ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מי יתן טהור מטמא

מי יתן טהור מטמא

כ״א באדר ב׳ תשפ״ב

בבואינו להטהר עלינו לזכור, כי מלבד השאיפה המוכרחת לשלמות בתורה, תפילה ועבודה, עלינו להמליך את ה' בכל נקודה טובה שאנחנו מצליחים לחטוף ולהשיג, גם אם הם עדיין רחוקים משלמות

הוא מביט בבוז על עצמו, לא האמין שכך ייראה אחר ימי הפורים הנעלים והנשגבים. בעתות הרצון המופלאים של קריאת המגילה ושפיכת הלב של פורים, ובעת הדבקות והכיסופים של משתה היין, כאשר הלב בער ורצה והשתוקק להתחיל התחלה חדשה, היה כמעט בטוח שהפעם יהיה השינוי עצום וניכר ושמעתה ייראו חייו אחרת לגמרי. והנה עברו הימים המרוממים ושוב הוא מוצא עצמו עוסק בזוטות, הוא צריך להיאבק נואשות עם לבו המטומטם כדי שיסכים לכוון אפילו פשוטם של פירוש המלות וכדי שירצה להתגבר מעט על תאוות מגושמות, הוא ממש רוחש על הארץ כדי ללקט פירורי מאכל רוחניים.

המצב הזה שובר אותו, אין לו את הכלים להכיל את הירידה הזאת, זה מוציא לו את הטעם מכל המלחמה, שבמקום שתעסוק בכיבוש אדיר היא מצטמצמת שוב ושוב בחטיפת נקודות טובות זעירות והתגברות לנגיעה קלה בשולי הקדושה.

פרשת פרה – בה אנו קוראים על כח הטהרה מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה – היא חלק מ'ארבע פרשיות' שנועדו להכניע את המן עמלק (ליקו"ה חנוכה ו, א). דומה בעינינו שעמלק מקור הרע נלחם אך ורק באופן של הסתה לרע, לתאוות רעות ולמדות רעות לחטאים ופשעים חלילה וכדומה. אבל לאמתו של דבר אחד מתכסיסיו המובהקים הוא: להסית ל'טוב'! לא, לא טעינו, הוא פשוט מסית להתמדה עצומה, ליגיעה בתפילה, לפרישות מופלגת, ולשאר עבודות עצומות. הנקודה היא רק שהוא מסית לכך בלי צמצום וכלים ראויים, הוא מעורר תבערת לב בלי גבול לרצות ולכסוף אך ורק אל השלמות המופלגת ולמאוס בעבודה של קטנות, ביודעו שבכך הוא לוכד בערמתו את האדם שבודאי יפול לבסוף ויעזוב את הכל חלילה.

מאידך, אם מצמצמים את הרצונות, הוא מגיע שוב ומסית לרצות דברים מזוהמים חלילה, ובכך להתרחק מהשי"ת. זוהי מלחמה פנים ואחור, זקוקים אנו לכח עליון נפלא שיגרום לאדם שיהא שקול בפלס: לרצות ולהשתוקק, ומאידך להתרצות לעבוד את ה' במה שביכולתו עתה, על אף שהתוצאות קטנות מאד. כל סטיה לאחד מן הצדדים פירושו ליפול חלילה לרשתו של עמלק העומד ואורב בכל רגע לעקור את האדם משתי עולמות חלילה.

"כי עיקר כל העוונות והקלקולים נמשך על ידי שאין נזהרים בענין תיקון הצמצומים כראוי מתחילה ועד סוף, כי יש שלבו בוער ביותר חוץ מהמדה ואינו מצמצם אור להביות לבו כראוי, שזה בחינת ריבוי אור שגורם שבירה ח"ו, שמזה באים כמה קלקולים ח"ו. וכשמתגבר על זה ומצמצם האור כראוי, צריך ליזהר ביותר להתגבר להמשיך מחשבות טובות ולהגבירם על המחשבות רעות, כי המחשבות רעות נמשכים מהצמצום שהוא שורש הדין שהיה מוכרח כדי שלא יהיה ריבוי אור" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, לא).

זהו כוחו של עמלק, ומזה באה ונשתלשלה מיתה לעולם, וכדברי רבי נתן: "עמלק, שהם בחינת זוהמת הנחש שהם הקליפות והסטרא אחרא הנמשכין מריבוי אור שגרם מיתה ושבירה ח"ו, כי העלמת האור ומיעוטו וצמצומו זה עיקר התיקון כידוע בכתבי האר"י ז"ל" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, מא).

ועל כך באה הפרה אדומה, שעניינה תשובה על פגם חטא העגל שבא מכוחו של עמלק וכל מהות חטא זה היה פגם הצמצומים, וכנגד זה באה הפרה אדומה "שאחיזתה בשמאל והיא אדומה תמימה בתוקף האדמומיות, שהיא בחינת תוקף הדין והצמצום. והכהן בעוצם כוחו, והעיקר בכח משה רבינו, שחט ושרף אותה נוכח פתח אהל מועד שהוא המשכן ובית המקדש, ועל ידי זה תיקן כל הצמצומים מתחילה ועד סוף והמתיק הדינים בשרשם" (שם הל' תפלת המנחה הנ"ל).

זו היתה קדושה עצומה ונעלמה מעיני כל חי, שבכוחה זכו להעמיד את הצמצומים על מקומם הנכון. באופן שמצד אחד נצמצם מחשבתנו ולא נחשוב מחשבות רעות, רק נרצה ונשתוקק אל הטוב בתכלית, ומאידך נצמצם את הרצונות, שגם אם בפועל אין אנו יכולים לקיים ולחטוף כי אם מעט דמעט, גם כן נחטוף ונקיים זאת בכל לב ונפש.

בפרשת שמיני אנו לומדים על מיתתם של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה של קטורת. חז"ל מציינים גם, שהם נענשו בגלל שלא עסקו בפריה ורביה. ורבי נתן מגלה את הקשר בין שני אלה:

נדב ואביהו בעוצם קדושתם בערו לה' ורצו רק את העולמות העליונים, הם לא רצו להנמיך עצמם לגלות את הקדושה בדברים הגשמיים והפחותים, ועל כן לא אבו לישא אשה ולהוליד בנים. מסיבה זו הם פגמו בקטורת, כי כל מעלת נפלאות הקטורת שגבוהה מכל הקרבנות הוא בכך שמעורב בה חלבנה שריחה רע, לרמז שבכוחה להעלות ולקשר גם את כל המקומות הנמוכים לשם יתברך ולהרים גם משם ריח ניחוח במעט המעשים טובים שמתעוררים ברחוקים מאד. ואילו הם שניגשו להקטיר קטורת בלא כונה זו, שהרי לא אבו לישא אשה ולא הכירו במעלת קישור המקומות הנמוכים לתכלית המעלה, על כן נחשב להם כאילו הקריבו קטורת פגומה חסרת חלבנה, והיא שהביאה עליהם עונש קשה כזה (שם, פריה ורביה ה"ב).

מעתה, בבואנו להיטהר מטומאת עמלק, הבה נזכור היטב, כי יחד עם רצונותינו העצומים והבוערים לחיים של תורה ותפילה, עבודת ה' ודבקות, קדושה וטהרה, יראה ושמחה בתכלית השלמות – נקבל גם עול להמליכו ולייחדו בחטיפת כל נקודה טובה אפשרית, ובעמל על כל העתקה מרע, על אף שעדיין רחוקים לגמרי משלימות, כי רק כך ננצח את עמלק וניטהר מטומאת מת הנובע הימנו.

כי "הכלל, שכל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לה' יתברך, אזי אף שאינו זוכה לשוב כראוי לו, כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה בוודאי לא יהיה נאבד שום דבר. ועל פי הרוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, אזי סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלימה להשם יתברך, כי אין שום יאוש בעולם כלל" (שם, תרומות ומעשרות ג, ב).

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support