דפי ההיסטוריה מלאים אישים דגולים, מלכים, רוזנים ומושלים אדירים שהטביעו חותם. את העבר מפארים מעשי עיזוז וגבורה, ממלכות אדירות ואימפריות מתנשאות. על דברי הימים העבירו את קולמוסם אנשי שם ידועים שמעשיהם חובקי תבל.

האישים הללו הם שנכנסו אל דפי ההיסטוריה, אך את ההיסטוריה עצמה רשמו דווקא אנשים ששמם אינו מופיע בשום מגילה וספר. רבי רבבות אנשים שעשו את דרכם עלי אדמות, התמודדו עם בעיות הקיום, הזיעו בדרכם לפרנסת ביתם, סבלו והתעקשו להמשיך ולמסור את פתיל החיים לדורות הבאים, ודווקא הם נותרו על שולי גיליונות ההיסטוריה. כך היא דרכו של עולם.

* * *

בנוהג שבעולם שהמאורעות הגדולים תופסים את העין, ובצילם נשכחים המעשים הקטנים. מדינה נכנסת למלחמת קיום, צרכי העם נעשים זניחים. אין איש שם ליבו לצעקת הדל, לשוועת הקיום הפעוטה של הפרט, שעה שהתרחשויות משמעותיות יותר ממלאות את האוויר.

גם בחיי שגרה כך. זוטות הפרט כמצב רוח, חשק, עצבות או שמחה אינן נחשבות בעלות חשיבות של ממש. החיים מורכבים כביכול ממעשים גדולים יותר: הספקים, הצלחות והשגת יעדים. על ענייני ליבו אין איש משגיח. 'הזמן בין כה וכה יחלוף' חושב אדם לעצמו, 'עם מוח או בלי, עם לב או בלעדיו'.

אילו היו החיים מורכבים רק מימים חולפים, יתכן הדבר. אך חיי עבודת השם דורשים מח וגם לב, תנאים נאותים לחיי נפש, לב חי לתפילה, מח משוחרר לחשוב מגדולת הבורא.

התנאים הללו, הדרושים לכל בעל נפש, מוזנחים משום מה. אנשים נוטים לזלזל בצורך בחיזוק, רואים בהזדקקות לעידוד ובמילות נחמה ותקווה, חולשה אנושית שיש להתנשא מעליה ואין כל עניין לעסוק בה. הדבר מגוחך, משום שאת הדרך אל המעשים הגדולים סוללים דווקא הפרטים הקטנים הללו. הלא אין דרך להצליח בקרב שעה שהלוחמים שבורי לב, מפוחדים ומיואשים. המעשים הגדולים מוכרחים לצרכים הפעוטים.

נס קטן ועצום

מעגל השנה היהודי מוקף חגים ומועדים, בימים טובים נפתחים בעולם חלונות של שפע וקרני הוד של אמונה שוטפות את העולם ומחדשות את הנפשות היגעות. שבתות ומועדים, פסח שבועות וסוכות, כל יום טוב וסגולתו המיוחדת. אחד העיתים המיוחדים יותר מופיע בעולמינו דווקא בעיצומו של חורף. בימי שלהי כסליו הסגריריים יורדת לעולמינו קרן אור של שמונה ימים: חג החנוכה. חנוכה מיוחד משום שהוא נושא בחובו נס עצום המופיע באופן קטן ומצומצם לגמרי. נר אחד קטן.

הנר של חנוכה מספר על נס גדול, על ישועה עצומה, עמוקה ומדויקת, המופיעה וזורחת במקום הכי נכון, ובמקום הזה לא נדרשת יותר מלהבה אחת קטנה וחמימה. להבה שכל כולה הארת פנים המבשרת ואומרת 'השם איתך!'

העולם אליו ירדה נשמתנו משמי רום, עולם אפל הוא. באנו הנה על מנת לתקן, תיקונים נעשים בחושך, במקום בו יש צורך לתקן. כלל ישראל צועד זה אלפי שנים במערת גלות אפילה, מגשש דרכו בין צלליות ענק של שליטים ורודנים מכל עם ואומה, מתמודד ומצטרף בכור ההיתוך של מצרים, בבל, רומי, פרס ומדי ויוון. אפילו בתקופות הזהב, שעה שבית המקדש עמד על תילו, התנהלו החיים תחת ממלכות זרות, הגלות ליוותה אותנו גם בתקופות הוד, אין זה אלא שזו הדרך לתיקון העולם.

בתוקף אפילת הגלות, מאיימת על הלב היהודי שאלת הקיום: 'האם זוכרים אותי בכלל'. נדמה לפעמים שאולי שכחו אותנו שם למטה, באחד מעיקולי הדרך. בנקודה הזו מפציעים שמונת ימי החנוכה, רק הם מסוגלים להאיר את האור בתוקף הספק על סף הייאוש. שעה שנשמה יהודית מעולפת מגלות טוענת "נשכחתי כמת מלב", עונה לעומתה נר של חנוכה "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". נס חנוכה מיוחד בעיקר משום שהוא מבשר לנשמות שסבורות היו כי נשכחו, 'לא נשכחתם'. חנוכה הוא אור גאולה הזורח בעומק בור גלות, משום כך מיוחד הוא.

עבור בשורה שכזו אין צורך באבוקה גדולה, דווקא הנר הקטן, האישי, הוא שמרעיף טללי ניחומים על נשמה שכוחה, הרבה יותר מכל מחזה נורא הוד.

"ויוסף הוא השליט"

זוהי למעשה אומנותו של הצדיק, להמציא מזון וחיים גם בתוקף הרעב והחיסרון. יוסף הצדיק היה מושל משום שהשכיל לגלות את השובע בתוך הרעב. הצדיק מסוגל ללקט נקודות של טוב מתוך שידפון ורוע. מושל אמיתי הוא מי שמסוגל לספק לנפש הקטנה את צרכיה הקיומיים, להעניק לעם מזון וחיים. בסופו של דבר ה'דאגות הקטנות' הללו הן שמקיימות את פתיל החיים.

ניסים ונפלאות רבים ידע כלל ישראל, גאולות וישועות. ובכל זאת, באחרית הדורות דווקא חג החנוכה הוא שנוגע יותר מכל בליבם של ישראל. נר החנוכה מלווה אותנו במקום האישי והנעלם מן העין, יורד אל תוך ביתו של כל יחיד, פולש אל פינות אפילות בחדרי לב חתומים, ומזריח שם ממש את אור הגאולה. הנס של חנוכה כנוס בפך קטן, לוחש על האוזן "אזכרה נגינתי בלילה"; מעורר את הלב מתרדמת ייאושו ומזמין אותנו לשוב ולנגן את ניגונו של חצות, ניגון הבקשה והחיפוש, ניגון העולה מתוך ידיעה עמוקה וטמירה שהשם עדיין איתי, עימי ואצלי ממש.

ובחג המופלא הזה, שעה שאורם הזך והטהור של הצדיקים, שופע ויורד אל הבית פנימה. יכול כל אדם לחנך את נפשו, להרגיל אותה להיכנס לעבודת הבורא מחדש.