השם יתברך מייחל לרגע בו תתגלה מלכותו. הוא רוצה לגלות את רחמיו לעמו; חפץ להיטיב לנו כפי שרק מקור הטוב יודע להיטיב; ממתין לעת בו יוכל לבנות עבורנו את בית המקדש, לגונן, להשפיע, להעניק ולרומם את עם ישראל.

ומנגד, האוייב הנצחי, עמלק, לוטש עין, לכלות ולהשמיד, כפי שרק מקור הרע יכול להרע חס וחלילה.

צד הקדושה מול צד הטומאה. הטוב מול הרע.

שני הצדדים מצפים ליום הדין. ביום זה ייקבע מי ימלוך בשנה הקרובה – אם הקדושה תנצח ועם ישראל יבושר 'סלחתי', כי אז תתנשא מלכות ה' בגאון וכל הרשעה כולה כעשן תכלה וממשלת זדון תעבור מן הארץ. אך אם חלילה המקטרג יגבר, כי אז יקרה ההיפך הגמור.

העימות בין הטוב לרוע נטוש על כל אחד מאתנו. המחשבות הרעות שבלבנו, המאוויים השפלים שגורמים לנו לסור מאחרי ה', הרצונות החומריים שמרחיקים אותנו מן הקדושה – כל אלו הינם חיציו של אותו אוייב נצחי המתלבש בלבו של אדם ומעכיר את דמו.

לעומתו, הצדיקים נלחמים להשיב לב אבות על בנים, אל חיק אביהם שבשמים. הם משליכים את נפשם מנגד כדי להחזיר אותנו בתשובה. ועל כך נטוש המאבק המר בימים אלו.

הצר הצורר נלחם בחירוף נפש על כל אדם מישראל. מכיר הוא היטב את יקרת ערכו של כל אחד מאתנו. הוא עצמו לא מושפע מן ההסתכלות המזלזלת בערכו של יהודי, על אף שכל מלחמתו מסתכמת בהפצת הסתכלות זו בקרבנו…

זאת, מכיון שהוא יודע באמת מה כל אחד מאתנו יכול לחולל באותה מלחמה, ועל כן הוא כה טורח לנטוע בנו ייאוש, לבזות ולהשפיל אותנו.

מאותה זווית ראייה נלחמים הצדיקים נגדו ומוסרים את נפשם על כל אחד מאתנו, על אף התהומות בהם נפלנו. גם הצדיקים הרי יודעים שההכרעה במלחמה זו נתונה בידינו, והיה אם לא נתייאש, יוכלו לגבור על האוייב הנצחי ולהצילנו מלפיתתו האימתנית ולהשיבנו בתשובה שלמה.

רבינו הקדוש הלוחם במסירות נפש את מלחמת ה' כדי להציל את בני ישראל מצפורני כוחות הרע – ציווה "לעשות כרוז" שכולם יבואו אליו בראש השנה. בכוח ההתקבצות הזאת יוכל ללחום מלחמה זו ביתר שאת.

אך הוא גם הורה לנו את הדרך בחודש ההכנה 'אלול' היאך נוכל להכריע את הכף לטובתנו. אומנם איננו יכולים ללחום לבדנו מלחמה כה כבדה, "מלחמה לה' בעמלק", ואת המלחמה הזאת מנהל הצדיק במסירות נפשו לבוראו – אך בכל זאת יכולים אנו לתרום תרומה עצומה לניצחון צד הקדושה.

זאת, על ידי שנאמין שגם במקום השפל בו אנחנו נמצאים – לא נוצחנו; שנזכור ונדע שהרע שלכאורה שולט שם, הובס ויובס גם הלאה.

הצד הרע מטשטש את הרגשתנו כאילו הניצחון כבר בידיו; הוא מפזר ערפל סמיך על כל אותם ניצחונות זעירים שזכינו לראות; הוא מעורר בקרבנו את התחושה שהמערכה אבודה מראש…

זו בדיוק הנקודה בה עלינו להלחם: לעצום עיניים, לא ללמוד כלום מכישלונות העבר, ולהכריז בכל לב: "אין עוד מנצח בעולם מלבד ה' יתברך! גם בשאול תחתיות אתה – בורא העולם – נמצא ושליט יחידי"!

ההכרזה הזאת שוללת את שלטונו של עמלק ומכשירה את הדרך לצדיק שמבקש לגלות את מלכות ה', שיוכל להאיר אור גדול בלבות בני ישראל עד שיזכו להיטהר ולהזדכך לגמרי.

* * *

בפרשתנו אנו קוראים על מצות המלחמה בעמלק שניתנה לנו כיום באופן של זכירה בלבד: "זכור את אשר עשה לך עמלק!" הזכירה הזאת היא עצמה מכלה את זרעו של עמלק, כאשר לא נסחפים עם טיעוניו על כך שאנחנו כבר מנוצחים, וזוכרים ומאמינים שכמו שבזמנו נוצח עמלק על ידי משה ויהושע – כך גם היום המלחמה תוכרע לטובה על ידי הצדיקים.

בכוח זה אנו מתחדשים ומנסים לשוב בתשובה, ואזי המלחמה אכן מוכרעת לטובתנו.

ראש השנה מכונה 'יום הזכרון', היום בו נמליך את מלך העולם על ידי זיכרון מלחמת עמלק ועדיפותנו עליו. הבה נקדיש את לבנו ומוחנו, לחשוב ולזכור מיהו המנצח האמיתי. בכך נכין לנו ביום הדין את הדרך להכלל בנצחון מופלא זה לטוב לנו ברוחניות ובגשמיות.

(עפ"י ליקוטי הלכות, שבת ז, כז-לד)