אהנת לי", מה תועלת היתה לי מהתקרבותי דרכך? ועל זה ענה לו רבי יוחנן שהכנסתיך תחת כנפי השכינה, דהיינו, הגם שעל הסברא שאמרת בענין טומאת סכין וסייף יש לפקפק, אבל הנס והפלא הגדול הוא שהיה בידי כח וסייעתא, להוציאך משאול תחתיות ולהכניסך בצל השכינה.

"אני מופת"

מוהרנ"ת, כשכותב את תולדות חיי רבינו, נמנע מלהזכיר מופתים גשמיים בציינו "כי לא באלה תהילתו" של רבינו. ולכאורה הענין אינו מובן: וכי מה איכפת היה לו לצרף גם כמה סיפורי מופתים? אלא שכפי האמת שרבי נתן קיבל מרבינו, הוא הבין וידע שאם הוא יוסיף גם כאלו עניינים שוב יצטייר ענינו של רבינו באופן אחר מהאמת האמיתי שהוא ידע אותה. ודברינו אלו הם הביאור האמיתי לדברי רבי נחמן מטולטשין, שכששחו בענין עשיית מופתים, ענה ואמר "א מופת בין איך" [=אחד ביקש מרבי נחמן מטולטשין שיספר לו מופת מרבינו. אמר לו רבי נחמן: מופת אתה מחפש? אני מופת!], שלפני התקרבותי לרבינו הייתי גרוע כפי שהייתי, ואחרי שהתקרבתי הפכתי לאיש אחר. כי זה עיקר המופת והפלא של הצדיק, להוציאם מעוונותיהם "ולהאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת".