ישנן פעולות שמעסיקות רק את הידיים והרגליים, הן אינן דורשות תשומת לב מלאה, אפשר לצאן ידי חובתן גם ללא ריכוז והעמקה. כך כבדרך אגב, מלמעלה ודי. מה שאין כן בעיסוקים עדינים ורגישים, כאן נדרשת תשומת לב מוחלטת, ריכוז מלא, כזה המגייס את כל החושים וסוחף את התחושות כולן. אדם נוהג על כביש צר ותלול במעלה ההר. מכל עבר אורבת לו סכנת התנגשות, צניחה והתדרדרות. איך תהיה אחיזתו בהגה? אגבית, קלילה ורופפת? סביר להניח שהפעולה הפשוטה הזו תתפוס את מלא תשומת ליבו. לא רק ידיו יאחזו בהגה, גם כתפיו, גם ראשו. גורליות מסוגלת לסחוף את כל החושים.

* * *

עיסוק חשוב וחיוני דורש תשומת לב, מאמץ והתמסרות. בשל כך אי אפשר להיות הוגה בתורה רק כבדרך אגב, כששימת הלב מפוזרת בין מחוזות שונים. תורה עניין גורלי היא, ומשום כך בשעת לימוד אמיתי, תידרש התמסרות מלאה. כל מחשבה טורדנית, דאגה או מחשבות חולפות ומתחלפות יפריעו אנושות ליכולת לחוש את מתיקות האור, את הדביקות והנועם. כך גם בעבודת התפילה, האוצר האמיתי טמון ביכולתך להקדיש את כוחות המחשבה ואת הגיגי המוח כמה שיותר אל תוכיות המילים, אל נשמת האותיות, להיכנס פנימה ולא רק לרחף מעל ראשי התיבות.

ויותר מכל, נדרש כוח הריכוז על מפתן השער של אלול. עבודת התשובה כמוה כמלאכת צורפות, כאומנות השיבוץ, כמיומנות מנתחים. המלאכה כה עדינה, החומרים כל כך יקרים, סביבת העבודה כה רגישה. להגדיל כל רגע פעוט וחסר משמעות כביכול ולמצוא בו עולם שלם של רצוא ושוב; להתבונן במעשים זניחים לכאורה ונדושים כאילו, ולזהות בתוכם מחשבות וכוונות, חסרונות ונקודות טובות; ללטש את הנטיות הטבעיות, ולהבריק את המחשבות המאובקות – זו עבודה גדולה וחשובה ורק שימת לב מלאה תעשה אותה מקצועית ואחראית. כל יהודי רוצה 'אלול' עסיסי, אך לאו כל אדם יודע איך להשיג ריכוז אפילו לשעה אחת, מעט יישוב הדעת ללא הפרעות ובלבולים מיותרים…

זה מה שמטריד

אם חסר לנו ריכוז, מן הסתם משהו מצליח לגזול לנו אותו; אם קשה לשים לב, סימן מובהק שתשומת הלב מופנית לעניין אחר, אולי מפוזרת בכמה עניינים. אחד הגורמים המטרידים הללו הוא מה שנקרא בלשון העם: "הלך לי" או "לא הלך לי".

החיים מורכבים מהצלחות וכישלונות, מעניינים שפועלים בכיוון הרצוי בעינינו, ומאחרים שאינם לרוחנו. הנושא הזה מעסיק אותנו כל כך, שרוב תשומת הלב הפנימית שלנו שקועה שם, מרותקת לסוגיה – הלך לי או לא. אל הזירה הזו נודדות המחשבות וההרגשות שוב ושוב, נתקלים בהפרעות, מגלים בעיות ומנסים להשיב מלחמה. לשנות, לקבוע את המציאות אחרת. ושוב נופלים ומבינים שלא הכל נתון לשליטתנו, והתוצאה – אכזבה. בדרך כלל מיד אחר כך מופיעה גם נחמה מדומה, הצלחה כלשהי שגורמת לנו לחוש את המושכות בידיים, אך מתחת לפני השטח הבעיה עצמה עודנה קיימת ומטרידה.

המציאות הזו מצליחה לגזול מהידיים נתחים חיים ועסיסיים מאלול. אי אפשר להתרכז משום שהדעת תפוסה במה שבלתי אפשר לשנות, בשאלה מדוע לא הולך לי, בשעשועי רעיונות של 'אילו הצלחתי'. ובמקום להשקיע את הריכוז בליטוש איכותי של מה שמוטל עלינו, הריכוז פורח ומעופף בכל מה שלא ממש נתון להעדפותינו.

את ההפרעה הזו בדיוק נועדו ימי אלול לפתור. בימים הללו נפתחת בעולם דרך סלולה לתשובה. הזמן הזה מסוגל לשינוי מוחלט בתפיסת עולם, להיות מסוגלים לקבל את הנהגת השם ללא טרוניות, מתוך שמחה והכנעה; לוותר על כבוד עצמינו ולהניח להשי"ת לשרטט את חיינו, להכניס השגחה אל תוך הבית, לקבל באהבה ובשלווה כישלון כמו הצלחה, לא לחלק ולא לפצל בין ההעדפות שלנו לרצון השם החופף עלינו. כן, זוהי העבודה האמיתית באלול.

הכנה להכתרה

ימי אלול מכשירים את הדרך לראש השנה ואת הנפש להמלכת המלך (עי' ליקו"ת פ"ב). בעוד פחות מחודש נעמוד כולנו ונמליך עלינו את המלך, בשופר וקול תרועה. היכן יוצקים את היסודות למלכות השם? כאן, בדיוק היכן שההרגשה שלנו היא כישלון חרוץ, כשהרצון שלנו נאלץ להתכופף ולקבל את הנהגת השם; ושם, כשאנו מקבלים את הביזיון בשמחה, ומוכנים להתרכז ברצון השם ולא במה שהיינו מעדיפים לרצות שיקרה – שם יוצקת האמונה את יסודות מעמד ההכתרה של 'המלך' בראש השנה.

הימים הללו מסוגלים ביותר. אורם של הצדיקים, אורו של רבנו, קרוב אלינו יותר מבכל זמן אחר, יורדים אלינו, מאירים לנו, ואנו נדרשים רק שלא לחלק בין הנהגה של 'כסדר' להנהגה של 'לא כסדר'. אם נשתדל לקבל כל מצב באהבה ותקווה, נזכה ויתקיים בנו "כולו סג" – היינו אם מצבך כזה שאתה נסוג אחור וכאילו דועך. רק אל תתבלבל, אל תתבלבל, תיכף ומיד הצדיק איתך ועימך "יחדיו", השם בכבודו ובעצמו ישכין את שכינתו בתוכך.

אם נסכים לקבל את הירידה, מהר מאוד נידרש להתמודד עם עלייה. וגם שם, בפסגות ההצלחה תידרש מאיתנו תשומת לב מלאה, שלא לאבד את ההגה מתוך זחיחות. רק להשוות את המצבים שיהיו כולם מכוונים להתקרבות תמידית אל השם, בתמימות.